ארץ אחת לשתי מדינות

גבולותיה של "ארץ ישראל" נקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטי, לפני מאה שנה בדיוק –"גבולות פלשתינה (א"י) 1922". מאז הקמת המדינה ועד היום ידענו שמונה מלחמות, שתי אינתיפאדות ומספר רב של מבצעים ועימותים צבאיים. בתום מאת השנים הסוערות ורבות-שינויי-הגבול נותרו קבועים במקומם גבולות פלשתינה (א"י), או ארץ ישראל; עם תוספת קטנה של 1,200 קמ"ר ברמת הגולן. זוהי עדות לעוצמה הגלומה בגבולות שנתקבעו בהסכמה בין-לאומית.

בשטחה של ארץ ישראל חיים כיום כ-15 מיליון תושבים בני שני עמים – היהודי והערבי; ועוד כחצי מיליון אחרים. סטטוטורית נחלקת ארץ ישראל לשתי ישויות פוליטיות: מדינת ישראל והרשות הפלסטינית; זו האחרונה כוללת את אזורי יהודה, שומרון ורצועת עזה. התפלגות האוכלוסיות לפי מיקומן הגיאוגרפי, מוצגת בטבלה להלן.

ממשלת ישראל היא הריבון בארץ ישראל. היא אחראית על הגבולות ועל קשרי החוץ, על ביטחון הפנים והחוץ, על המטבע והמערכת הפיננסית, על תשתיות המים, החשמל, התקשורת והתחבורה. כ-5 מיליון הערבים תושבי הרשות הפלסטינית אינם מכירים בלגיטימיות של הריבונות הישראלית ורואים עצמם עם כבוש. ישראל אינה מכחישה את התיאור העובדתי, אך טוענת שהיא לא אשמה: "הצענו להם הצעות נדיבות ביותר והם סירבו, מה אנחנו יכולים לעשות?!" בלי קשר ל"מי אשם", אין עוררין על כך שערביי הרשות הם עם כבוש לכל דבר ועניין.

לאפשרויות היציאה מהמבוי הסתום של כיבוש מתמשך, יש ארבעה מצבים, ארבעה בלבד.

מצב א': הענקת זכויות אזרח מלאות לכל תושבי ארץ ישראל: יהודים, ערבים ואחרים. מצב זה יביא לרוב ערבי בארץ ישראל בתוך שנים מועטות (שיעור הריבוי הערבי כפול מזה היהודי). אין אזרח ישראלי שיסכים לכך, זוהי התאבדות לאומית.

מצב ב': גירוש, או טרנספר, של ערביי ארץ ישראל, שאינם אזרחי ישראל, לארצות ערב עתירות השטח והכסף; תוך הקפדה על הליך הומניטרי נדיב, במימון ישראלי ובשיתוף מדינות ערב וגורמים בין-לאומיים כאלה ואחרים. אופציה זאת מתבססת על מצען של המפלגות "עוצמה יהודית" ו"האיחוד הלאומי" לבחירות 2022. ההצדקה הרעיונית של אופציה זו היא ההבטחה האלוקית לבעלותו של העם הנבחר על הארץ הקדושה; אף כי, למען הדיוק, השטח שהובטח לשבטי ישראל אינו כולל את חלקו הדרומי של הנגב ולא את אילת, אך כולל נתח נכבד מממלכת ירדן. פתרון זה הוא הרציונלי והרצוי ביותר מבחינת מדינת ישראל. חסרונו היחיד הוא היותו בלתי ישים בעליל; בגדר חלומות באספמיא.

מצב ג': השלמה עם המציאות הקיימת של ניהול סיכונים, תוך כדי לחימה וטרור בעצימות עולה ויורדת; וזאת בטענה ש"אין פרטנר, למרות ההצעות הנדיבות שהצענו". יש החולקים על מידת הנדיבות בהצעות שהצענו. מפלגות הימין-מרכז והמרכז-שמאל (מהליכוד ועד מפלגת העבודה) שותפות להשלמה עם המצב הקיים, ללא תאריך גמר, בין שהצהירו מפורשות על "שתי מדינות לשני עמים" ובין שלאו. נשאלת השאלה האם נוכל לחיות על חרבנו ללא גבול וללא תוחלת? התשובה מותנית במידת הציניות, הציוניות ו/או אומץ הלב של המשיב. חסרונה של אופציה זו בכך שהיא מבטאת אובדן דרך והיעדר חזון, ובאין חזון גם לא מנצחים בבחירות. אופציה זו אינה פתרון, היא תקווה לפתרון או לחסדי האל.

מצב ד': התנתקות חד-צדדית. אופציה זו מתבססת על ציטוט מתוך מצע מרצ לבחירות 2022: "הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה על בסיס הקו הירוק תוך חילופי שטחים מוסכמים ביחס של 1:1, לרבות חלוקת הריבונות בירושלים כך שתהיה בירתן של שתי מדינות: ישראל ופלסטין". על פי אופציה זו תוותר ישראל, באופן חד-צדדי וללא הסכם, על ריבונותה בשטחי הרשות; תסיר את אחריותה למערכות התשתית והביטחון; ותגן באופן נקודתי על יישובים, שיוחלט שלא לפנותם. הרשות, על פי שיקוליה, תיקח לידיה את האחריות ותיעזר בישראל, אך ורק על פי בקשתה המפורשת. גבול הבקעה, בין ארץ ישראל לממלכת ירדן, יהיה באחריות הרשות הפלסטינית. ההיצמדות לקו הבקעה (תוכנית אלון), כהגנה בפני נחשולי הטנקים הירדניים, היא מורשת פסיכולוגית גרוטסקית ממלחמת השחרור. לפי מורשת זו, באופן פרדוקסלי, אנחנו אמורים להגן על גבולנו המזרחי מפני מדינה שיש לנו עימה יחסי שלום; וזאת בהסתמך על עומק אסטרטגי המאויש במיליונים של אויב פעיל, שאינו מאמין בזכות קיומנו.

יתרונה הגדול של ההתנתקות החד-צדדית הוא בכך שהיא בידינו לעשותה ותלויה רק בנו. אופציה זו נשענת על הקו הירוק כגבול בעל לגיטימציה בין-לאומית. היא זו המבטאת גם את גבול הנדיבות: ברור יהיה לנו ולצרינו שמגבול זה אין נסיגה. אופציה זו תזכה לתמיכה בין-לאומית בעולם המערבי כמו גם בעולם הערבי. חכמי הביטחון יגידו שכך יתקרבו רקטות האויב ותותחיו ממש עד לגדר של נתב"ג, כפר סבא וראש העין, התשובה היא שלא נאפשר להציב שם רקטות ותותחים, לא במהלך ההתנתקות ולא לאחריה; לשם כך קיים צה"ל, שפועל גם בתחומי אויב, גם ללא הסכם שלום וגם במקרה של התנתקות חד-צדדית. נשק קל, לעומת זאת, קיים שם כבר כיום ובשפע.

חסרונה הגדול של ההתנתקות החד-צדדית הוא בכך שמנהיגינו ומצביאינו, שלא לדבר על המוני בני עמנו – לא יקבלו אותה. הם ממשיכים להילחם את מלחמות מאת השנים האחרונות, אלה שבקרבותיהן התחשלנו ואשר במהלכן עוצב האתוס הלאומי; או שהם נתלים בהשגחה האלוקית, או בקדושת הארץ, או בהקמת הבית שלישי. כדי לקרוע את כבלי העבר ולצאת מהמבוי הסתום נדרש מנהיג בסדר גודל של דוד בן-גוריון, או יצחק רבין, או אריק שרון – או למעלה מזה. אולי יימצא כזה, אולם נראה שלא בקרוב.