על רקע התחזיות שהשנה תהיה שנת בצורת

על הבצורות, השמיטות וגזירות דת (1)
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

הבצורת מוזכרת בתנ"ך רק בספר ירמיהו: "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצרות, אבלה יהודה ושעריה אומללו, קדרו לארץ, וצווחת ירושלים עלתה, ואדיריהם שלחו צעיריהם למים, באו על גבים, לא מצאו מים, שבו כליהם ריקם, בושו והכלמו וחפו ראשם, בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ, בושו איכרים, חפו ראשם, כי גם איילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב" (ירמיהו יד, א–ו). הבצורת אמנם מוזכרת רק בספר זה (ראו גם פרק יז, ח), אבל תוצאותיה הנוראות מתוארות בתנ"ך פעמים רבות, והמילה השלטת בתיאורים אלה היא "רעב": בעטיו של הרעב, אברם נוטש את הארץ שהובטחה לו לזרעו, ויורד מצרימה (בראשית יב, י); גם יצחק נאלץ לגלות לארץ פלישתים בשל הרעב שהיה בימיו (בראשית כו, א, ייתכן שיש כאן אנכרוניזם, כי הפלישתים הגיעו לרצועת החוף רק לאחר מכן); גם בימיהם של יעקב ובניו שורר רעב בכל הארצות, וגם בארץ כנען, והרעבים פונים למצרים, ששואבת מימיה מהנילוס ואיננה תלויה בגשם משמיים (בראשית מא, נז; מב, ה; מג, א; מז, ד; מז, יג); מוזכר שבימי דויד היו שלוש שנות רעב בארץ, אירוע שנתן בידי דויד תירוץ להשמיד את צאצאי שאול, שאולי יכלו לתבוע זכות לכס המלכות (שמואל ב כא, א–יד); הרעב מוזכר גם בימי יהורם בן אחאב, מלך ישראל, ואלישע הנביא (מלכים ב ד, לח–מד); אלישע מזהיר את האישה שהחיה את בנה כי הרעב בארץ יימשך שבע שנים (מלכים ב ח, א).

כמו בימינו כך גם בימי כותבי התעודות המקראיות תקפו הבצורות את ארץ ישראל, אלא שבאותם ימים לא שאבו מים מהמוביל הארצי, ולא התפילו מים מהים, ולא היו אז אפילו האקוודוקטים שבנו כאן הרומאים. באותם ימים היו תושבי הארץ תלויים לחלוטין בגשמי שמיים, ואלה לעיתים די קרובות לא הספיקו כדי מחיה. ובכן במציאות של חוסר ביטחון תזונתי באים אלה שיודעים מה אלוהים דורש מעמו הנבחר, ופוסקים כי הוא מחייב את עובדי האדמה לנטוש את שדותיהם לא מעובדים לאורך שנה שלמה, שנת השמיטה: "… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזרך לא תבצור" (ויקרא כה, ד–ה). איך אפשר להתקיים בארץ מוכת בצורות כשבמשך שנה שלמה אסור לעבד את הקרקע – המקור היחיד לפרנסה באותם ימים? ובכך לא די, בני ישראל הצטוו לספור שבע שנות שמיטה, כלומר 49 שנים, ובשנה ה-50, שתיקרא שנת יובל, תחזורנה הנחלות לבעליהן (ויקרא כה, ח–יג), ו-"לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה" (פסוק יא). כלומר במשך שנתיים אסור לעבד את האדמה.

עד כאן בנוגע לחובות המוטלות על עם ישראל ועל הקשיים שהתורה מנחיתה עליהם. במאמר הבא נלמד מי זכאי ליהנות מכל טוב הארץ.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

5 תגובות

  1. זה חלק מתהליך השעבוד הדתי
    הבטחות חסרות שחר
    הסברים הזויים
    פרשנות אפשרית בכל כיוון
    ומשועבדים הפרימיטיביים אוהבים זאת
    נוח להם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן