כְּמוֹ גֶּשֶׁם מְהַסֵּס בְּחִלּוּפִי עוֹנוֹת
גּוּפֵךְ הַמְּבֻשָּׁם מְזַרְזֵף נִיחוֹחוֹת
כְּהֵד עָצְמָתָהּ שֶׁל זְעָקָה
מְהַדְהֵד בָּךְ קוֹל עַזּוּת הַתְּשׁוּקָה
מְחוֹגֵי הַזְּמַן כְּסוּסֵי פֶּרֶא דּוֹהֲרִים
מִשְׁטֶרֶת הַתְּנוּעָה חֲסְרַת אוֹנִים
בִּרְבוֹת יָמִים רַבִּים
שָׁמַעְתִּי חֲרִיקַת דֶּלֶת חֲלוּדָה
נִפְתַּחַת לִרְוָחָה,
בְּיָדַיִם רוֹטְטוֹת
מְכַבֶּה עֲשָׁשִׁית הַלַּיְלָה
וּמַדְלִיק נֵר הַזְּרִיחָה
עוֹד לֹא מְאֻחָר
לְנַעֵר שִׁבֳּלִים
וּלְלַקֵּט גַּרְעִינִים עֲצֵלִים
5 תגובות
אף פעם לא מאוחר מידי, בטח לא התחום בו מדובר
מקוון הנושאים שבהם עוסקים שיריך גדול ומדהים.
בדיוק לפני כמה ימים נתקלתי בסיפור אמרתי של זוג חברים בנערותם, שכעת לקראת גיל שמונים התאחדו מחדש מבלי שהיה להם משך כל השנים קשר, רק זיכרונות וחלומות.
תגובות קוראיי הן שכר כתיבתי
אין כמו אור זריחה. שום תאורה מסוג אחר, מתקדם או עתיק, לא יכול להשתוות אליו.