איך למד סמי המרוקאי לדבר יידיש במבטא פולני

שורדי אושוויץ
תמונה של אילן
אילן הייט

במסגרת עבודתי רבת-השנים כטייס באל-על, הגעתי למקומות רבים ברחבי העולם. חלקם יותר אקזוטיים ומיוחדים וחלקם שגרתיים. אך יותר מהסיורים והטיולים שאפשרו לי הטיסות, שמחתי במיוחד לפגוש ולהכיר אנשים חדשים במקומות שונים, שמהם למדתי לא מעט – וגם שמעתי לפעמים סיפורים מרתקים.

הפעם אבקש לחלוק אתכם אחד מהסיפורים הללו, סיפור שהוא קצת שמח וקצת עצוב:

באחד הימים, במאה הקודמת, יצאתי לטיסה שכללה שהיית לילה בפריז. היינו שם, במטוס ה-747, צוות של שני טייסים, דני ואני. הוא אומנם היה מבוגר וגם ותיק ממני באל-על, אך מכיוון שטסנו בשירותנו במילואים באותה טייסת "סקייהוק", היינו מיודדים ומצאנו נושאי שיחה משותפים רבים.

נחתנו בשדה התעופה "אורלי" שליד פריז, ובמונית בדרך למלון אמר לי דני: "אילן, קבעתי פגישה לארוחת ערב עם מכר שלי במסעדה מעולה, והמכר שלי דרש בתוקף שהארוחה תהיה על חשבונו. הוא אף הציע שתבוא גם אתה, והבטיח שיהיה מעניין!"

לא היו לי תוכניות אחרות והסכמתי להצטרף לדני, במיוחד אחרי שסיפר לי כי זו מסעדת פירות-ים יוקרתית, מהידועות בפריז: La Petite Nicoise.

מונית הביאה אותנו מהמלון למסעדה הנוצצת. המלצר הוביל אותנו לשולחן מכוסה במפה לבנה וצחה, ערוך לתפארת לארבעה אנשים. התיישבנו וחיכינו לבואו של המכר של דני.

לאחר דקות אחדות הגיע גבר נמוך-קומה ולצידו אישה גבוהה, שערותיה בגוון בלונד-פלטינה, שנראתה צעירה ממנו בשנים רבות. האישה התמירה ענדה מחרוזות פנינים, צמידי זהב וטבעות יהלומים לרוב. הוא הציג את עצמו בעברית: "אני סמי, והגברת שלצידי דוברת רק צרפתית ואנגלית, כך שלא נשוחח בינינו בעברית".

לא הבענו תמיהה על נוכחותה של הגברת המרשימה והוא לא טרח להסביר.

הארוחה הוזמנה וגם היין. המנות היו ערבות לחיכנו היין שליווה כל מנה היה משובח. התענגנו על ה"Huitres" (צדפות) של פריז.

במהלך הארוחה סמי סיפר לנו כי הוא ואחיו חיים כבר שנים רבות בפריז והם הבעלים של כמה חנויות הלבשה. יש להם אפילו קו-אופנה, מבוקש למדי, הקרוי על שמם. יש לו גם כמה קרובי-משפחה בארץ ואחת לכמה שנים הוא טס לבקרם.

ואז הוא אמר לפתע בעברית: "אני לא כל כך אוהב אותם…!"

הבטנו בו בתמיהה, אבל חששנו לפגוע בפרטיותו ולכן לא הגבנו ולא שאלנו דבר.

אולם סמי מצידו רצה להמשיך ולהסביר את דבריו, ואמר: "כן, יש לי סיפור לספר לכם, והיין הרב ששתינו הערב, יקל עליי לספרו".

וכך סיפר לנו סמי: הוא ואחיו הצעיר היו הילדים במשפחה יהודית מרוקאית שהתגוררה בפריז בזמן הכיבוש הנאצי. משפחתם הייתה ענייה, ורעבה ללחם.

זמן-מה לאחר הכיבוש התחילו ה"אקציות" והגירושים. היהודים נאספו לאצטדיון Velodrome ומשם שולחו למחנה הריכוז "דראנסי". ממנו העבירו אותם מזרחה… לא היה ברור לאן. "ליישוב מחדש במזרח"? למחנות עבודה?

הגרמנים פעלו – כדרכם – ביעילות לפי רשימות שקיבלו מהשלטונות הצרפתיים. באחד הימים דרשו הגרמנים לאסוף ילדים יהודים לפי רשימה ולשלוח גם אותם למקום בלתי ידוע.

משפחה יהודית עתירת ממון שבניה היו אמורים להישלח ב"טרנספורט" הזה, הציעה להוריו של סמי הרבה מאוד כסף כדי שסמי ואחיו יצאו במקום בניהם. חרפת הרעב עשתה את שלה… וההורים הסכימו.

ההחלפה בוצעה. הבנים של המשפחה העשירה לא נלקחו, ובמקומם נאספו סמי ואחיו על ידי המשטרה הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הגרמנים. אחרי כמה ימים נשלחו הילדים מזרחה…

לאחר זמן מצא עצמו סמי הנער באושוויץ. שם גם קעקעו לו מספר על היד.

במסעדה, תוך כדי שהוא מספר את סיפורו, הפשיל סמי את שרוולו והראה לדני ולי את המספר… "כן, שרדתי את אושוויץ… הנה ההוכחה". וסמי הוסיף: "מלבד המספר, עוד דבר הבאתי משם: למדתי לדבר יידיש, במבטא פולני", וכדי לחזק את דבריו עבר לשוחח איתנו ביידיש – ואפילו חייך קצת.

סמי שרד את אושוויץ ואחרי המלחמה הצליח בדרך לא דרך להגיע לפריז. הוא מצא את אחיו ששרד אף הוא, והשניים הצליחו אט אט להתאושש, ועם השנים בנו אימפריה של "שמאטעס", כדבריו.

הארוחה הסתיימה, סמי שילם את החשבון, השאיר "טיפ" נדיב ויצא עם הגברת תלויה על זרועו. לא העזנו לשאול אותו על הוריו…

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

11 תגובות

  1. אהבתי מאוד את הכתבה, אם היא לא הייתה כל כך רצינית ומרגשת (למעט עניין הבלונדה התמירה), הייתי מספר את הסיפור שלי איך ולמה לימדו אותי קצת יידיש, כמרוקאי "בוגר" מעברת דימונה, שאך השתחרר מהצבא ונרשם ללימודים בבית הספר לקציני ים של הצי הסוחר בעכו. כמו כן אהבתי גם את "הטיפול" שלכם במיג המצרי. קולגה שלך קברניט באל-על מזה כעשרים שנים הוא קרוב משפחה מנישואין מעורבים.

  2. כמה אכזרית היתה השואה
    איזה החלטות בלתי אפשריות אנשים נאלצו לקבל

  3. אהרון שלום.
    אכן, השארתי כמה סימני שאלה…
    כי גם "סמי" (זה כמובן לא שמו האמיתי) העדיף שלא להכנס למערכת הסבוכה והטעונה שאותה הוא נושא בליבו, במפגש חד פעמי.
    וגם כי אני סומך על הקוראים שיבינו, על סמך הרמזים בסיפור, איזו תקופה איומה הייתה זו לסמי, כמו לשאר יהודי אירופה.

  4. מי שלא היה שם בכלל לא יכול לדמיין מה אנשים נאלצו לחוות. ואני לפעמים מתלבט האם כדאי לעורר ולחדד את הפרטים, או להשאיר את פרטי הזוועות מאחור

  5. לכותב מהדור השני
    למען הדור השלישי, הרביעי והחמישי חייבים דווקא להמשיך ולספר.
    כל כך בקלות הם שוכחים…
    ולפתע מופיעים גם כאן, אצלנו, סימפטומים חשודים.

  6. מדהים. ונשאר לכל אחד אפשרות להניח מה שהוא רוצה על הנסיבות, ועל התוצאות מבחינת כל השחקנים

  7. אילן, אהבתי את הסיפור המרתק שלך. כמי שאימו איבדה את כל משפחתה בשואה הנושא הזה מעסיק אותי. אני מנסה גם לעשות את מה שאני יכול לעשות לטובת אלה ששרדו את התופת הזו. גם בעזרה וגם בכתיבה.
    לידיעת כל הקוראים, כל שורד שואה יכול לקבל ממני יעוץ בכלכלת המשפחה ללא תשלום.
    קצת בנושא ידיעה לא צפויה בשפת היידיש. ביקרתי פעם חבר ממוצא תימני בבית חולים בירושלים. היו הרבה מבקרים אשכנזים. לחדר הובא חולה קשיש, שדובר רק יידיש. אף אחד מאיתנו לא ידע לדבר איתו. אביו ש החבר, שבא לבקר נכנס לחדר ואמר: אני אדבר איתו ודיבר איתו ביידיש שוטפת.
    מסתבר שהמשפחה שלו גרה שנים ארוכות בשכונה ירושלמית שהיו בה הרבה חרדים והוא למד מהם את השפה.

  8. אבל כאשר אנחנו רואים מה היה בשואה ובגלות, חשוב שלא נגיע לשם שנית בגלל מריבות פנימיות ושנאת אחים

  9. הי אילן.
    מרתק לקרוא על החוויות שלך. והסיפור הזה מתאים ביותר ליום זה. תודה רבה על השיתוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן