סיפורו של מומי

בציבוריות הישראלית ובמערכת החינוך, דובר, סופר ונלמד בעיקר על אודות העליות של יהדות מזרח ומערב אירופה. רק ברבות השנים, כאשר יהדות המַגְרֶבּ "נקלטה" סוף-סוף בחברה הארץ ישראלית, החל להישמע גם סיפורה של העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו, לא "חלילה" באופן פורמלי, ובוודאי לא בתיווכה של מערכת החינוך הפורמלית, אלא בזכות מאמרים וספרים שלא נכנסו לתוכניות הלימודים ובאמצעות הרשתות החברתיות.

למען הסר ספק אציין שמאמר זה לא דן באוזלת ידו של השלטון דאז (הממשלה, ההסתדרות והסוכנות) במאמצים להעלות את יהדות המַגְרֶבּ, ההיפך הוא הנכון, כמעט מיום כינון המדינה הושקעו מאמצים רבים להעלות את יהודי המַגְרֶבּ ארצה, ואף ביתר שאת משנת 1955 עת הוקם ארגון "המסגרת" שכלל חמש שלוחות: הגנה עצמית; מודיעין; תנועות הנוער החלוציות במחתרת; העורף הציבורי; ו"מקהלה"שהייתה שלוחת העלייה החשאית ממרוקו(מיכאל מ' לסקר, "העלייה החשאית ממארוקו" עמ' 159-132, ותעודות מארכיון המדינה). גם איני מלין על תלאות הקליטה בארצנו, כי הן לא היו נחלת עולי המַגְרֶבּ בלבד, אבל סיפור העלייה הבלתי לגאלית של יהדות המַגְרֶבּ נעדר ממוסדות החינוך.

במאמר זה אביא את תמצית סיפורו של "מומי", בן למשפחה בת שמונה נפשות, שהיה ילד כבן חמש במועד עלייתו ארצה עם משפחתו בשנת 1955, בסתר, תוך סיכון חיים ותנאי מסע מפרכים, בטרם נפתחו שערי העלייה בשנת 1961. סיפורו האישי של מומי נובע מזיכרון ילדות מפותח ומשיחות עומק שקיים במשך שנים עם הוריו ושני אחיו הגדולים ממנו (הבכור היה בן 12 והאחות הייתה בת תשע בעוזבם את מרוקו). סיפורו מוצא חיזוקים בספרו של פרופ' לסקר (שם).

משפחתו של מומי הגישה בקשה לעלות ארצה עוד בשנת 1953, אולם השליחים הסכימו להעלות רק את הילדים ללא ההורים "בשלב הזה". ההורים סירבו כמובן לשלוח את ילדיהם לבד. בשנת 1955 המשפחה הגישה שוב בקשה, והפעם נענתה בחיוב. מרגע קבלת האישור הוזהרו ההורים לשמור סוד והמשפחה החלה להיערך ליום פקודה, בעצם לליל פקודה, שלא הוגדר מראש.

משפחתו של מומי הייתה ממעמד הביניים הגבוה, האב סוחר עורות מצליח בהרי האטלס ובעל חנות בעיר בני מלל. בזמן מסעותיו העסקיים של האב ניהל את החנות עובד מקומי. המשפחה התגוררה בבניין בן שלוש קומות עם חצר פטיו גדולה מוקפת חומה גבוהה. קומת הקרקע שימשה את הדוד כבית מלאכה לייצור נעליים מרוקאיות, בקומת הביניים התגוררה המשפחה, והקומה העליונה הושכרה לקצין צרפתי ורעייתו יפת המראה.

לקראת המסע "לציון", בנה אב המשפחה שלושה ארגזי עץ ("קונטיינרים"), אחד גדול ושניים קטנים, והציבם בחצר הפנימית, סמויים מעין בלתי רצויה. ההורים גדשו את הארגזים עד אפס מקום בתכולה מכל טוב. בארגז הגדול ארזו את מכונת התפירה החדשה מסוג "זינגר" של האם וריפדו אותה בבגדים של בני המשפחה, מצעים, שמיכות ושטיחים, הכול "חדש בניילון". בארגזים הקטנים ארזו את יתרת החפצים. כלי הבית והרהיטים נותרו בבניין ובחצר לשימושו של הדוד דויד בעל בית המלאכה. אב המשפחה הידק את דופנות הארגזים במסמרים גדולים, וליתר ביטחון כרך חבל עבה מסביב לכל אחד מהם.

באחד הבקרים הודיעו להורים להיות מוכנים ליציאה במהלך הלילה. מומי שמע את אביו אומר לאימו "בע"ה הלילה עולים לציון". הוא דמיין שציון נמצאת בשמיים לכן "עולים" אליה, וסיפר זאת לחבריו לכיתה בבית ספר אליאנס. בלילה פוצצה תחנת הדלק הסמוכה לבית המשפחה ועלתה באש, מומי ישן שנת ישרים במיטתו, ואפילו לא שמע את הדי הפיצוץ. באישון הליל הקיץ מתרדמתו ומצא את עצמו כרוך-ארוז-מגולגל בתוך שמיכה רכה וחמימה, מיטלטל בתוך ארגז משאית שנוסעת מעיר הולדתו לאי שם. אימו חובקת את אחותו בת שלושת החודשים ומסביב כל בני משפחתו.

בעלטה מוחלטת שלפני עלות השחר הורידו את בני המשפחה בחשאי מהמשאית לחוף האוקיינוס בקזה בלנקה והחישו אותם בדממה לסיפונה של "אוניה" שהייתה מעין "גיגית" רעועה (לפי פרופ' לסקר, היו אלה סירות דייגים שהכילו עשרות מעפילים שהוסתרו בירכתיים כדי ליצור מצג שווא של סירת דייגים). ידוע סיפורה הטראגי של אוניית "אגוז" שבליל 10 בינואר 1961 ספק טובעה, ספק נטרפה בים סמוך למְצָרֵי גיברלטר בתפר שבין מרוקו לספרד. כל מ"ג המעפילים טבעו למוות, ורק הקברניט ואיש צוות ספרדי ניצלו. אוניות נוספות התגלו על ידי הצבא המרוקני בדרכן לספרד, על אחת מהן נורתה אש ונעצרו 30 המעפילים שהיו על סיפונה, חלקם אף עונו (תעודה מס' 3, ארכיון המדינה עמ' 158).

משפחתו של מומי שטה בדיוק באותו נתיב ימי. המעפילים שוכנו במרתף של אותה "גיגית" על דרגשים דו-קומתיים, אימו "גרה בקומה השנייה" עם התינוקת, ומתחתיה שוכנה אישה זרה. אביו וחמשת הילדים הנוספים שוכנו בדרגשים אחרים, מי למעלה ומי למטה. מומי נהנה מהשיט הראשון בחייו, ובילה כמעט בכל שעות היום על "הסיפון" הרעוע, מה שכמעט הביא לטביעתו. גל גדול שטף את ה"גיגית" ו"שאב" אותו מטה, למרבה המזל אחד המעפילים זינק אליו אחז בכפות רגליו ומשך אותו חזרה. אחיו הבכור של מומי התנדב לעבוד במטבח, ודאג להעביר למומי אוכל ועוגיות פתי בר עבור אימא, כתוספת למנות שחולקו במשורה.

המסע עבר דרך מְצָרֵי גיברלטר, מקום המפגש בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, והמשיך למרסיי. מומי, שחלה בדלקת ריאות חמורה, כנראה בשל שעות הבילוי הרבות על הסיפון הרעוע, אושפז עם העגינה בנמל מרסיי בבית חולים. את המשפחות שיכנו במחנה המעבר "קון דה רננס". לאחר כחודשיים, משלא יכול היה לשאת עוד את הטיפולים ואת הנתק מהוריו, הבריחה אותו אימו מבית החולים וטיפלה בו בעצמה. לאחר חודשים אחדים הועלו שוב על סירה, קצת יותר גדולה, ועשו פעמיהם לארץ הקודש. איש מבני המשפחה לא זכר ולא יכול היה להעריך כמה זמן נמשך המסע הימי עד מרסיי וממנה לנמל חיפה.

בערב ראש השנה של שנת 1955, לאחר מסע מפרך נוסף, הטילה הסירה עוגן בנמל חיפה, המעפילים צפו בנוף עוצר הנשימה שנגלה לעיניהם – הר הכרמל הירוק והמואר. בצאת החג הורדו כ-60 המעפילים אל הרציף, שם המתינו להם אנשי משרד העלייה והקליטה. הללו קבעו את שנת הלידה של ההורים והילדים לפי ראות עיניו של אחד הפקידים, "תרשום לזו 7, תרשום לזה 9 ולזו 40", אמר הפקיד. לימים פורסם שהמדינה העלימה למעפילים מצפון אפריקה את "ספר המשפחה" שהיווה דרכון מרוכז של כל בני המשפחה (Livret de Famille), כדי למנוע חזרה לצרפת או למרוקו.

בחיפה פיצלו את המעפילים, חלקם למעברת חרובית, וחלקם למעברת דימונה. בחודש מרץ 1956 איחדו את המשפחות שפוצלו בחיפה. בעלטת הליל הגיעו העולים למעברת דימונה, חול וקור מדברי חודר עצמות קיבלו את פניהם. הם סירבו לרדת מהמשאית הרעועה, הנהג הרע טלטל את הארגז למעלה-למטה, ורמז להם שהוא מרים "הייבר" ושופך את הנוסעים למטה.

לאחר כשנה הגיע המטען של בני המשפחה לדימונה, אבל הארגזים היו כמעט ריקים, מכונת התפירה וכל הבגדים, השטיחים ושמיכות הצמר נעלמו כלא היו. הארגזים כבר לא היו חבוקים בחבל העבה ממרוקו, אלא בפסי מתכת דקים של מכונת אריזה.