מתנות לכהנים – הסיבה שעם ישראל העדיף לחיות בגולה

במאמר הקודם למדנו שבצורות מרובות וקשיי פרנסה  אינם מונעים גזירות מגזירות שונות על העם, כגון שנת שמיטה ושנת יובל. במאמר זה נראה שלמרות הבצורות והקשיים, את המתנות למקדש ולכוהנים חייבים לתת כסדרן. ולמתנות אלו אין תכלה וקץ: "וידבר ה' אל משה לאמור, צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קורבני, לחמי לאישיי, ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, א–ב). כמו שאדם זקוק למזון כל יום, כך גם האל: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא [אותי, את האל!] בזאת, אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם ארובות השמיים…" (מלאכי ג, י).

ועוד מתנות: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא ייראה את פני ה' ריקם, איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך" (דברים טז, טז–יז). המנחה עריבה לאל, והוא נהנה מריחו של הקורבן: "וירח  ה' את ריח הניחֹח, ויאמר ה' אל ליבו, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה עבור האדם…." (בראשית ח, כא). אוי לו למי שאינו מקריב קורבן לה' בלב שלם: "…וארור נוכל ויש בעדרו זכר, ונודר וזובח משחת לה', כי מלך גדול אני, אמר ה' צבאות, ושמי נורא בגויים" (מלאכי א, יד).

הדרישה האלוהית, לכאורה, לנתינה מצד המאמין גרמה לכך שמירב הטקסט בספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים – עניינו הפולחן: תרומות מאליפות למשכן, מתקניו ואביזריו, שגרה של קורבנות של יום-יום וגם של חגים ומועדים, מיון הקורבנות (עולה, זבח, חטאת, אשם, שלמים), המנחות והנסכים, אורח קיום החגים והטקסים, תפקידיהם ומדיהם של הכוהנים, הלויים, המשוררים והשוערים – כל זה, המפורט בעשרות רבות של פרקים, מטיל עול אדיר על הישראלי עובד האדמה, ואין סיכוי שבעולם שאי פעם הוא היה יכול לשאתו.

מכל הטוב הזה, המופנה כלפי האל, נשכרים עובדיו משבט לוי, שקיבלו כביכול את התפקידים ואת טובות הההנאה שלהם מפי הגבורה. חלקים מהקורבנות, השלמים והתרומות, חלק מהקנס שחייב לשלם מי שאכל מהקודש בשגגה, תשלום עבור הבכורים הפדויים, פדיון ביכורים באדם ובבהמה, פטר רחם המוקרב לאלוהים משויך להם, וכן מכל קורבן, מנחה, חטאת, אשם, חרם, ביכורי חלב, תירוש ודגן, כל תרומה למקדש עוברת לכוהנים, המעשר עובר ללויים. אף שהכוהנים אינם לוקחים חלק בקרבות, הם מקבלים חלק מהשלל וכן מוקצות ללויים עשרות ערים (שמות כט, כז; ויקרא י, יד; ויקרא כב, יד; במדבר ג, מח–נא; במדבר יח, ו–לב; דברים יח, ג–ד; יהושע כא, ט – לט).

העול האדיר הזה, לנוכח שנות הבצורת הרבות ושנות השמיטה, הופך את החיים בארץ ישראל לבלתי אפשריים, ומי שמאמין לכתוב שהדברים הורדו מהשמיים ונמסרו למשה, אנוס להיענות לחוקים הדרקוניים האלה. זאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שבני ישראל העדיפו את הגולה על פני המולדת, למרות ההשפלות, הגירושים, עלילות הדם, הפוגרומים ולבסוף החתירה להשמדה סופית של כל עם ישראל בעולם. החשש מלחזור ולגור בארץ האבות היה גדול כל כך, עד כי הומצאה האגדה על גאולה בנס על ידי משיח, וגם על שבועה שהושבע עם ישראל כביכול שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו בגויים (בבלי, כתובות קי–קיא), וברור מכאן שהעלייה לארץ בכלל, והציונות בפרט, נחשבות למרד באל.

איש מהמאמינים לא העלה בדעתו שכל העול הנורא של הדת ואיסוריה לא ירדו מהשמיים, אלא אנשים אינטרסנטים ניסחו זאת מאות שנים אחרי התקופה שבה משה היה אמור לחיות ולתווך בין האל לעמו. הראשון שחש בהונאה הזאת היה ר' אברהם אבן עזרא (1092–1167), פרשן מקרא, משורר, בלשן, הוגה דעות, אסטרונום ומתמטיקאי, שרמז בפירושו שלא ייתכן כי משה חיבר את התורה. בעקבותיו באו ברוך שפינוזה וחוקרי המקרא שלא חשו מחויבים לבדיה הדתית. היום כל קורא בכתובים נוכח לדעת שעד ימיו של יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר כ-600 שנה אחרי השנים שבהן אמור היה משה לחיות ולפעול) מי שנחשבו לבחירי ה' – לא היה להם מושג מה כתוב בתורה, כי לא הייתה קיימת: גדעון בונה אפוד, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), יהונתן נכדו של משה סוגד לפסל, שמואל, הנער האפרתי, ישן ליד ארון האלוהים, בביתו של דויד יש תרפים, הוא נכנס טמא מת למקדש ומחזיר לעצמו את מיכל שהושאה לפלטיאל בן ליש, ועיקר העיקרים: יאשיהו מופתע כשקוראים לפניו את התורה, כנראה ספר דברים או חלק ממנו, וגורם למהפכה דתית מזעזעת.

קרה לנו נס, וחלוצים מרדו במסורת המאובנת, עלו לארץ ישראל כדי לעבוד את אדמתה חופשיים מחרצובות הדת, כשבראשם אנשי חזון העבודה, שהבולט ביניהם היה אהרן דויד גורדון. חלוצי המהפכה הזאת היו בעיקר בני העלייה השנייה והשלישית. בעקבות האתוס שלהם נבנו כאן יישובים בעבודת כפיים מפרכת, הוקם כוח מגן והוקמה מדינת ישראל. אלא שהאתוס הנכון והבריא הזה הולך ומתמוגג, ואנו שוב פוגשים ציבור ענק של יהודים שמאמינים כי זכותם לא לעבוד ולא לקחת חלק בהגנת המולדת המותקפת ללא הפסק, ואף ליהנות מפירותיהם של העובדים, כמו אבות אבותיהם הכוהנים. שמישהו אחר יעבוד ויתגייס לכוח המגן – הם לא רק פטורים מחובות אלה בזכות התורה שהם לומדים והתפילות שהם מתפללים, אלא גם ממנים עצמם פטרונים על הציבור וכופים עליו דינים וכללים עתיקים, שממררים את חייהם של אלה שעדיין סוברים שיש תוקף ל"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ח), "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהילים קכח, ב). והרי גם פסוקים אלה כתובים במקרא.

חז"ל עבדו לפרנסתם: הלל הזקן היה חוטב עצים, שמאי היה בנאי, ר' יהושע היה פחמי, ר' יצחק נפחא היה נפח, ר' יוחנן היה סנדלר, אבא הושעיה היה כובס – רשימה חלקית. איש מהם לא אמר, "כיוון שאני תלמיד חכם ולומד תורה, מישהו אחר צריך לפרנס אותי." ורמב"ם, שגם הוא הבין דבר מה בכתבי הקודש, כתב במשנה תורה, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג: "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה…". אבל איך חז"ל והרמב"ם יכולים להשתוות לאברכים שלומדים תורה כל חייהם, כשנשותיהם משועבדות, והציבור אמור לפרנסם?

בדצמבר 2011 ירקו חרדים בבית שמש על הילדה נעמה מרגוליס וקיללו אותה משום שלדעתם לא הייתה לבושה בצניעות הראויה בעיניהם. בעקבות האירוע המכוער הזה היחסים בין חרדים ובין חילונים בבית שמש הגיעו לכדי קרע, והייתה הצעה להפריד את העיר לשתי חטיבות עצמאיות – החרדית והחילונית. שר הפנים החרדי מטעם ש"ס באותם ימים התנגד נמרצות, והנימוק: לחרדים לא תהיה תקומה בלי החילונים שעובדים ומשלמים מיסים. ובכן, מה שמשך יהודים במשך דורות לגלות הרוויה בדם הוא העובדה ששם אין החובות התלויות בארץ הקודש, ואין גם חשש לפרנסה בשנת שמיטה או בשנת בצורת – לכל זה דואג הגוי, גוי השבת שהיה גוי לכל השנה. וכאן בארץ? ובכן, יש חילונים שממלאים את תפקיד הגוי, ובא לחרדים גואל.