בפרק הראשון של המאמר הובהרה טעותו הבסיסית של בן-גוריון בהכנה למלחמת השחרור. הפעם נתבונן לאן זה הוביל.
בן-גוריון השקיע את מלוא מרצו לאחֵד תחת מנהיגותו את כל המפלגות והזרמים הסוציאליסטים ביישוב, והצליח בכך: בדצמבר 1920 הוקמה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל, ובן-גוריון כיהן כמזכ"ל ההסתדרות מ-1921 עד 1935. במקביל הוא פעל בכל הדרכים, לרבות באלימות ובעלילות דם, כדי לנטרל את ז'בוטינסקי ותנועתו. בנאומיו הִשווה את ז'בוטינסקי להיטלר וממילא הוא ביטל את עקרונות הציונות האסטרטגית שלו, שכמוה כאידיאולוגיה של המפלגה הנאצית הגרמנית והיא מאיימת על מימוש "הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי" בעיקר בתנועה הקיבוצית שרק בסוף ימיו אף הצטרף אליה.
בן-גוריון היה מנהיג פרגמטי וזאת גדולתו. אידיאולוגיה הייתה בעיניו מכשיר שיש להתאימו לצרכיו ולצורכי המערכת שאותה הנהיג. הסוציאליזם המרקּסיסטי היה בעיניו מכשיר להִנדוס תודעה של המונים וכך להגיע לצמרת המנהיגות. את ההסתדרות הכללית הוא בנה לא רק כאיגוד מקצועי אלא כמדינה אוטונומית בתוך המנדט הבריטי עם בנק, חברת בנייה, חברה נדל"נית, מערכת בריאות, מערכת חינוך וחווֹת חקלאיות – קיבוצים ומושבים. אידאולוגים לא מעטים האמינו כי זה יהיה המודל למדינה היהודית העצמאית. למהלך של מדינה בתוך מדינה היו יתרונות רבים במלחמת העצמאות, אך היו לכך גם מגרעות רבות שהתגלו לאחר מכן.
את בן-גוריון לא עניינה האידיאולוגיה שהתבררה כהזויה, אלא העוצמה הפוליטית שהעניק לו הארגון. ב-1930 הוא איחד את מפלגתו "אחדות העבודה" עם מפלגת "הפועל הצעיר" והקים את מפא"י, ששלטה ביישוב ובמדינה ביד רמה, באופן שונה לגמרי מדמוקרטיה מערבית ליברלית, עד המהפך ב-1977. עקרונותיה של אידיאולוגיה זו שולטים במערכת הפוליטית של ישראל עד עצם היום הזה, וכל העת ממשיכי דרכו של ז'בוטינסקי מתאמצים שוב ושוב, בינתיים ללא הצלחה, להיפטר מהם.
אף על פי שבעבר השווה את ז'בוטינסקי להיטלר ואת התנועה הרביזיוניסטית למפלגה הנאצית, נענה בן-גוריון הפרגמטיסט ב-1934 לפנייתו של ז'בוטינסקי לקיים אִתו שיחות ישירות. במשך חודש שוחחו השניים והגיעו למספר הסכמים, אך הללו נדחו ברוב גדול במשאל עם בין חברי ההסתדרות שבראשה עמד בן-גוריון. מכאן למד בן-גוריון שקל יותר להנדס את התודעה מאשר לטהר אותה. ומאוחר יותר למד להוותו, שגם את תודעתו שלו הוא הִנדס – כדי להשמיץ את "המיליטריזם הז'בוטינסקאי" הוא הזניח את החשיבה ואת המעשה הביטחוני.
בעקבות המהלכים הללו הגיע היישוב היהודי למלחמת העצמאות בלתי מוכן, עם ארגון מיליציוני חובבני גדול – ארגון ההגנה, ועם חטיבה אחת ללוחמה זעירה – הפלמ"ח. בן-גוריון הבין זאת תוך כדי "הסמינר" (ראו בחלקו הראשון של המאמר), והזהיר על כך. הוא העריך כי המלחמה תפרוץ בסוף 1949 והתכוון להקים צבא מקצועי בשנתיים שנותרו לו. אך בן-גוריון טעה והמלחמה פרצה שנתיים קודם לכן. על כך האשימו אותו במחצית הראשונה של המלחמה הן ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, והן ישראל בר, סגן ראש אגף המבצעים במטכ"ל ההגנה. היישוב היהודי עם ההגנה והפלמ"ח נלחמו ושילמו מחיר כבד בחיי אדם. בין הבולטים ביעדים שלא הושגו, יעד שריר וקיים עד היום, הוא אי-הרתעת האויב מייזום מלחמה ומתקוותו להשיג ניצחון מלא והכרעה כדי להשמיד את מדינת ישראל.
במקביל ללחימה הלקויה היה על היישוב היהודי להקים לארגון ההגנה חטיבות נוספות ללא אימון של ממש וללא שדרת פיקוד מקצועית. בן-גוריון הבין זאת היטב ואף ציין זאת ביומנו ובדיונים, אך ידו קצרה מלהושיע גם בגלל לחצי המלחמה וגם בגלל המפקדים המיליציוניים ותומכיהם הפוליטיים שנאבקו על שרידותם.
בסופו של דבר נכנע בן-גוריון לחסידי הצבא המיליציוני; כראש ממשלה ושר ביטחון הוא נמנע מלכפות מחקר עומק של המלחמה, מערכותיה וקרבותיה, ועקב כך לא הופקו לקחי המלחמה. גם לו, גם לחבריו במפא"י ששלטו במדינה, וגם למפקדי צה"ל הבכירים היה עניין פוליטי ארגוני ואישי להסתיר את הליקויים. כך התפתחו בישראל תרבות ביטחון מיתולוגית ובלתי ביקורתית שחיפתה על צבא בלתי מקצועי שמחירו, כאמור, רב ועצום בכל תחומי החיים; ותרבות פוליטית פגומה ודורסנית – וכל העם רואה היום את קולותיה.
33 תגובות
אידיאולוגיה – כחזון, מטרה, מערכת ערכים וחוקי התנהגות – תמיד היתה כלי הכרחי לשואפי שלטון, בין אם זו אידיאולוגיה דתית, לאומית, כלל אנושית, וכ'.
כל מנהיג פוליטי בכל המקומות ובכל הזמנים הצדיק את שלטונו כמבצע החזון, בין אם מדובר לטובת העם, חברה, עולם או כללית כנציג אלוהים.
הגדולה של בן גוריון היתה שהוא היה נאמן למדינה הציונית ואישית בלתי מושחת כלכלית. שתי תכונות אלה נעדרות במנהיגות השלטת היום.
כל זה לא סותר את הביקורת על טעויותיו הגדולות של בן גוריון המשפיעות לרעה עד היום.
לא די בנאמנות וביושר כדי לבנות ולנהל מערכת. בן גוריון עצמו הבין שנכשל. שלוש שנים לפני שנפטר ראיינתי אותו והוא אמר בין היתר: "אני אמות במדינת ישראל. כנראה שגם בני ימות בה. אך כשנכדי ימות לא תתקיים מדינת ישראל" וגם בזה הוא טעה.
במאמרו ד"ר אורי מילשטיין לא עוסק במנהיגות של היום. הוא "עושה חשבון" עם בן גוריון ומנסה להאדיר את ז'בוטינסקי ויורשיו. הוא מתעלם מחד מעיקר תוצאות מנהיגותו היחידה בדורו ומאדיר את תורתו של ז'בוטינסקי שלמעשה הניחה יסודות ל"פורשים" לצאת מהזרם המרכזי של הישוב והנהגתו ובסופו של דבר הם גרמו לנזק רב להקמת המדינה שבדרך. מן ההיסטוריה אנו יודעים כיום שהתקיים שיתוף פעולה, ברמות שונות בין הנהגת הישוב המאורגן לבין הזרם המרכזי של המשטר הבריטי. תחת שלטונם הוקם כוח משמעותי שכלל גם יסודות של תעשייה צבאית. איך אפשר לטעון שבן גוריון לא הכין צבא כאשר עד 15 במאי הבריטים שלטו כאן? ההפך הוא הנכון. ביום שהבריטים עזבו ארגון ההגנה שהיה חצי מחתרתי הפך לצה"ל כולל כמובן הפלמ"ח שדי מהר הפך לחטיבות חי"ר ומיד נרתם להגנת הישוב. בו בזמן כבר הייתה בדרכה ארצה אניית נשק שהפליגה ממקסיקו שאורגנה שם בשל האמברגו שהאמריקאים הטילו על נשק לישראל. באותו הזמן רקמו שליחיו של בן גוריון את עסקת הנשק הצ'כית ששולמה מכסף שאיסופו בארה"ב ניזום על ידי בן גוריון עוד ביולי 1945. ואלו הן רק חלק קטן ביותר, לשם הדגמה, על תרומת בן גוריון להקמת המדינה והמלחמה עליה. ואולי עוד הערה בעניין זה – בן גוריון היה צריך לבנות צבא מאוסף של פליטים שורדי שואה ואח"כ ממאות אלפי עולים מארצות המזרח. הוא שלח את יגאל ידין, שהיה סגן הרמטכ"ל לשווייץ כדי ללמוד איך בנוי צבא המילואים השוויצרי. על פי דגם זה הוקם צה"ל שהיה והינו עד היום בחלקו הגדול צבא מילואים על כל החסרונות האדמיניסטרטיביים של צבא מסוג זה.
ולסיכום – התאוריה של מילשטיין לא רק שאינה "מחזיקה מים" אלא למעשה היא מעוותת את ההיסטוריה וחבל שכך.
שלום למגיב לדברי,
איני הסטוריונית, הדוקטוראט שלי הוא בפילוסופיה והעבר על מאורעותיו והאישים שהשפיעו בו חשוב בעיני רק לצורך הפקת לקחים, כי העיקר הוא ההווה והעתיד.
רעיונית, התפיסה ביסוד דבריו של ד"ר מילשטיין היא שהעיקרון הפועל ביקום הוא המלחמה, בין אם זה טוב או רע, בין אם אנו אוהבים זאת או לא. המציאות משחר ההסטוריה מוכיחה זאת, ולכן יש הגיון לפעול לפיה.
לגמרי סביר שהיה קושי עצום להכין צבא ראוי בתנאים שהיו עד הקמת המדינה. כמו כן אין ספק שמנהיגי העבר עם כל גדולתם עשו טעויות קשות. הצורך החיוני שלנו היום הוא לתקן ולשפר ולא לחזור על משגי העבר. לדעתי זה המסר של שני המאמרים הללו, ולא החיאת המאבקים האידאולוגיים והאישיים של המאה הקודמת.
מסכים אתך לחלוטין. העיקר הוא הפקת לקחים כלפי העתיד. כהיסטוריון אינני רוצה לעסוק יותר מדי בעבר. אומר רק זאת – על עיקרון המלחמה הפועל ביקום כתבו רבים מאד הרבה לפני אורי מילשטיין. אפילו בתנ"ך ניתן למצוא היגדים על נושא זה. גם נכון מה שאת מציינת שיש היגיון לפעול לפי המציאות הזו.
נכון שמנהיגי העבר, בין היתר, גם שגו. מי שלא עושה לא שוגה. אבל לתקוף את בן גוריון כפי שמילשטיין עושה בשני המאמרים שלו, זה לא רק עוול היסטורי אלא גם פגיעה במנהיג שהוביל בעוז ובנחישות את הקמת המדינה והמלחמה על שרידותה. יותר מזה, בן גוריון נאבק במסירות נפש במניעת טעויות של אחרים, בראש וראשונה של ארגוני הפורשים וניסיונם להקים צבא "אלטרנטיבי" הן בתקופת המנדט והן מיד לאחר קום המדינה (עייני ערך אלטלנה).
את גם 100% צודקת שאסור להחיות מאבקים אידאולוגיים של המאה הקודמת. והרי זה מה שד"ר מילשטיין מנסה לעשות עם שני המאמרים הללו. מכל מקום – שאי ברכה והיי אך בטוב.
דוד בן גוריון קבע ב-1947 לפני פרוץ המלחמה שהגענו בלתי מוכנים למלחמת העצמאות. אז לפפי ההיגיון שלך הוא עיוות את המציאות!
לטענתך בן גוריון קבע ב1947 לפני פרוץ המלחמה שהגענו בלתי מוכנים למלחמה. ממש טיעון מדהים.
איך יכול מישהו לקבוע שלא הגענו למלחמה לפני שהיא בכלל התחילה?
ממלכת האבסורד.
זאת דעתך וזאת זכותך. אני חושב שבן גוריון גם ראה מראש את העתיד וגם נערך בהתאם. ובסוף היתה הצלחה. קמה מדינה. היו שגיאות, היו אירועים מפתיעים. אבל בסך הכל מכלום קמה מדינה נהדרת. עד שבאים המבקרים שבעיני מעוותים את המציאות.
כל ביקורת "מעוותת" את המציאות בעיני המבוקר ותומכיו. אך בלא ביקורת אין הפקת לקחים ותיקון הטעויות והתוצאה: המערכת קורסת, לא רק המדינה אלא כל מערכת.
לא כל ביקורת מעוותת את המציאות בעיני המבוקר ותומכיו. ממש לא. יש ביקורת בונה המבוססת על עובדות, ויש ביקורת מתריסה המבוססת על בסיס נתונים דמיוניים, פיקטיביים או פרובוקטיביים. מהביקורת שלך על מה שבן גוריון עשה או לא עשה לפני 75 עד 80 שנים אי אפשר וגם לא צריך להפיק כיום לקחים. אין ולא יהיה לזה כל ערך מעשי. הדבר היחיד שיכול לצאת ממאמר ביקורתי מסוג זה הוא פגיעה בזכרו של בן גוריון ועיוות תרומתו הייחודית להקמת מדינה ישראל בעיני הקוראים בני הדור הצעיר. המבוגרים יודעים את האמת. הם לא צריכים מאמר מסוג זה.
אני מקווה שזה לא חלק ממסע חדש אנטי בן גוריוני
זה לא מסע אלא ממצאי מחקר שכל אחד מוזמן להפריכם באופן מבוסס.
על איזה מחקר אתה מדבר? מי ערך אותו, באיזה מסגרת והאם עבר שיפוט אקדמי כמקובל?
השאלות הן "אד הומינם" ולכן מופרכות. קרא שוב את המאמר ותפריך בעצמך את הטיעונים בלי לקבל "שיפוט אקדמי" אם ידע לך די ידע ואתה מסוגל.
נכון מאד. השאלות הן אד-הומינם. אבל לא מופרכות. כאן ההתייחסות ל"הומינם" היא העניין. כאשר נכתבת היסטוריה על פי אג'נדה במטרה לאשש קו היסטורי הזוי, ההתייחסות חייבת להיות אד-הומינם. כאן ה-"הומינם" עצמו מהווה הוכחה למופרכות.
ניכר בכתיבתך כי אתה אנטי בן גוריון. מותר לבקר כל אחד, אבל המנהיג הדגול שלו אנו חייבים את קיומנו כמדינה ראוי ליחס יותר הוגן לפחות בניסוח.
זאת אומרת – להנדס את התודעה של הדור הצעיר?! מחבר ספר שמואל נמנע מכך בהיחס לדוד המלך ופרשת אוריה החיתי ובת שבע.
באמת מה שנכתב בספר שמואל ממש רלוונטי לבן גוריון. אגב, אם לא שמת לב השוואת בן גוריון לדוד המלך, אפילו אם עשית זאת בהיסח הדעת, ועל פי פרויד, בוודאי אומרת משהו. ולעניין הנדוס התודעה של הדור הצעיר – האם תעדיף להנדס את תודעת הדור הצעיר שהמורשת שבן גוריון הותיר היא שלילית?
א. מדוע אינך חושף את שמך?
ב. בתחום הדמוקרטי בוודאי.
ג. בתחום של הסתרת ליקויים והנדוס התודעה, קל וחומר!
הערה כללית לכול
כול ניתוחי אירועי העבר נעשים בכילים שיטות ידע ומציאות של ההווה – שבאופן אינטואיטיבי מושלכים על מוחם של מקבלי ההחלטות באירועי עבר שחייהם התנהלו בנתונים וסביבה שהיתה אז!! לכן התהליך של ניתוח אירועי עבר- אף פעם, לא יוכל לשקף נאמנה ובאופן מוחלט את מה שחלף במוחם שלהם. לכן מחקרי עבר הם בהגדרה מורכבים מסובכים ורגישים להטיות, וקשה למצוא שני אנשים המנתחים את ההיסטוריה באופן דומה. יתר על כן, המידע הסביבתי הקיים ברשותינו היום על אירוע עבר מסוים- הוא לאין שיעור רחב ומקיף מזה שהיה יכול להיות בידיהם אז. לכן איכותם של מחקרי עבר תלויה במידה רבה בנגישות למידע ולמתודולוגיה של בחינתם, וגם אז- לא יפסקו הויכוחים לעד.
גדעון,
חשיפת ליקויים שהוסתרו פוגעת בעקרון השרידות. לאנשים שהעריצו ומעריצים את בן גוריון קשה לקבל שהוא לא היה מושלם ושלחלק משגיאותיו וליקוייו יש השפעה שלילית ארוכת טווח, עד ימינו.
אנשי האצל והלחי ביחד לא היו יכולים לכבוש יותר משני כפרים. אז להשוות את בגין לבן גוריון. התוצאה הסופית שהביא בן גוריון היא מיל ומעבר לכל מה שאפשר היה לקוות
המאמר אינו עוסק בהצלחות של בן בן גוריון שהן מן המפורסמות אלא בכישלונות שלו. גם בן גוריון עם כל יתרונותיו לא היה מושלם.
די, הבנו את עמדות הצדדים
אם זאת דעתך, אז אל תגיב. התרבות בישראל היא בינתיים ליברלית.
צודק. התרבות בישראל סופר ליברלית. אם אתה תוקף את בן גוריון ללא "איזונים ובלמים" – חובה להגיב. כדי שהצעירים לא יתבלבלו.
חשיפת ליקויים בעיניך ודומיך שקולה ל"ללא איזונים ובלמים". אכן, "תרבות ליברלית" שהייתה נהוגה בברית המועצות ונהוגה היום בסין.
יש כעת בעיות חשובות יותר ודחופות יותר.
ממש לא מתווכח עם מה שכתבת. רק הייתי מצפה שבתחילת המאמר או בסופו יהיה מצויין שבן גוריון הנו המנהיג הישראלי החשוב ביותר בעידן המודרני
בנימין, אני מסכים וזה גם נובע משני חלקי המאמר, אך לעניות דעתי לא רלבנטי לציין זאת. ועכשיו בתגובה לך הערכתי זאת הוצגה.
ואיך יודעים?
לפי מספר האנשים שקפצו כנשוכי נחש
איך זה שתה שכותב על הכל לא אומר דבר על מה שנעשה כיום במדינה שלנו וזה הרי רגע גורלי
את דעתי פרסמתי לפני שנה כאן במאמר "שרלטני הפוליטיקה – עלייתה וקריסתה של השיטה הדמוקרטית" להלן קישור:
https://jokopost.com/politics/37623/