מאמר זה נכתב בעקבות מאמרו של חן מענית "משפטנים מזהירים: בלי עליונות זכויות אדם – אין דמוקרטיה" שהתפרסם בעיתון הארץ (25 בינואר 2023) והדיון הציבורי שהוא מעורר.
הטענה שבלעדי "עליונות זכויות אדם אין דמוקרטיה" ניצבת בלב הבעיה שעימה מתמודדת היום החברה בישראל. טענה זו מציגה עימות בין שני ערכים חברתיים: האינדיבידואליזם – המעמיד את האדם במרכז ההוויה, ומנגד, הקולקטיביזם – שלפיו האדם נולד לתוך מסגרות משפחתית וחברתית שיחדיו מספקות לו את כל צרכיו וביטחונו, ושלבדו הוא אינו יכול לשרוד. לפיכך על האדם, הפרט, למצוא את מקומו ואת מימושו העצמי, ולתרום את תרומתו במסגרת החברתית שבה הוא חי.
אין חולק על כך שמערכת המשפט בישראל מתמקדת בחוק-יסוד אחד: "כבוד האדם וחירותו", ועל פיו היא שוקלת כל סוגיה משפטית המובאת לפניה, תוך התעלמות מההשלכות על החברה כולה. כך למשל, בשם הזכות לחופש הביטוי האומנותי, שאינו מחויב לאמת, אישר בג"ץ בשעתו את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", שאינו אלא עלילת דם על חיילי צה"ל. בשם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אישר בג"ץ השארת מסתננים לא-חוקיים בישראל, ואִפשר "איחוד משפחות" חד-סיטרי וכך נכנסו לישראל כמאה חמישים אלף פלסטינים, למרות הקונצנזוס הלאומי באשר לשימור רוב יהודי במדינה. אי לכך, דמוקרטיה אמיתית צריכה לדעת כיצד לשלב בין צורכי הפרט לבין צורכי הלאום.
דמוקרטיה, מלבד היותה קוטבית לדיקטטורה, היא שיטת משטר השומרת על זכויות האדם, אך גם מצפה מן הפרט לוויתור מסוים מרמת החופש האולטימטיבי למען טובת הכלל the common good. שאם לא כן, תדרדר הדמוקרטיה לאנרכיה שתסכן את החברה כולה.
בישראל הולך ומעמיק העימות בין היהדות האורתודוקסית (דיקטטורה) ובין החילוניות (דמוקרטיה אנרכיסטית). נכון להיום מנצלת הדיקטטורה הדתית את הקוניוקטורה המשפטית ואת הכאוס הדמוקרטי כדי למשוך את הדגלון לצד שלה בתחרות "משיכת החבל". ישראל זקוקה היום לדמוקרטיה ממושמעת! שכן, בשונה ממדינות דמוקרטיות אחרות, היא מאוימת כל העת על ידי אויביה, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה פחות מכך.
הבעיה היא שהממסד הרבני משליך את יהבו על אל-עליון שיצילנו מכל רע (למען האמת ההיסטורית – זה לא קרה באלפיים השנים האחרונות!), בעוד שהחילוניות אינה מוכנה להמתין לחמור הלבן ולפרה האדומה ומעדיפה לקחת את האחריות על גורל האומה בידיה. מצבנו הגיאופוליטי מחייב אותנו להגיע להתכנסות, לדו-קיום בין שתי הקבוצות בעם, למען המטרה העליונה שהיא הבטחת המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות.
על כן, התיקון המוטל על מערכת המשפט הוא למצוא את האיזון בין זכויות הפרט ובין זכויות הלאום, שנכון לעכשיו באות לידי ביטוי בעצם קיומו של חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (אף שנדרשים בו תיקונים מסוימים), וכאשר הציבור יזהה שבג"ץ בפסיקותיו אכן שוקל היבטים והשלכות של שני חוקי-היסוד שהוזכרו לעיל, ומתחשב בהם – יתייתר הצורך בפסקת ההתגברות, וזו תהיה הדמוקרטיה המתאימה למדינת ישראל. חובת ההוכחה מוטלת על בג"ץ.
23 תגובות
לגדעון: הצורה החריפה ביותר שבה בג"ץ שם את הלאום היהודי מעל זכויות הפרט היא ההתייחסות לכיבוש, שלגביו בג"ץ מתעלם מפגיעה מסיבית בזכויות הנכבשים, כולל מתן היתר להריסת חאן אל-אחמר ועוד.
נח
אני לא מקבל את הניסוח שלך לגבי התנהלות בג"צ. אדרבא- כול התנחלות זוכה לבדיקה מדוקדקת של בג"צ שמא נלקחה הקרקע מבעליה החוקיים ומתעלמת ברוב המיקרים מהצגת בעלות שוא שהיא תעשיה של ממש לעורכי דין ישראלים ופלסטינים בהצאת "שטרי קניין" עלומים. חאן- אל- אחמר למשל הוא דוגמא להתנהלות בדואית לא חוקית במיוחד, מה עוד שהוקצתה קרקע חליפית כפי שהחוק בישראל מחייב את השלטונות שעה שהם מפקיעים קרקע יעודית בפיצוי כספי ובקרקע חליפית- כול זה נובע רק מטעמי זכויות הפרט! ללא קשר לעניני ביטחון אף שהטיעון לכך בא מצד המדינה, שלא לדבר על התנהלות בג"צ בעניין אדמות הנגב והפזורה הבדווית, ותווי גדר הביטחון בגדה.
אגב- גם ההחלטה האחרונה לפסול את הסרט ג'נין ג'נין שאני מרבה להזכיר- לא נבעה מהתיחסות לטיעון לעלילת הדם כלפי צהל במישור הלאומי, אלא כמענה לתביעת דיבה פרטית של קצין בתוקף זכויות הפרט!!זו היתה הדרך היחידה לאלץ את בג"צ להתיחס לנושא לאחר 20 שנות התעלמות.
גדעון: בלי להכנס לפרטים, אין שום דיון בבג"צ על עצם הכיבוש ועל העובדה שאין לישראל בעלות חוקית על אף אדמה בשטח הכבוש. בג"צ התייחס עד עכשיו לחוק הישראלי בעניין והוא מתקומם רק כשהחוק נוגע לו.
נח- נכון, בג"צ מתייחס בשלב זה לשטחים שבמחלוקת בהתאם להסכמי אוסלו לפיו גורל השטחים יוסכם בין הצדדים באמצעות משא ומתן ללא טרור. ולכן אינו מביע עמדה לגבי "חוקיות הכיבוש" שהיא תוצאה של מלחמה שיזם הצד השני והפסיד. אך הוא בוחן כל תפיסת קרקע או מיקום גדר ביטחון או פגיעה של אנרכיסטים יהודים ברכוש פלסטיני פרטי- בהתאם לזכויות הפרט.
לגבי חוקיות על אדמה ב"שטח כבוש" ישנן דעות משפטיות השוללות ומנגד התומכות – כאמור בשל העובדה שהכיבוש או תוצאה של אלימות צבאית יזומה של הצד הפלסטיני/ערבי/ מוסלמי(בדומה ל1948) שההחלטה לגבי חוקיותו היא תלויית אינטרסים פוליטיים של המעצמות הגדולות (ראה פלישת טורקיה לקפריסין, אזורי סכסוך של מרוקו בסהרה (שלפתע "הוכרו" עי ארה"ב) המחלוקת בין אזרביזן וארמניה על נגורנו קארבך- ועוד.. ששאלת חוקיותם כלל אינה בסדר היום ה בינ"ל
אבל כפי שציינתה זה נושא לדיון במקום אחר.
אגב- אני בעד היפרדות מהשטחים אך לא מטעמי "חוקיות הכיבוש" שהרי גם תל אביב היא שטח כבוש..!
לא נכון. בג"צ אסר על קיום נוהל שכן במקום לקבוע שאין לו סמכות לגבי מה שנעשה באיו"ש כיוון שזה לא שטח שיפוט ישראלי.
עם פסק דין זה בג"צ פגע באופן משמעותי בחיי חיילי צה"ל. וזו רק דוגמה אחת. נח היקר – צריך לדייק כשמגיבים האתר.
אני שמח על שהוא עשה את זה. נכון שלפעמים הוא נדרש לזכויות אדם והתערב בלית ברירה, אבל עדיין הוא לא נדרש לסוגיה המרכזית של הכיבוש עצמו
בן גביר?
אין ספק שאיזון, שכל ישר נאמנות למדינת היהודים ויושרה צריכים לקבוע בהליך קבלת החלטות המשפיעות בישראל, וזה אמור לגבי כל הבכירים ו3 הרשויות. הבעיה היא שהשתרשה אצלנו תרבות של סובלנות והבנה (או קבלת הדין) כלפי בכירים העושים חישובים אישיים בניגוד לטובת הכלל, וזה אמור בכל שלושת הרשויות. שופטי העליון נטו יותר כלפי ערכים אוניברסלים תוך פזילה למעמדם בעולם, חברי הממשלות נאבקו על יוקרה וכככ, חברי הכנסת כנ"ל.
החלשת הפיקוח הציבורי על שלושת הרשויות הביאה אותנו עד הלום, ואדישות הציבור איפשרה את הניהול הכושל שלהם. "לזכותו" של נתניהו ניתן לומר שבהצעידו את המדינה אל קצה הצוק הוא העיר את הציבור הציוני חילוני מתרדמתו הדוגמטית.
דברי אמת בפיך
גדעון
מסכים עם הניתוח שלך. בהחלט נחוץ איזון בין זכויות הפרט לזכויות הכלל. לא בטוח שחוק הלאום הוא החוק המקביל לזכויות הכלל, בפרט שהמוטיבציה שלו הגיעה מן הלאומנות והדתיות ולא מטובת הכלל. גם לא מסכים שחובת ההוכחה היא על בג"ץ, על אף שהוא צריך להתחשב בזכויות הכלל והצורך לא ליפול לאנרכיה. חובת ההוכחה היא על הממשלה, בוודאי הנוכחית, אשר מנסה לקעקע את הדמוקרטיה ולא לשמור עליה!
שי
ניכר שאתה מושפע מהמצב הנוכחי. את חוק הלאום יזם אבי דיכטר (ראש השב"כ לשעבר) לפני מספר שנים ללא קשר לקואליציה הנוכחית שבשליטת המפלגות הדתיות, שמירה על רוב יהודי למשל-הוא אינטרס לאומי שלא נועד לשמר דווקא את הממשלה הנוכחית. נכון להיום זה החוק היחיד הניצב מול בלעדיות חוקי זכויות הפרט (וכפי שציינתי יש מקום לערוך בו תיקונים מסוימים) אך בהיעדר כול חוק אחר- ראוי שבג"צ יתייחס להתייחס אליו בכובד הראש הראוי, אני חוזר וטוען שחובת ההוכחה היא קודם כול על בג"צ כי בידו המונופול לפרשנות וההכרעה השיפוטית. בית המשפט צריך למלא את יעודו, ואנחנו הציבור- לפעול למנוע מהממשלה לקעקע את הדמוקרטיה.היתה לציבור הזדמנות נדירה לממש זאת בבחירות האחרונות- והחמצנו אותה.
לגדעון שניר ולנח שמיר הנכבדים,
סליחה רבותי. לבג"צ אין, לא צריכה להיות ולא תהיה סמכות לדון בענייני מלחמה ושלום של ישראל עם אויביה, כולל כיבוש, מסירת שטחים, כריתת חוזים בינלאומיים וכיו"ב. זו תפקידה הבלעדי של הרשות המבצעת שבמקרים ידועים צריכה לקבל את אישור הרשות המחוקקת ברוב רגיל.
כל מה שבג"צ צריך וחייב לעשות הוא לשפוט על פי החוק, ורק בעתירות שמתייחסות לעניינים המתקיימים בשטח השיפוט של מדינת ישראל.
לא יותר ולא פחות. בג"צ הוא גוף מקצועי שלא נבחר על ידי העם. השגיאה שגרמה לכל הכאוס המשפטי המתחולל היום בישראל הייתה שהחלו לערב את את בג"צ בזירה הפוליטית. מכאן בא החורבן של אמון הציבור במערכת המשפטית. הגדילה לעשות השופטת חיות שיצאה בנאום פומבי חריף וקטגורי נגד נבחרי העם ובכך ריסקה את מעט האמון הציבורי בבג"צ ועשתה אותו לשווה ערך עם, למשל, ח"כ דודי המפורסם שעכשיו עוד קיבל מינוי של שר במשרד המשפטים.
דגני
תודה להארתך. אני מודה שלא בחנתי לעומק את סוגיית כפל השיפוט בשטחים המוחזקים ומסתבר שזו סוגיה הנתונה למחלוקת.
מאמר מעניין בנושא סמכויות השפיטה בשטחים הכבושים: בג"ץ 6504/95 ואג'יה נ' מדינת ישראל מ- 01.12.2010 טוען שבמהלך "השנים בהם שולטת ישראל בכל השטח שבין הירדן לים -מצד אחד נוהגת ישראל בשטח כיחידה אחת, מצד שני, היא מקיימת בשטח משטר לפיו דין אחד ה-חל על חלק מסוים מהאוכלוסייה, בעוד דין אחר, צבאי חל על חלקה האחר. הסטטוס של שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה כשטחים כבושים משמש להצדקת כפל הדינים הזה". אולם בפועל, מדובר בדין אישי, הצמוד בחלקו לאדם (ולאום) ורק בחלקו לטריטוריה. הדבר מתגלה באופן בולט במקרים בהם ישראלים מצויים בשטחים ובמקרים בהם פלסטינים מובאים לתחום ישראל.."… כלומר- בג"צ לוקח על עצמו לטפל בסוגיות ברמה האישית אך לא ברמה הלאומית, אלא שתוך כדי כך החלטותיו משפיעות על ההיבט הפוליטי (בדלת האחורית) כמו מתווה גדר הביטחון וזכויות על הקרקע. יתכן שמנקודת התייחסות לביקורת הבינ"ל- יש בכך תועלת, .. בעיה!
לד"ר גדעון שניר,
נכון. עלית בדיוק על הבעיה העולה ממעורבות בג"צ בתחומי איו"ש ורצועת עזה.
ראשית נבהיר את תחולת הסמכות השיפוטית בשטחים הללו –
ישראל הסתלקה מרצועת עזה. הוקמה שם ישות מדינית עצמאית. על כן אל תכניס את הרצועה בכלל לדיון הזה.
איו"ש לא סופחה אף פעם באופן רשמי למדינת ישראל. הסמכות היורידית שם נתונה בידי המושל הצבאי כאשר באופן מעשי השטח מנוהל על ידי שתי רשויות – הממשל הפלסטיני שמרכזו ברמאללה שמנהל את רוב ענייני המגזר הפלסטיני, והממשל האזרחי הכפוף למושל הצבאי, המנהל את ענייני המגזר היהודי וחלק מענייני המגזר הפלסטיני.
מתקיים שיתוף פעולה, עם עליות ומורדות בין הממשל הפלסטיני והממשל האזרחי הישראלי.
אני מבקש להדגיש – איו"ש (למעט סביבת מזרח ירושלים) לא סופח למדינת ישראל ועל כן לא נמצא בשטח השיפוט הרשמי שלה.
מסיבות שונות (אתה בוודאי מכיר אותן) בג"צ דחף את עצמו לעסוק בעניינים כאלה ואחרים באיו"ש (הכל שפיט).
עוד הבהרה – בג"צ אינו אמור לעסוק בדין אזרחי פרטי אלא בתביעות נגד הממשלה ו\או מנגנונים ממשלתיים ורק בשטח שיפוט ישראלי.
דוגמאות אחדות לטעויות קריטיות שעשה בג"צ בעבר –
מתן פסק דין האוסר על צה"ל להשתמש ב"נוהל שכן". בכך נגרם סיכון חמור לחיי חיילי צה"ל בשל סיבות לא רלוונטיות.
עיכוב בהקמת גדר ההפרדה בין איו"ש לישראל שמטרתה לעצור טרור שיצא משם לישראל. למעשה הגדר סייעה לבלום חלק ניכר מהטרור.
בית המשפט פסק שעל הממשלה לפנות את חאן אל אחמר. מה פתאום? בית משפט בעל אינטגריטי משפטי היה צריך להודיע לצדדים שהוא אינו עוסק בעניין זה כיוון שהוא לא מצוי בתחום סמכותו השיפוטית. בכך בית המשפט היה מונע מעצמו את הביזיון שנגרם לו, מהימנעות ממשלת ישראל לבצע את פסק הדין בשל עכבות פוליטיות למיניהן. כפי שלמדנו מחז"ל: סוף מעשה במחשבה תחילה. לטיפשות אין גבולות.
זה קוד המעבר להתנהלות ראויה
אין ספק שצריך למצוא את האיזון בין שתי קבוצות הזכויות. אבל ההתנחלויות והחיסול של גישת שתי ארצות לשני עמים, מנטרלת כל סיכוי לפתרון.
מרים- אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתך. מדוע סוגיה זו מונעת מבגצ להתיחס לחוק הלאום?
אף פעם לא היה כאן סיכוי לשתי מדינות לשני עמים. פשוט – כי הערבים לא מעוניינים. הם מייחלים לחיסול מדינת ישראל. עוד לא הבנת את זה?
שימו לב. פעם דיברו על זכויות הפרט של המיעוט הערבי שמופלה לרעה. כעת זה כבר יגע בקרוב גם בזכויות הפרט של החילונים שאינם אנשי ימין
עמליה- אמנם זה לא היה נשוא המאמר ובכול זאת. דמוקרטיה בנויה על שותפות בזכויות ובחובות. המגזר הערבי דורש זכויות אוטונומיה לאומית וזכול השיבה לצד פטור משירות ביטחון ובכלל מכול סממן של שירות לאומי הנחשב להכרה במדינת ישראל שמבחינתם עצם קיומה אינו לגיטטימי ואינה חוקית (כך לפי מנהיגי העדה). ולכך משיב חוק הלאום! עדיין יש צורך לתיקון כי קיימים מיעוטים בישראל המקבלים על עצמם את חובת השירות הביטחוני במלואו (דרוזים וצרקסים למשל- הבדווים כבר לגמרי מחוץ לענין כאשר רק שברי אחוזים מתוכם מוכנים לשרת)
לנו היהודים יש בעיה דומה כאשר המנהיגות הרבנית פוסלת שירות ביטחון ועדיין דורשת שוויון תקציבי ואזרחי
אחר, הקונפליקט הזה מכביד ואינו מאפשר לקדם את ערכי הדמוקרטיה הנשגבים,
זכויות הפרט זה באמת המבחן האמיתי
השאלה הקודמת לכל
רוצים ויכולים לחיות יחד או לא
שאלה מצוינת, שהתשובה לכך תלויה בהגדרה "מהי המטרה של מדינת ישראל" במידה שיש הסכמה למשל כי
המטרה היא "להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בארץ ישראל לדורות רבים ככול האפשר" כי אז ניתן יהיה לחיות יחד כדי לממש מטרה עליונה זו