נתיבים רבים לאהבה

12 רשימות פרסמתי עד כה על התופעה המרנינה הזאת – האחים התאומים, המשוררים הרצל ובלפור חקק, וזאת הפעם ה-13 שאני נפגש עם פרי עטם בשני ספרי שירה שיצאו לאחרונה לאור: "השיר שלא שרו מעולם" מאת הרצל חקק (בית עלים 2023, 320 עמ') ו"סולם הכלים השבורים" מאת בלפור חקק (בית עלים 2023, 320 עמ'). אני נפעם שוב מהידע חובק עולם שלהם בתנ"ך בפרט (כידוע, היו השניים חתני התנ"ך), וב"ארון הספרים היהודי" בכלל (את המונח חידש הסופר חיים הזז, כמצוין בהערתו של בלפור לשיר "שורות מתוך התוהו", עמ' 267), ומהידע האדיר שלהם במבוכיה ובמסתריה של השפה העברית.

בניגוד לקונצפט החלוצי שנבנה על מרד בהורים ובמסורת, השניים מביעים אהבה אדירה והערכה מפליגה כלפי ההורים, הסבים, ואפילו כלפי הוריהם של הסבים, כמו גם אהבה מכמירת לב כלפי בנות הזוג. הזיקה החזקה למורשת המשפחה מנתבת אותם אל שורשי המשפחה בבגדד, ואל האסון שפקד את הקהילה בפרהוד של 1941, שבפרעות שבוצעו במהלכו נרצחו שני דודים, אחיה של האם. בלפור מזכיר גם את "הפרהוד השני", שבמהלכו החריב סדאם חוסיין את השכונות היהודיות ואת בתי הקברות שלהן בבגדד.

הרצל ובלפור אינם חוששים להביע את הפטריוטיות שלהם, ואת אהבתם למולדת שקלטה אותם במעברה (שטבעה בשיטפונות החורף), ואחר כך בבתי סיידוף בירושלים, המולדת שאליה כמהה המשפחה עוד בגולה, הם מבטאים אהבה גדולה לירושלים, כפי שבאה לידי ביטוי גם בספרם המשותף "ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים, שירים על ירושלים" (שלהבת תשפ"ב).

ציינתי ברשימותיי הקודמות כי לאחר שחדלו לחתום שניהם יחד על ספריהם המשותפים, החלו האחים חקק לכתוב ספרים בנפרד, אבל הם מוציאים אותם תמיד בו-זמנית, באותה תבנית, ובאותו מספר עמודים. מסתבר שהאהבה והרעות הקיימות בין שניהם הן המניע לאהבה שלהם כלפי משפחתם, המסורת, השפה והמולדת.

כמו כן, ציינתי בעבר שהרצל הוא משורר יותר הגותי, ושיריו ארוכים מאוד, ואילו בלפור הוא יותר קומוניקטיבי. הבדל זה ניכר גם בשני הספרים הנוכחיים, ולא רק זאת, שמות השירים של בלפור מרמזים על תוכנם, ואילו שמות השירים של הרצל הם לרוב חידתיים. הרי לכם טעימה לשמות שירים מספרו בלפור, שכאמור, מרמזים ישירות על התוכן: "עץ משפחה", "על גורל היהודי, מפגש הדורות", "זיכרון ממלחמת ששת הימים". לעומת זאת, אצל הרצל נמצא שמות שירים כמו "האם יאיר הפשר מעבר לגשר", "צו יאיר דיו אלוהי", "שפת ברית והיא נוכרית".

חטיבה מרכזית בשירים של השניים היא הבעת תודה והערכה לאישים בספרות, באומנות ובתרבות בכלל. הרצל מקדיש שירים ללאה גולדברג, אלזה לסקר שילר, י"ח ברנר, ש"י עגנון, פנחס שדה, ראובן רובין, נחום גוטמן, אלכסנדר זייד, ביאליק, נתן זך. ובלפור מקדיש שירים גם לאלי כהן, רשב"ג, אהרן זכאי, יהודה הלוי, אברהם חלפי, ר' נחמן מברסלב.

בחטיבה רחבה מאוד בספרו של הרצל אנו מוצאים את דאגתו לירידת קרנה של השירה בעטייה של הנטייה המכוונת ל"רזון", וכן 55 עמודים שעניינם "מפתח ארמזים ומקורות" לקובץ בספר ששמו כשם הספר כולו "השיר שלא שרו מעולם". בלפור אינו מקצה חלק מספרו לפענוח ארמזים, אבל גם הוא מפרש את ארמזיו, אם בהקדמה לשירים, ואם בהערות בסוף השירים. אני סבור ששניהם טועים. משוררים מצניעים בשיריהם רמזים וארמזים, ותפקידם של הקוראים, המבקרים והחוקרים לפענחם. סופרת מוערכת כמו עמליה כהנא כרמון שגתה קשות כאשר החליטה שהמבקרים (הגברים!) אינם מבינים אותה, ולכן עליה לפענח את כתביה בעצמה.

הרצל מקדיש שירים למלך הטרגי, שאול, שדויד הוציא אותו מדעתו, ומבקש להעניק לו ארוכה לאחר אלפיים שנה: "עכשיו שאול יקום, הוא יעשה / את המסע הגדול מן הגלבוע לירושלים / … הנה הנזר, אצעדה. / דוד יבוא לכתוב קינה, לבקש סליחה, / באתי עם נשמתי / לכתוב לשאול מגילת פרידה". ברוח הפיוס ואחוות האחים, ששני המשוררים כל כך מייחלים לה, כותב הרצל על אחווה בין שני המלכים העוינים האלה: "את הנזר והאצעדה הביאו לירושלים / במרכבה של עננים. / ישובו שאול ודוד למלוך יחד לשיר / ודוד ינגן / ייתן מרגוע מענה לשאול".

בשני הספרים נמצא מחזורי שירים ארספואטיים, הגם שבנושא זה בלפור מרחיב יותר מהרצל, כפי שהוא עושה גם לגבי מחזורי השירים לאימא ולאבא, האב שאינו דומה לק' של קפקא, אבל דומה מאוד לסיזיפוס מהמיתולוגיה היוונית. כיוון שאני מזכיר נושא זה, אצטט משירו של בלפור "כתב המלצה לאימא": "כשהלכה אימא אל חצר מותה / כדרך כל ההולכים / כתבנו לה המלצה באור תמיד בעלטה / לכל המלאכים". שיר מרטיט לב אחר שלו הוא "יידישע מלוכה", שבו הסב שהגיע מעיראק, מבין את היהודי שמדבר יידיש, כשזה אומר ברעד את המילים "יידישע מלוכה".

שני המשוררים שלנו כאילו נולדו אל תוך השירה העברית שנכסי צאן הברזל שלה הם שירתם של הגאונים – ביאליק ואלתרמן. ליבם של השניים נחמץ אל מול המתקפה חסרת השחר של נתן זך על שירתם של ביאליק ואלתרמן. כאמור, שני האחים מצביעים על העוול שנעשה לגדולי אומה אלה, והרצל גם הקדיש לכך דברים במסה המקדימה את מחזור השירים "השיר שלא שרו מעולם".

בדרך כלל רצנזיסט איננו אמור לייעץ למשורר איך לכתוב שירים, ואמנע מלעשות את השטות הזאת, אבל משאלה אני מרשה לעצמי לבטא: ביאליק ואלתרמן, שהרצל ובלפור כל כך מעריצים, נקטו פרוסודיה מדהימה ביופייה, וזו משאירה טעם של עוד. לחזור על הפרוסודיה של אלתרמן, למשל, זה גם לא אפשרי, וגם ייחשב בצדק לחיקוי, שהוא פסק דין מוות לכל שירה. מה כן? אולי יחתרו משוררים ליצירת פרוסודיה חדשה, מודרנית? הרי השירים של היום משוחררים לחלוטין מכבלים פרוסודיים, ויש גם המתהדרים בשפה רזה (ראו דבריו של הרצל בנדון), עושים רושם על הקורא כאילו מדובר בפרוזה (לעיתים פיוטית) הכתובה בשורות קצרות, ולא בשירה. לדעתי, שני המשוררים הידענים והמוכשרים שלנו יכולים להתמודד עם האתגר הזה (אם ימצאו לנכון, כמובן).