העושר הנעלם של השפה העברית

מיתוס הדלות של השפה העברית
תמונתו של ישפי
פרופסור יהושפט גבעון

מה שהביא אותי לכתיבת המאמר הזה היה קורא אשר בתגובתו גרר את הדיון בתפקיד המיפויים במתמטיקה לדיון בשפה העברית, כדלקמן:

"העברית שפה דלה יחסית. השורש ש.א.ל. מתכתב עם ASK או QUESTION כמובן בהטיות הדקדוקיות המתאימות.

המונח BORROW מתכתב (למשל) עם נטילת ספרים מספריה במגמה להחזירם במועד מוסכם. המונח בעברית ללוות מתכתב עם BORROW. משום מה מונח עברי זה לא נמצא בשימוש כאשר מדובר בספרים.

על כן בטעות משתמשים בעברית במונח לשאול כאשר מתייחסים לספרים.

על כן הערתך במקומה. אולם בעתיד כאשר השפה העברית תמשיך להתפתח יימצא ביטוי יותר מתאים לנטילת ספרים מספריה (למשל) מאשר לשאול".

עליי לציין שהטענה "העברית שפה דלה יחסית" קוממה אותי. נזכרתי בהרצאה של יעקב שוויקה ז"ל, שלמד איתי מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. ההרצאה נסובה על פרויקט "מילון רב-מילים" שלו ובה טען שדלות השפה העברית היא מיתוס וכי כדי ליצור מילון שיכול לעזור למי שאינו יודע עברית יש להתחשב בעובדה שבשפה העברית יש מיליוני מילים. מצד שני, כשקראתי את ההערה הנ"ל נזכרתי גם בספרו של רויאל גץ על המצאת הדדוקציה המתמטית בידי המתמטיקאים היוונים, שבו דיבר על ההבדל בהרגלי השיח בין המתמטיקאים היוונים ובין הפילוסופים – טענה שנידונה במאמריי הקודמים על המצאות היוונים. גץ טען ששפתם של המתמטיקאים הייתה דלה, אלא שהמתמטיקאים מצאו דרך לפרוץ את המגבלה הזאת.

לדעתי צריך לצלול עמוק יותר כדי להבין את עושר השפה העברית. אם עושר נמדד במספר מילים מפושטות, השפה העברית דלה מאוד. אולם אם עושר נמדד במספר הדרכים הבנויות לביטוי של תכנים, אז השפה העברית עשירה מאוד. נכון שאין בשפה העברית מילים רבות לתיאור סירות מפרש וחלקיהן, אבל הבניינים הבנויים בשפה עצמה מאפשרים טווח עצום של ביטויים במשמעויות רבות מאוד. הבניינים בשפות השמיות הם המקבילות של הפורמולות הלשוניות שבהן השתמשו המתמטיקאים היוונים כדי לבטא משמעויות מתמטיות רבות בשפה היוונית, וזאת למרות מספר המילים המצומצם שעמדו לרשותם.

נכון, למילה "שאל" יש שתי משמעויות ואין מילה נפרדת לכל אחת מהן בעברית. אבל באנגלית להבחנה החשובה בין שתי הלקיחות – הלוואה ושאילה – אין שני מונחים נבדלים. הפועל "borrow" משמש בה לשתי המשמעויות. מכיוון שדוברי העברית ייחסו חשיבות להבדל שבין הדרך האפשרית לפריעת החוב מלקיחת מעות כסף לקניית דבר-מה לבין "תיקון" לקיחת ספרים לקריאה, גויסו מילים שונות לביטוי המשמעויות השונות האלה. באנגלית לא עשו זאת. כך גם המילה "knowledge" באנגלית, שמבלבלת את כל מי שעוסק בתהליכי ידיעה. היא משמשת במשמעויות נבדלות שונות שהאי-הבחנה ביניהן פוגעת במחקר החינוך ובפיתוחו לתחום דעת מבוסס עובדות. מהו תוכן הלמידה ומה תוצאתה? ואם אין מילים נבדלות לשני המושגים, האם זה מעיד על דלות השפה האנגלית?

שפה משמשת להעברת תכנים שאינם קיימים במציאות הפיזיקלית אלא בתודעת המדברים. תכנים שקיימים במציאות הפיזיקלית אפשר לצייר או להצביע עליהם באצבע. לכן ציורי הסלע לא הובילו להמצאת האלפבית.

כאשר אנו משווים בין שפות, לא מספיק לספור מילים, אלא צריך גם לספור אפשרויות של בניית ייצוגים לתכנים שונים, לרבות תכנים שכליים. אם לא נכיר בעצם קיומם של העולמות הפנימיים של המדברים כאשר הם, בפעולת הדיבור, מבקשים לפרוץ את גבולותיהם (של העולמות הפנימיים), נוריד את הבנתנו את השפה האנושית להבנה המבוססת על ספירת הצלילים הנשמעים. בשפות השמיות הבניינים מאפשרים פריצה שכזו. בשפות כמו האנגלית, הוספת מילים לאוצר המילים של השפה הייתה פעולה הכרחית למשימת ייצוג וביטוי עשיר לתכנים האנושיים. לכן השפה האנגלית עשירה במילים ואילו השפה העברית עשירה (כנראה יותר) בתוצאות יישום הבניינים. לכן היה צורך בבניית מילון רב-מילים לשפה כדי שמשתמשים יוכלו ללמוד על ההבדל שבין שָׁמַר ושִׁמֵּר…

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

9 תגובות

  1. יש רובדים שונים לשפה, ובהתאם גם קיימות משמעויות שונות.
    'שאל' המקראי הוא בקשת תשובה, ואילו 'שאל' החז'לי הוא בקשת חפץ לשימוש.

    בלשון חז'ל הבדל מובהק בין 'שאל' ו'לוה'. ב'שאל' השואל מחזיר את אותו חפץ שלקח, ב'לוה' הלווה מחזיר חפץ אחר (או מטבעות אחרות) בערך הכספי של החפץ.

    1. האם אנו, בישראל המודרנית, חייבים להשתמש באותם מונחים שהיו נפוצים בעברית בימי חז"ל?
      אגב – ההסבר על ההבדל בין שאל ל- לווה אינו תופס. ב- לווה הכוונה לכסף לא לאף חפץ אחר.

  2. השליטה שלך בכל המושגים הללו כמו גם הנכונות שלך לחפור בכל המגוון הזה, מדהימה.

  3. אפשר להבין את הכותרת "העושר הנעלם של השפה העברית" אחרת.יש שינוי בשפת הדיבור ובשפת הכתיבה (בייחוד הכתיבה העיתונאית) בעשרות השנים האחרונות. שפת הדיבור נעשתה "רזה". אני רואה קשר בין התהליך הזה והצטמצמות לימוד התנך וספרות עברית. ביטויים כמו "אין חוגר כמפתח" (מלכים א פרק ה 11), או "עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה" (ביאליק המתמיד) "מה עניין שמיטה אצל הר סיני" (רשי על ויקרא כ'ה 6 )
    וכדומה נעלמו מהשפה.

    1. אל "ומה זה אומר?"
      נדמה לי, לפי שאלתך הנבונה, שאתה יכול להשיב בעצמך עליה. אני לא יודע אם קל יותר או האם בכלל הדבר אפשרי. אבל, קח את התנ"ך ואת יצירותיו של ש"י עגנון, והשווה אותם לתרגומיהם באנגלית והתרשם…

    1. לגאולה,
      תגובתך מחמיאה לי מאד. הלוואי וצדקת. אבל "זה" נכתב על-פי הרצאה ששמעתי מפיו של פרופ' שוויקה. כלומר, אמות המידה שהצגתי במאמר אינן שלי ולא אני קבעתי אותן. ואם תרצי להיות קצת יותר נבונה אפילו מתוכנת GPTChat, חפשי ברשת מקורות על בעיית מספר המילים בשפה העברית, קראי אותם והביני אותם. ואולי תקבעי אמות מידה מוצלחות יותר. בהצלחה.

  4. תודה על ההצגה הבהירה של הדברים.

    הערה בשולי הפסקה האחרונה:
    הטענה הפשטנית לפיה כמות המילים בשפה נתונה משקפת את איכותה 'האוניברסלית', היא טענה שגויה שמתבססת בשתיקה על 3 הנחות עומק תרבותיות.
    האחת, שאנו יצורים חד-לשוניים במהותנו;
    השניה, שהשפה מדגישה ממד ויזואלי וחותרת ליצוג מימטי של המציאות הפיזית;
    השלישית, שיש חפיפה משמעותית בין סמיוטיקה, סמנטיקה ופרגמטיקה.

    נקודות המוצא של העברית, לפחות בתצורתה המקראית והחז"לית, הן הפוכות. העברית מניחה דו-לשוניות; היא מקבלת בטבעיות את הפערים שבין הלשון, האדם והעולם, ומבינה את שני האחרונים כהוויות ריבוניות ודינאמיות, שמצויות במערכת יחסים מתוחה ומורכבת עם מה שמעבר לקצה תודעתם הפתוחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן