בחלקו הראשון של המאמר הבאתי את סיפורו ראש עיריית יונקרס, שבארצות הברית, שהוצג בסדרת הטלוויזיה "דרוש גיבור". אולם אין צורך להרחיק עד יונקרס כדי למצוא דוגמאות נוספות לקואליציה המשונה לכאורה, שתוארה בחלק הראשון. ממש באותה תקופה, שנות ה-80', אומנם ביחס לסוגיות אחרות, החלה להיווצר קואליציה כזו גם במדינת היהודים של כל אזרחיה. בישראל החל לפעול תחת גישת ה"דרוש גיבור", שופט בית המשפט העליון אהרון ברק. הכרזתו "כל הארץ משפט" הייתה למעשה הכרזת מלחמה על השכל הישר, על מהותה של הדמוקרטיה כזירה השואפת לפשרה ונבנית ממנה, ומבחינה זו נזקוֹ לדמוקרטיה הישראלית גדול בהרבה מזה של השופט המחוזי סאנד בפרשת יונקרס.
את הקואליציה הלא רשמית והמאוד לא קדושה בין טהרנות לגליסטית-פורמליסטית מבית מדרשו של אהרון ברק לבין אגואיזם צר אופק בזירה הפרטית והפוליטית, הבטיחו וקיימו לא מעט גורמים שונים ומשונים: מתנחלי קצה מבודדים, להט"בים אקטיביסטים, ירוקים בכל מחיר, פסבדו-פמיניסטיות, אנארכיסטים, ארכי-ביטחוניסטים, אסלאמיסטים, חרדיסטים, פונדמנטליסטים של "שוק חופשי", מולטי-מיליארדרים ועוד.
זוהי רשימה חלקית, ולא לפי סדר חשיבות הגורמים או הופעתם. המכנה המשותף, כאמור, הוא הפניית גב לשני התנאים לקיומה של דמוקרטיה יציבה: ריסון עצמי ונכונות לפשרה (הנשענת כמובן על הבנת מציאותו של אחר החושב אחרת).
לא זה המקום לנתח כל אחד מהגורמים הנזכרים, וכאמור מדובר ברשימה חלקית. כך או אחרת, הם או חיזקו מסיבות שונות – בוודאי כשהיה נוח – את אידיאולוגיית "כל הארץ משפט", או עשו כל שביכולתם על מנת לשלול את עצם הלגיטימיות של מערכת המשפט, כחלק משלילתם את עצם זכות קיומה של מדינת לאום יהודית-דמוקרטית. התוצאה הייתה, ועודנה, ברית אנטי-דמוקרטית דה-פקטו.
אם כן, מה עושים? דמוקרטיה איננה יכולה בלי אותן שלוש רשויות מפורסמות. הנחת הניתוק המוחלט ביניהן מחוסרת בסיס כמובן, בוודאי בשיטה פרלמנטרית שבה הרשות המבצעת נשענת ישירות, ממש באופן אישי, על הרשות המחוקקת. לכאורה הרשות השופטת נפרדת "באמת", אבל רק לכאורה, כי שלוש הרשויות שוות ונפרדות, אך כרוכות זו בזו.
במציאות בריאה יחסית, זיקות הגומלין בין שלוש הרשויות חייבות להיות עניין שבשגרה, חלק מדיון ציבורי המקיף לא "רק" אותן (על כל רשויות המשנה שלהן כמו ועדות הכנסת, ועדות שרים לעניין כזה או אחר, מחלקות מחקר של המדינה, של בנק ישראל, של הכנסת, של הלמ"ס ועוד) אלא גם גורמי ציבור אחראיים למיניהם: האקדמיה והעיתונות (ובלבד שהן עוסקות במה שהן נועדו לעסוק בו: חתירה לאמת ולא לשמש זרוע של משטרת מחשבות כזו או אחרת), מפלגות, תנועות, עמותות, קהילות למידה למיניהן, צוותי חשיבה, פורומים, בלוגוספירה וכן הלאה.
אין צורך לומר כמה רחוקה המציאות הישראלית מהתמונה ה"יחסית-בריאה" הזו. עד כדי כך המרחק גדול שלא פלא שבכל יום יש עוד ועוד אזרחים המשוכנעים כי שוב "דרוש גיבור", משמאל, מימין או אפילו מבחוץ.
אוי לנו – חובבי הדמוקרטיה הראויה לשמה – מאפשרוּת כזו. לא "רק" כי גיבורים, כלומר "גיבורים המצילים" את הדמוקרטיות במקומות רבים בעולם – מברזיל ועד הונגריה, מטורקיה ועד רוסיה, מוושינגטון ועד ירושלים – הם לא פעם צרה צרורה, אלא כי כאמור עצם הציפייה ל"גיבור" היא סתירה מניה וביה לדמוקרטיה.
מה ביכולתנו לעשות? ראשית, על כל אחד מאיתנו ליישם את שני התנאים שאין בלתם לקיומה של דמוקרטיה ראויה לשמה: ריסון עצמי ונכונות לפשרה. וכמו בים הגדול ובבריכת הדגים הקטנה, גם הדמוקרטיה, כמו כל שיטת שלטון אחרת, מסריחה או מריחה מהראש. מכאן שחובתם המיידית של מי שנמצאים בראש הפירמידה לעשות מאמץ לריסון עצמי ולהיות נכונים לפשרה.
קודם כול ראש הממשלה; נבחרי הציבור; שופטי העליון. לא "כל הארץ משפט" אלא "כל הארץ פשרה ושכל ישר". הראשונים להציע איזון ראוי בין שלוש הרשויות, חייבים להיות אלו שקביעותם במערכת היא תנאי לקיומה: שופטי ישראל. לנוכח הטינה והזעם שהלכו והצטברו כאן בכמעט 40 שנה – רעש ההקצנה, החידוד, הצדק "'המוחלט", הטהרנות והטרלול – כל אפשרות אחרת איננה מעשית כרגע. נדרשת כאן גבורה גדולה, אבל מכל אחד ואחת מאיתנו, גבורת ההתגברות על יצר צרות האופק.
22 תגובות
פשרה מהי?
הסכמה לגזענות חלקית?
נכונות לקבל שחיתות מוגבלת?
אפליה רק של חלק מהאוכלוביה?
…….
פשרה היא כל מה שמתקבל ממאמץ של כל המעורבים להגיע לנוסחה סבירה השומרת על הדמוקרטיה ועל המערכת תוך שלא זו ולא זו עומדות בסכנה ברורה ומיידית. כל זה כמובן לא אמור לכלול גזענות אם כי גזענים תמיד היו ותמיד יהיו, בדיוק כפי שתמיד יהיו והיו אנרכיסטים ופרזיטים. אלו החיים. מאופן הצגת השאלה ניתן להבין, לא בהכרח, אבל ניתן להבין, שלשיטתך רק האופן בו את מבינה דמוקרטיה הוא האופן היחיד לנהל אותה. אבל אני מעודד את עצמי להאמין שלא זה מה שעלי להבין מניסוח השאלה…
יישר כוחך על הדברים כדרבנות. ראוי להזכיר כי אותו משפטן שקבע כי "הכל שפיט" היה זה שאיים על ראש הממשלה רבין שאם לא יתפטר הוא יגיש נגדו כתב אישום על חשבון הדולרים שהותיר בוושינגטון אחרי שסיים את שליחותו הדיפלומטית שם. כך סלל אותו משפטן את עליית הימין והחרדים לשלטון. איליו התכוון ראש הממשלה הראשון מהימין כשאמר "יש שופטים בירושלים". מעניין מדוע אותו משפטן שותק כיום כאשר מיליארדים (לא כמה אלפי דולרים) יוזרמו למטרות קואליציוניות שעלולות להחריב את מדינת ישראל, וששר שישב בכלא והורשע על אותה עבירה פלילית בפעם השנייה עתיד להיות שר אוצר בממשלת ישראל.
תודה רבה. אבל לא הייתי מרחיק לכת עד לשם. אכן היתה אפשרות משפטית של תשלום קנס על העבירה ההיא ונכון שמי שדאג לנפח את הפרשה היה הפודל של פרס אותו זמן, דן מרגלית, אבל אני לפחות מתגעגע לרמת הריסון העצמי והיושרה של נבחרי ציבור אותו זמן, רובם בכל אופן, בוודאי ביחס לימינו. אבל הנושא עמוק וחשוב מפרשה ספציפית אחת, ובקיצור העניין הוא איזון בין הרשויות, איזון שהופר קודם כל באחריות אהרון ברק, ובשנים האחרונות באחריות מר נתניהו
מסכים אתך ב- 100%. בהחלט האיזון הופר. אבל בעניין נתניהו האיזון הופר על ידי אלו שהעמידו אותו לדין וגם חקרו את העדים בשיטות חקירה פסולות, מתוך כוונה להשיג נגדו הרשעה בדין. אכן גם נתניהו מפר את האיזון אבל מתוך מאבקו להגנה עצמית. מעניין עבור מי אותם פרקליטים וחוקרים נגד נתניהו עבדו וממשיכים לעבוד – הרי הם לא מנהלים את המדינה.
גישה מעניינת שטרם פגשתי אותה. אני רק חושש שאנשי הימין יאהבו אותה וידגישו עוד יותר את אחריות השופטים שאתה מכנה טהרנים
איך אומרים בימינו? 'אני לא עובד אצל הימין', או כפי ששרה סי היימן, 'לא עובדת בשביל אף אחד' כלומר אני משתדל לומר את דעתי ולנמקה כמיטב יכולתי… זאת במקביל לתגובה הבאה שאני מסכים אתה לחלוטין כמובן, שלא רק בימין מבקרים את חוסר האיזון המאפיין את התנהלות בית המשפט העליון בעיקר בהשפעת ההבל של אהרון ברק 'הכל שפיט'. בכל אופן, אם איש ימין יגיד 'מחר יום ראשון' יהיו אנשים מהצד השני שיקפצו וידחו את הטענה העובדתית הזו שהרי הימין טועה בכל, ואם הימין בעד תיקון האיזון בין הרשויות הרי שהטענה הזו מוטעית כי הימין טועה בכל. גם ההפך מתקיים כמובן והדברים ידועים. אני בכל אופן לא עובדת בשביל אף אחד אלא עושה את חשבון הדברים כמיטב יכולתי המוגבלת בתוקף היותי אדם. ומיטב יכולתי רואה את העקרונות הללו: 1. יש בעולם המון עמים, אחד מהם יהודי. 2. יש בעולם המון אפשרויות, האפשרות הנראית לי, היא להמשיך את דרך קודמי כלומר להמשיך להיות יהודי. 3. הדרך הנכונה ביותר לתפיסתי להיות יהודי מסתכמת במושג 'ציונות'. 4. הואיל וציונות אפשר להבין בהרבה דרכים, דמוקרטיה היא התנאי להמשך קיומה ושגשוגה. 5. דמוקרטיה היא בין השאר הפרדת רשויות וקיום איזון בריא ביניהן. 6. האיזון הזה הופר (באחריות שלושת הרשויות אך בעיקר באחריות אהרון ברק ובנימין נתניהו, כל אחד בדרכו ובזמנו). 7. יש לתקן את האיזון שהופר באמצעות ניסוח 'אמנה חברתית' חדשה. 8. מי שקילקל אחראי יותר מכל אחד אחר לתקן (בית המשפט וראש הממשלה). 9. לי כאזרח יש אחריות רק במישור הבעת הדעה. כי כוח לבצע ולעצב, אין לי. 10. זה מה שעשיתי, הבעתי דעה וניסיתי לנמקה.
גם מחוץ לימין לא מעט סבורים כי יש לעשות רפורמות במערכת המשפט.
שני העקרונות שהצגת מקובלים עלי. אבל צריך לזכור שיש דברים שעליהם אי אפשר להתפשר.
נכון. מקווה שלא נגיע לשם כי כשאין אפשרות לפשרה השלב הבא הוא מלחמת אזרחים. למיטב הכרתי אין סכנה כזו.
יפה סיכמת את מחשבותיך. יישר כוחך. אכן – כשאין אפשרות לפשרה תבוא מלחמת אזרחים. האמת – מלחמת אזרחים באמצעות טרור כבר החלה. זה שישראל מצטיינת בסיכול הטרור יוצר מצב שבו הצד האזרחי הישראלי כמעט לא חש במלחמה זו, ואילו הצד הפלסטיני סופר מחבלים "מנוטרלים", זועק "אללה הוא אכבר" ומצרף עוד שאהידים להיסטוריה האומללה שלו. לא נראה שזה עתיד להשתנות.
כדאי לשמור לפחות על מערכת מושגים מוסכמת אחרת בלתי אפשרי לנהל דיון. המלחמה עם הפלסטינים איננה מלחמת אזרחים אלא מלחמה לאומית, המתקיימת בצורה כזו או אחרת כבר יותר מ-100 שנה. מלחמת אזרחים על אש קטנה היתה כאן בימי אלטלנה. כרגע, כלומר כבר ארבעים שנה אם לא יותר, ואולי פחות, תלוי איך ומה סופרים, יש עימותים ופולמוסים ואי הסכמות בתחומי הציבור והפוליטיקה, אבל אין מלחמת אזרחים. להערכתי לא תהיה גם כי כפי שאמר רבין לפני כמעט ארבעים שנה 'אין לנו מדינה ספייר', ועוד יותר מכיוון שבפועל יש לפחות פי מאה הסכמות מאי-הסכמות. ההסכמות משעממות ולא מצטלמות טוב, אבל הן קיימות וחשובות פי כמה.
האם המהומות שהתחוללו כאן בערים המעורבות לפני כשנה וחצי לא היוו התחלה (צנועה) של מלחמת אזרחים?
האם ההשתוללות גם עם רקע פוליטי של הבדואים בדרום לא מהווה מעין סיפתח של מלחמת אזרחים?
לגבי המלחמה עם הפלסטינים הדעות חלוקות.
נכון שיש הרבה יותר הסכמות, אבל התחלות "צנועות" של מלחמת האזרחים מדוכאות די מהר בשל עוצמתם של מנגנוני הביטחון הישראליים למיניהם.
תגובה למגיב- סליחה שאני מתערב, אודי צודק באבחנה בין מלחמה לאומית ובין מלחמת אזרחים, אני נוטה לקבל את גירסתו- שאירועי מאי 2021 ונגב- היו יותר מלחמה לאומית מאשר מלחמת אזרחים!
תושבי הערים המעורבות הם אזרחי ישראל. הגם שכך רובם לא מכירים בישראל כמדינת העם היהודי. על כן, כשיש להם הזדמנות, או שמי שהם מחוץ למדינה מחממים אותם הם יוצאים לפגוע ביהודים. גם בנשק חם. עיין ערך המהומות בוואדי ערה שבהם נהרגו 13 ערבים ישראלים. זו בפירוש התחלה של מלחמת אזרחים. כלשונה כן היא – מלחמת חורמה בין אזרחים של אותה מדינה. אירועי הנגב הם עניין הרבה יותר חמור. עשרות אלפי צעירים בדואים הינם בנים של אלפי נשים עזתיות או חברוניות שעשו "זכות שיבה" לישראל על ידי נישואי ביגמיה. לילדיהם יש קרובים מדרגה ראשונה בעזה וברש"פ. הם ניזונים אידאולוגית מהם ומהאסלאם הרדיקלי. חלק נכבד מההשתוללות שלהם, כולל ירי באש חמה על נוסעים בכבישי הנגב, הן תופעות של לחימה ממש של אזרחי ישראל (הם נולדו כאן) נגד אזרחי ישראל אחרים, כמובן נגד יהודים. הטענה היא שגם כאן יש התחלות של מלחמת אזרחים. התופעה התחילה לפני שנים אחדות "בקטן" ועם חלוף הזמן היא מתגברת. זו בפירוש מלחמה של אזרחים כנגד אזרחים אחרים. אפשר לנסות להתחמק ממסקנה זו באמצעות טיעונים שונים כפי שפרופ' אודי מנור מנסה לעשות (ראה תגובתו למטה). אתה צריך לדעת שבמוסדות הביטחון בישראל מכינים תגובות למקרה שיחסמו דרכים בעת מלחמה (בקטע פרדיס-נ'סר זרקא למשל). ב- 1948 נותרו בישראל כ- 12 אלף בדואים, בעיקר בנגב. כיום חיים בישראל כ- 300 אלף בדואים. רק חלקם אזרחי ישראל נאמנים. מה לדעתך עלול לקרות עם אוכלוסיה זו כשיהיו 600 אלף?
לא ברור לי מה אתה רוצה לומר שאמור להיות תגובה למשהו שאמרתי. אבל כבר אמר לייבוביץ את מה שאמר על המאמץ הקפדני שעושים בני אדם על מנת שלא להבין מה אומרים להם. הנה זה שוב: ההתקוממות האלימה של אזרחים ערבים כנגד המדינה, היא חלק והמשך של המאבק הלאומי. נקודה. מה יקרה כשיהיו 600 אלף בדואים? פי שניים ממה שקורה עכשיו. מה קורה עכשיו בתחום זה? מאבק לאומי כאמור, המושפע, בדיוק כפי שכתבת, בין השאר מהאסלאם הרדיקלי. מה לכל זה ולמאמר שלי? כלום ושום דבר. מה לכל זה ולתגובות אחרות שלי לתגובות אחרות למאמר שלי? כלום ושום דבר. הנה שוב האמירה של המאמר שלי וכיצד התגובה עליה התגלגלה לדיון במלחמת אזרחים: הטענה שלי היא שהאיזון בין הרשויות הופר. נשאלתי מה להערכתי יכול להיות אם לא תהיה פשרה. עניתי שבמקרה הגרוע תהיה מלחמת אזרחים. נאמר לי בתגובה שיש כבר מלחמת אזרחים כי עובדה שאזרחים ערבים מלוד או מסחנין או מהתפוצה הבדואית פוגעים במדינה. הסברתי את מה שאמור להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו וראשו נמצא במצב ON, שמה שעשו ערבים למיניהם ב2021 ולפני ואחרי זה המשך של מלחמה לאומית של ערבים נגד יהודים, והמלחמה הזו היא בדיוק זה ולא משנה אם הערבי הפועל בשם הלאומיות הפלסטינית הוא אזרח ירדן, אזרח סעודיה, אזרח ארה"ב, אזרח הרש"פ או חבר כנסת אחמד טיבי, כי זה גם לא משנה אם זורקים פצצה או נושאים נאום שהבסיס הפילוסופי שלו הוא אותו בסיס. היפוכו, הי פו כו הגמור של הדבר הוא כשתומכי הליכוד למשל סבורים שבית המשפט, הואיל והוא איננו גוף נבחר, חייב להכנע לכל גחמות הממשלה, ואילו תומכי מפלגת המכון הישראלי לדמוקרטיה סבורים שהכל שפיט ושחובתו של ראש הממשלה לזחול על גחונו בפני הוד מעלתו כל הארץ משפט. תומכי הליכוד כמו תומכי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מקבלים את הרעיון שליהודים יש זכות להגדרה עצמית בארץ ישראל, והם רק מתקוטטים ביניהם על האופן בו על הריבונות היהודית הזו להתנהל. אני הקטן אומר ששני הצדדים טועים ושניהם צודקים וחייבת לבוא הסכמה כלומר חייבת להיווצר אמנה חברתית חדשה. ואז נשאלתי מה יקרה אם לא, ואז אמרתי מלחמת אזרחים, מה שנראה לי לא סביר. מה לכל זה ולתגובה שלך? כלום ושום דבר ואפשר להמשיך ללרלר וללרלר עד אין סוף, כי אולי שורש שורשי הבעיות שלנו היא שאף אחד לא מקשיב למה שאומרים, וכולם רצים להגיב גם לא לעניין, העיקר להגיב. מעייף ומתיש ומשעמם בעיקר.
נכון כתבת באחת התגובות שבאין פשרה השלב הבא הוא מלחמת אזרחים. לכן הדיון התגלגל גם לכיוון זה. אנו כבר בהתחלתה. אמנם "בקטנה" אבל כבר בתוכה.
זהלא שההשופטים הסיתו, אלה הם הרשות המחוקקת בשילוב הרשות המבצעה שחד הם ושניהם מסיתים ופגעים ישירות בשופטים כדי שלא יפריעו להם לחסל את הדמוקרטיה ולעשות למען עצמם כל מה שרק עולה על הדעת
שופטים לא צריכים להסית. זו לא דרכם. נזקם גדול אבל כשהם מניחים וקובעים שהכל שפיט. לא. אף פעם בשום מקום ומקרה לא הכל שפיט. בהנחה שאתה מעל גיל 13, אתה יודע מחייך שלך שלא הכל שפיט. להפך. הרוב לא שפיט. אבל אם אתה מעל גיל 13 ולא מבין את זה, שאני. באשר להסתה, נו, מה הטיעון? מה העניין? מי מזיק יותר? הנה, במפורש: הלוינים והסמוטריצ'ים מזיקים ומסוכנים. אבל לא זה מה שמעניין אותי אלא מה שעניין בזמנו את רבין, כשאמר ב1984 כבר 'אין לנו מדינה ספייר'. ואם רבין צודק, ולי אין ספק שהוא צודק, השאלה היא לא מי מאוס יותר, טהרן עם גלימה שאומר שהכל שפיט או פרוטו פשיסט שמציע לעלות על העליון עם די-ניים, אלא איך מייצרים מחדש איזון, אמנה חברתית, בלעדיה לא תהיה דמוקרטיה.
שאלת שתי שאלות רטוריות לכאורה, כלומר שאלות המפריכות את הטיעון שלי. לצורך הנוחות, הנה הן, לא לפני שאומר כבר כאן, שהן לא שאלות רטוריות ולכן הן אינן מפריכות שום טיעון שלי: שאלת רטורית – "האם המהומות שהתחוללו כאן בערים המעורבות לפני כשנה וחצי לא היוו התחלה (צנועה) של מלחמת אזרחים?". ובכן, לא. זה המשך של המאבק הלאומי. האזרחים הערבים שיצאו נגד המדינה יצאו נגד עצם הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית-דמוקרטית ולא על אופן ניהולה כלומר על היחסים בין הרשויות למיניהן.
שאלת רטורית – "האם ההשתוללות גם עם רקע פוליטי של הבדואים בדרום לא מהווה מעין סיפתח של מלחמת אזרחים?". אותה תשובה: לא. זה המשך של המאבק הלאומי. האזרחים הערבים שיצאו נגד המדינה יצאו נגד עצם הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית-דמוקרטית ולא על אופן ניהולה כלומר על היחסים בין הרשויות למיניהן.
לגבי המלחמה עם הפלסטינים הדעות חלוקות": כלומר? מה המחלוקות? שיש מלחמה? על הסיבה שלה? אשמח ללמוד משהו שאינני יודע. למיטב הכרתי המבוססת על בערך 25 שנות קריאה בנושא, יש למלחמה הזו רק ואך ורק סיבה אחת: סירובם של ערבים להכיר בעצם קיומו של עם יהודי, זיקתו של העם הלא קיים הזה לפלסטין שהיא חלק מהאדמות ומהעולם ומהאומה הערבית שרק לה זכות קיום ריבונית מהמפרץ ועד לאוקיינוס, ומכאן סירוב עקרוני ומוחלט להכרה במדינה יהודית-דמוקרטית. כל השאר, כולל טעויות ושטויות שעשו יהודים, או להבדיל, כולל פה ושם איש ציבור ערבי שמעיז לומר משהו אחר, וגם זה בחדרי חדרים כי אחרת יבולע לו, הערות שוליים. כאמור, אשמח ללמוד משהו אחר. הנה השאלות המנחות: א. יש או אין מלחמה בין יהודים לפלסטינים כבר מאה שנה (כלומר הרבה לפני שהם גילו שהם פלסטינים). ב. מה הסיבה למלחמה הזו.
באשר להסכמות, כוונתי היתה להסכמות בתוך הרוב היהודי. יש לברך על כלך אזרח ערבי שמוכן לקבל את המדינה כפי שהיא, ולתרום את שלו איפה שהוא רוצה, ולמרבה השמחה יש רבים כאלו. אבל לא שם הבעיה ולא משם תצמח הישועה ולא זה הנושא, כלומר לא הסכסוך עם הערבים אלא המחלוקות בתוך הרוב היהודי לגבי אופן ניהול המדינה. הרי על זה המאמר, ויש שתי אפשרויות, שתיהן לא נעימות לתאור אבל מה לעשות: אפשרות אחת – חל עליך הטיעון המפורסם של לייבוביץ', לאמור – "לעולם יעשה אדם כל מאמץ על מנת שלא להבין מה שאומרים לו". את ה"לא" היה מדגיש לייבוביץ' בצווחה אופיינית. אפשרות שניה – שיש לך קצר בין האזניות כפי שהגדירו זאת בחיל האוויר האמריקני בתקופת מלה"ע השנייה. והמבין יבין והמשכיל בעת ההיא ידום. מה נשאר? נראה לי שאת מייחלת להתרופפות הקפדתה של מערכת הבטחון להבטיח את בטחון הרוב העצום של בני אדם, כולל מליוני פלסטינים, שכל מה שהם רוצים זה לפרנס ולהתפרנס. אני מקווה שלפחות בעניין הזה אני טועה לגביך טעות גדולה ושאת כמוני, וכמו רוב האנשים שחיים כאן בין הים לנהר, מודים בקול או בלב על כך שרוצחים נרדפים עוד לפני שהם רוצחים. כך או כך, וכאמור שוב ושוב ושוב (והסיבות כאמור הן אמירתו של ליבוביץ' או התקלה עליה הצביעו אנשי חיל האוויר האמריקני): טרור או מלחמה לאומית זה דבר אחד, מלחמת אזרחים דבר אחר. כאן תמו מאמצי להסביר את ההבדל הזה. כל טוב
מאחר וטהרנות לא הוגדרה עד הסוף, ומאחר והיא כאן כמעט מילת המפתח, לא הכל ממש ברור. למה להיות טהור זה פסול
לא פסול, מוטעה. מה היא טהרנות? פשוט מאד, מה יש כאן להגדיר, זה מתפרש מהמלה עצמה. הכל או כלום. במקרה הטוב, תמימות משמימה, במקרה הרע מתכון למחנות ריכוז. הגרסה הישראלית היא מהסוג הראשון. משמים. לגיטימי, כלומר לא פסול, מוטעה.