הקו האפל של גאון השירה העברית

פרופ' זיוה שמיר היא חוקרת ספרות יסודית ומעמיקה שאין שני לה. ב-18(!) הספרים שכתבה על ביאליק, היא בוחנת מכל זווית אפשרית את יצירתו של גאון הספרות העברית שאין תִכְלָה וקץ למכמנים הגלויים והחבויים ביצירתו.

ועתה מגיע תורו של גאון אחר, נתן אלתרמן. בשמונה ספרים שכתבה, בחנה פרופ' שמיר נושאים כמו המודרניזם, פואטיקה ופוליטיקה, שירי ילדים, שירה לאומית, שירה אקטואלית, לשון ועוד ביצירתו של אלתרמן. בספר התשיעי, שבו אדון במאמר זה, "כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן" (ספרא – הקיבוץ המאוחד, דצמבר 2022, 552 עמ') היא מציגה דיון נרחב בפזמונים של אלתרמן, שגם בהם הוא היה אשף. בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת אנשים קנו עיתון רק כדי לקרוא את טורו של אלתרמן. וכדרכה של פרופ' שמיר, 52 הפזמונים שבהם בחרה לדון מנותחים באופן מעמיק ומקיף: רמזים חבויים, השפעת ארון הספרים היהודי והספרות הקנונית, התכתבויות עם יצירות אחרות מהספרות העברית והלועזית. וכן ויכוח עם חוקרי אלתרמן האחרים.

אציין כאן, כמתאבן, מבחר מהפזמונים הנידונים בספר, רובם מושמעים כבר שנים רבות ברדיו, כמו "שיר העמק", "דצמבר", "רינה", "תוצרת הארץ", "המגדל האחרון", "זמר הפלוגות", "צריך לצלצל פעמיים", "כלניות", "ליל גליל", "כחול ים המים", "אני מצפת", "נאום תשובה לרב חובל איטלקי", "לילה לילה", "טנגו כפר סבא" ועוד ועוד.

הזכרתי את השפעת ארון הספרים היהודי על פזמוניו של אלתרמן – פרופ' שמיר מניחה שזאת מורשת שאלתרמן הנער קיבל בבית הספר הדתי בקישינב. אבל כמי ששולטת בכמה שפות, ואף  תרגמה ממיטב הספרות הלועזית לעברית, היא מזכירה השפעות ו"התכתבויות" עם יוצרים בשפה העברית, בשפת היידיש ובשפות אירופיות, כגון היינריך היינה וברטולד ברכט ביחס לשיר הפציפיסטי "אל תיתנו להם רובים"; צ'רלי צ'פלין, פרץ סמולנסקין וגרהרד האופטמן ביחס לשיר "ילדי הפקר"; מטרלינק ("הציפור הכחולה") ביחס ל"אני הוא גדליה רבע איש"; איבסן (סולוויג ב"פר גינט") ביחס ל"צריך לצלצל פעמיים"; שלמה שמילביץ' ביחס ל"מכתב מאימא"; וולט ויטמן ("הו קברניט! קברניטי!") ביחס ל"נאום תשובה לרב חובל איטלקי"; אוסקר ויילד ("שולמית") ואברהם גולדפאדן ("שולמית") ביחס לשיר "שולמית" ו"מגש הכסף"; ברהמס ביחס ל"לילה לילה"; הבעש"ט ואיציק מאנגר ביחס ל"על אם הדרך"; פרנסואה ויון ביחס ל"ניגון עתיק"; רמבו ביחס ל"כלניות"; מרקוס אורליוס, הקיסר הסופיסט, שקספיר (גורלן של אופליה ודסדמונה) ורסין ("פדרה") ביחס ל"שיר משמר"; שקספיר ("רומיאו ויוליה", "אילוף הסוררת") ביחס ל"טנגו כפר סבא"; הומרוס (הסירנות המפתות את ספני אודיסאוס); והיינה ("לורליי") ביחס ל"זמר מפוחית", ועוד.

הספר שלפנינו עונה על כל שאלה שהקורא עשוי לשאול לגבי שנת חיבור הפזמון, המלחינים, המבצעים הראשונים והבאים אחריהם. המחברת טורחת לציין באיזו מסגרת שובץ הפזמון לראשונה. ויתרה מזו, היא מבהירה את המונחים שבהם היא משתמשת – נוהג שראוי שיאמצו גם חוקרים אחרים – ומסבירה מה פירושם של סינאסתזיה, מיטונימיה, מריזם, זאוגמה, אוקסימורון, קלמבור, שיר אפיסטולרי, אפיפורה.

הערכה ותודה מופנות בספר הזה למנחם דורמן, שההדיר בקפדנות את יצירותיו של אלתרמן; למרדכי נאור, המקפיד על אמת היסטורית; לאהוד בן עזר על הערותיו הבונות ועל פרסום ניתוחי הפזמונים האלתרמניים בכתב העת שהוא עורך, "חדשות בן עזר". לעומת זאת, מצביעה המחברת על הכשל בביקורת הקטלנית כלפי אלתרמן מצד קורצווייל, רטוש, מרדכי שלו ונתן זך. באשר לשלונסקי, שהתעמת חזיתית עם ביאליק ומורשתו, וזלזל ביל"ג וברחל – רומזת פרופ' שמיר שגאון כמו ביאליק אינו מורד ביל"ג ובאחד העם, וגאון כמו אלתרמן, לא רק שאינו מורד בביאליק, אלא אדרבה, הוא מצטט אותו, ומשבץ ביצירתו מוטיבים ביאליקאיים. וכן, אלתרמן העריך מאוד את השירה הצנועה של רחל.

בצעירותו היה אלתרמן חלק מ"גוריו" של "האדמו"ר" שלונסקי, אבל עד מהרה הוא השתחרר מהשפעתו, ושלונסקי, בעל השקפת העולם הסובייטית, כינה את אלתרמן "בן-גרוריון", לרמוז שאלתרמן הוא "משורר חצר". פרופ' שמיר גורסת שזאת דיבה רעה, שכן אלתרמן ביקר את בן-גוריון על יחסו לפלמ"ח, שפוליטית היה שמאלה ממפא"י, ועל כך ששלח עולים חדשים שלא אומנו ללחימה לקרב האבוד בלטרון, והוא גם לא נשמע לבן-גוריון שדרש כי יעברת את שמו.

פרופ' שמיר, שבקיאה מאוד ביצירתו של אלתרמן, מתעמתת עם מי שנחשב לאורים ותומים בביקורת ובמחקר הספרות העברית והאידית – דן מירון. היא מונה את הטעויות בספריו "אם לא תהיה ירושלים" ו"ארבע פנים בספרות העברית בת ימינו", ומתקוממת נגד הטענה שאלתרמן הסתייג מהקיבוץ. אומנם נכון שאלתרמן סבר שהקיבוץ טועה בכל הנוגע לחדר הילדים הנפרד מההורים, ובהתכחשות לטבע האדם באשר לרכוש ולקניין, אבל הוא העריץ את החלוציות של הקיבוצניקים, את האידיאלים הלאומיים-חברתיים שלהם, ולא התכחש לעובדה שכמעט כל כוח המגן בשעות הקשות של היישוב היה בנוי מיוצאי הקיבוצים וההתיישבות העובדת.

פרופ' שמיר סבורה שניתן לבקר קשות את התמלילים הרדודים של הפזמונים המכונים "ים-תיכוניים" (שאותם היא מכנה "סתמלילים") מבלי שהמבקר ייחשב לגזען, שהרי לא מדובר בביקורת משום צבע העור או המוצא, אלא ביקורת ברמה תרבותית, שאין כלל אפשרות להשוותה למה שמוצא הקורא והמאזין לפזמוניו של אלתרמן.

לסיום ובנימה אישית: יש שירים קנוניים ופזמונים של אלתרמן, שאני קורא או מאזין למולחנים שבהם, ואני מתרגש עד דמעות. לאחר עיון בניתוחים היפיפיים של פרופ' שמיר לשירים אלה, ההתרגשות שלי מתגברת, אבל אני מודה שבין שיריו של אלתרמן מצויים גם כאלה שמעיי מתהפכים בי כשאני קוראם, או מאזין להם – הכוונה ל"ניגון עתיק" המתאר קנאה קטלנית של הגבר, ו"זמר שלוש התשובות" שבו מתוארת נכונותה של האהובה להיות שפחה חרופה של האהוב הבוגדני. אלתרמן עיצב דמות אוהבת המוכנה לעבדות עולם למען אהובה גם במחזה "פונדק הרוחות". לא צריך להיות פמיניסט כדי להצביע על כך שפה נחשף קו אפל באישיותו. פרופ' שמיר מחליקה על כך בספר זה, אבל אם להאמין לאידה צורית (שספרה "העלמה והמשורר" (2004) מביא את קורות חייו של אלתרמן, כששמות הגיבורים בדויים), הרי שהיה לאלתרמן גם פן מבהיל שבוודאי היה קשור בשתיינות הכרונית שלו, זו שהביאה עליו את סופו המוקדם. ההתפעלות הגדולה מיצירתו האלמותית של גאון השירה העברית אינה יכולה לאיין את הקו האפל הזה ביצירתו ובאישיותו.