קרב מכריע

קיץ 1942 היה קיץ חם מאוד בארץ ישראל. גם במובן הביטחוני והציבורי היה חם מאוד שכן "במדבר המערבי" התחוללו קרבות בין הצבא הבריטי לבין הצבא הגרמני שהתקדם מלוב למצרים.

לוב הייתה בעת ההיא בשליטתה של איטליה, וכשזו הכריזה מלחמה על צרפת ובריטניה נוצרה חזית לחימה בין איטליה לבריטניה בגבול לוב-מצרים. במשך כשנתיים קודם לכן נהנה הצבא הבריטי ששהה במצרים מיתרון. אבל בקיץ 1942 שלח היטלר דיביזיית טנקים (פנצ'ר) בפיקודו של הגנרל ארווין רומל ללוב. הכוח הזה הדף את הצבא הבריטי מלוב, והתקדם לתוך מצרים עד לאל-עלמיין, במרחק כ-120 קילומטר מאלכסנדריה. בקֶרֶב בעלות הברית וכמובן ביישוב היהודי בארץ שררה חרדה גדולה וממשית שהצבא הגרמני יצליח להבקיע את הכוח הבריטי שהגן על מצרים ועל תעלת סואץ. במקרה כזה הכוח הגרמני היה מגיע לשערי ארץ ישראל.

בארץ הלכו וגברו הדאגה והחרדה מפני הסכנה הזאת. הפקידים הבריטים הבכירים, ששלטו בארץ, שלחו את נשיהם ומשפחותיהם לעיראק. כמוהם עשו פקידים בריטים שניהלו ארגונים מסחריים כמו בנק ברקליס, חברת הנפט SHELL, את בתי הזיקוק בחיפה וכיו"ב. היו גם יהודים שנמלטו מזרחה לעיראק ומשם להודו ולדרום אפריקה.

לארץ כבר הגיעו הידיעות על הרצח ההמוני של יהודים שמבצעים הנאצים באירופה. ידיעות שהעצימו את החרדה. ראשי ארגון ההגנה יזמו תוכנית להתבצר על הר הכרמל, ולהתארגן להילחם אם הצבא הגרמני יגיע לארץ. לתוכנית הזאת ניתן השם "מצדה". הפעילים העיקריים היו אליהו גולומב ופרופסור יוחנן רטנר, שהיה בסוף שנות השלושים (מאז 1937) ראש המטה הארצי של ההגנה. על הכרמל הוקמו ביצורים שנועדו לחסום את דרכי העלייה להר.

לפני כמה עשרות שנים נכחתי ביום עיון שבו הוצגו כמה מחקרים על ההיסטוריה של היישוב. אחד הפרופסורים אמר שלא מצא שום מסמכים המעידים על תוכנית "מצדה" על הכרמל. האלוף במיל' יוסף אבידר (מפקד ההגנה באזור הצפון בשנים 1942-1941) אמר בתגובה: "סימן שעשיתי עבודה טובה. אחרי השבת השחורה שרפתי את כל הניירת".

כאמור, בראשיתו של קיץ 1942 הגיע הצבא הגרמני לאל-עלמיין, ביוני 1942 נערך קרב אל-עלמיין הראשון, אך הוא הסתיים ללא הכרעה. שני הצבאות תוגברו ונערכו לקרב נוסף. בסוף אוקטובר – ראשית נובמבר נערך קרב אל-עלמיין השני, שהסתיים בניצחון הארמיה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל ברנרד מונטגומרי. המפלה האסטרטגית של הצבא הגרמני בקרב המכריע הזה התחילה את הנסיגה של כוחות ה"ציר" מצפון אפריקה.

הכוח הבריטי כלל כוחות מדרום אפריקה, מאוסטרליה ומהודו ומנה כ-190,000 איש, כ-1000 טנקים וכ-900 תותחים. הכוח הגרמני, שכלל גם כוח איטלקי, מנה 110,000 איש, כ-500 טנקים ו-550 תותחים. לכוח הבריטי ולבעלי בריתו היו כ-13,500 הרוגים, ולכוח הגרמני-איטלקי היו כ-9,000 הרוגים וכ-10,000 נעדרים.

הגרמנים הקימו יד זיכרון לחלליהם, כדי שנשים גרמניות תוכלנה להתייחד עם זכר בניהן, בעליהן, אביהן שנפלו באל-עלמיין. יש לשער שהבריטים מקיימים כל שנה, סמוך ליום הצהרת בלפור, טקסי זיכרון לחלליהם בבתי הקברות הצבאיים שלהם.

אילו הארמיה השמינית בהנהגתו של ברנרד מונטגומרי לא הייתה מנצחת בקרב הזה לפני כ-80 שנים, ייתכן מאוד שמדינת ישראל לא הייתה קמה.