שני קווים מקבילים

הגאומטריה האוקלידית העניקה לעולם משפטים מתמטיים כגון "בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" או "שני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו" ועוד. חלק גדול מילדינו ישמעו ביטויים אלה ויהנהנו בהסכמה וחלקם אולי יבלעו באי-נוחות את רוקם. אך מה שבטוח הוא שמאות מתמטיקאים והוגים ביססו ויבססו תאוריות שלמות על התורה המתמטית הזו.

הגדיל לעשות רנה דקארט אשר גרס כי מבנים מתמטיים וגאומטריים מהווים את ה"אמת" היחידה האפשרית. לא ניתן להוכיח דבר לגבי היקום סביבנו, בלא שנסתמך על גישה שלפיה קיימת "אמת" ומה שלא "אמיתי" הוא "שקר". לכן, ובלי להלאות את הקוראים יתר על המידה, "כאשר שניים מתווכחים, הרי שלפחות אחד מהם טועה" (ואולי גם שניהם). לא ייתכן מצב שבו שניים מתווכחים ושניהם צודקים.

תובנה זו קידמה את החשיבה המודרנית במשך שנים, ובעצם הובילה את רוב המדעים אל החשיבה העקרונית שלפיה ניתן לבחון הכול על פי דיכוטומיה חדה וברורה של אמת ושקר. נכון לא נכון. כן או לא. התאוריות המתמטיות והגאומטריות בעצם עיקרו את הצורך בוויכוח ו"חסכו" זמן מחשבתי רב. והמדע התקדם. הקידמה הפכה לכלי מדיד. בתים ומבנים נבנו "כיאות". המצאות הומצאו ובא השקט על פני תבל. האומנם?

בעקבות מלחמת העולם השנייה ו"תורת" הגזע הארית, צצו שאלות חדשות. ביניהן, למשל, נשאלו שאלות על אודות הוודאות שאפיינה את התורה – והמדרג שיצרה – לגבי "גזע עליון" ו"גזעים נחותים". הרי תורת הגזע טענה לחקר ה"אמת", בדיוק כמו משוואה גאומטרית. אם הכול הוא "אמת" או "שקר", ובהנחה כי קיימת אפשרות שהתורה "אמיתית", כיצד ניתן להתייחס אליה?

לעזרתנו נחלצו שני הוגים – חיים פרלמן ושותפתו למחקר לוסי אולברכטס טיטקה – אשר התייחסו אל כל אותם דברים שאינם בהכרח "מדידים" ובמרכזם "ערכים". מהו "ערך"? הם שאלו, ערך הוא הרי דבר אינדיווידואלי. "טוב" או "רע" הם ערכים. הם לא "מדידים" והם נמצאים "בתחום האפור של אי-הוודאות". כל מה ש"ודאי" אין מה להתווכח עליו. אך רוב חיינו המעשיים אינם ודאיים. הם לא בטוחים. הם מבוססים על החלטות בעלות אופי אישי ולא מתמטי או גאומטרי. במקרים שבהם יש העדפות ערכיות שאינן ודאיות אנו נאלצים להתווכח על היתרונות והחסרונות, ואם תשימו לב, הרי שחיינו הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והערכיים כולם, נשענים על "החלטות לא ודאיות", כלומר על ערכים, כלומר על אותו "שטח אפור של אי-הוודאות".

ולשם מה, אתם שואלים, נועד כל הדיון הפילוסופי הנ"ל? ובכן, באחד הקורסים שאני מלמד, אי שם במכללה בגליל, הרצתה אחת הסטודנטיות שלי על הצורך של כולנו להקשיב האחד לשני. הסטודנטית אמרה כי היא ממוצא דרוזי, וציינה את מספר בני היישוב שלה שנפלו בעת פעילויות שונות של כוחות הביטחון. לסיום, ובכאב רב, היא אמרה כי חייבים להפסיק את שפיכות הדמים ולחיות בשלום. השתררה דממה בכיתה. עיני התלמידים הופנו לעבר הרצפה. נשמעו מלמולים בערבית. קמתי ממקומי אל קדמת החדר ושאלתי: "אז מה דעתכם על ההרצאה?". שקט. אין תגובה.

הצעתי: "בואו נדבר על זה".

דממה.

הוספתי: "מותר לנו לדבר על הכול, לא?"

ואז אמרה אחת התלמידות: "חיילים יהודים רוצחים ילדים פלסטינים".

שאלתי: "בכוונה"?

תלמידה אחרת אמרה: "כן".

שאלתי: "למה?"

עוד תלמידה הוסיפה: "כי היהודים רוצים לגרש מכאן את כל הערבים". ואחרת אמרה: "תראה, הנה בן גביר בממשלה".

שאלתי: "אבל הוא לא היה בממשלה עד עכשיו, אז מה לגבי קודם?"

אחת הסטודנטיות ענתה: "הנה האמת יצאה".

שאלתי: "על אילו מקורות מידע מתבסס הידע שלכם? ערוץ 11? 12? 13?"

לעג ניכר על פניהן כשענו כמעט בקול אחד: "מה פתאום? אנו מקבלים את המידע ממקורות אמינים. ערוצי התקשורת הפלסטיניים והערביים כמו אלג'זירה". וביניהן כולן מלמלו שכלל לא מדובר על המחלוקת של מלחמת 1967 אלא על 1948. "הנכבה" ("האסון"). "ולכן", הן אמרו, "אנחנו לעולם לא נלך ל'שירות לאומי' (גם אם יקראו לו 'אזרחי' ולא 'לאומי') שכן לעולם לא נעזור לכובש היהודי".

ואני הקשבתי וראיתי כיצד שני קווים מקבילים לעולם לא נפגשים.