שורש הבעיה של הדמוקרטיה המודרנית

"גיבורי" הדמוקרטיה (1)
תמונה של אודי
פרופ' אודי מנור

"דרוש גיבור" היא סדרת טלוויזיה קצרה שמביאה את סיפורו של ראש העיר הצעיר ביותר בתולדות ארה"ב, לפחות עד 1987. באותה שנה זכה ניק ואסיסקו, אז בן 28, במרוץ לראשות עיריית יונקרס, עיר-פרבר, המרוחקת כ-20 ק"מ מהעיר ניו יורק.

הדרישה ל"גיבור" היא שורש הבעיה של הדמוקרטיה המודרנית. אדרבא. מדובר לא רק בפרדוקס אלא בסתירה מהותית, שלא לומר תהומית, שכן בעת העתיקה, בתקופת המקרא, במסופוטמיה ובכל תרבות קדומה אחרת, ה"גיבורים" היו אלו שהצילו את המצב, והבטיחו – עד לאיום הקיומי הבא – שלווה ושלום וביטחון, שבלעדיהם אין חיים, אין שגשוג, אין עתיד.

השיטה הדמוקרטית המודרנית הניחה את ההפך הגמור. את ההרגל האנושי בן אלפי השנים, את המאניה-דפרסיה של החיים האנושיים, את השאיפה שהארץ תשקוט 40 שנה, כשלמעשה היא לא שקטה אפילו לא 40 שבועות, היא ביקשה להחליף בסדר חברתי-כלכלי ותרבותי-פוליטי, שבליבו ההנחה שאי-אפשר לבנות את העתיד על "גיבורים", ויתרה מזו שעצם מושג "הגבורה" מנוגד לרעיון המרכזי של הדמוקרטיה: השותפות המלאה של כל האזרחים בלקיחת אחריות על כל היבט של חייהם הפרטיים, הציבוריים, הקהילתיים, הלאומיים והאוניברסליים.

מובן שמייסדי הדמוקרטיה המודרנית אי אז במהלך המאות ה-18 וה-19 לא שגו באשליות לגבי הסיכוי לממש בעתיד הנראה לעין את הציווי הכולל והגורף הזה. היה להם ברור, כפי שברור לנו בשלהי המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, שהדרך לשותפות מלאה של כל האזרחים בלקיחת אחריות על כל היבט והיבט של חייהם, היא לא רק איטית ורצופה מהמורות ומכשולים, אלא שגם היא, אומנם בלית ברירה, תצריך מדי פעם "גיבור" אחד או שניים.

כמו למשל ראש עיר בן 28, שלקח על עצמו לרבע את המעגל ביונקרס, כלומר להצליח לקדם שיכון בר-השגה תוך כדי שימור זכותו של כל תושב לקיים את אורחות חייו ולשמור על ערך רכושו.

סיפורה של יונקרס הוא סיפורה של הדמוקרטיה בימינו, כולל זו שבמדינת היהודים וכל אזרחיה. כי מה שהפך את כוונותיו של ראש העיר הצעיר לסדרה של כישלונות ומפחי נפש, הוא לאו דווקא גילו הצעיר וחוסר ניסיונו, אלא ההקפדה המתסכלת של כל אחד מהגורמים המעורבים להביט על המציאות מזווית צרה, חד-ממדית ואגואיסטית.

מילא הייתה זו נחלתם של האזרחים הפרטיים שהתנגדותם לבניית שיכונים בני-השגה התבססה על ניסיון קודם של מקומות אחרים, ולפיה מהלך כזה יפגע בערך הנכסים הפרטיים שלהם. כי זכותו, ויהיו שיגידו חובתו, של כל אזרח לדאוג קודם כול לעצמו, כי "עצמו" זה כמעט תמיד הרבה יותר מאדם אחד בלבד: יש בני משפחה קרובים ורחוקים, ומשפחה היא הרי יסודה הבסיסי של החברה.

מילא. כי האגואיזם צר האופק הזה, אולי האיום האסטרטגי העמוק ביותר על עתידה של הדמוקרטיה, המתכון הבדוק למלחמת כול בכול שתחזיר את הקיום האנושי למצב שבו "דרוש גיבור", אפיין לא "רק" אזרחים מן השורה ביונקרס, ולא "רק" פוליטיקאים ציניים שליבו את תחושת "שירות הלקוחות" של המצביע הממוצע (הבטחתם? תקיימו! לא קיימתם? אתם בוגדים! מושחתים נמאסתם! וכן הלאה), אלא אפיין גם את תפקודו של בית המשפט המחוזי.

בפרשה הזו, השופט המחוזי המכובד סאנד נקט אף הוא אגואיזם לגליסטי-פורמליסטי טהרני וצר אופק, וגם מקומם מאוד, כי האזרח הפשוט הדואג לערך ביתו, קל וחומר הפוליטיקאי הסוחר ברגשות התסכול של הציבור הזועם, התאפיינו בחספוס שעלה בקנה אחד עם האגואיזם. במילים אחרות, האזרח הפשוט והפוליטיקאי הציני שמרו על פער קטן בין תוכן האגואיזם שלהם לצורתו. היפוכו של דבר אצל השופט סאנד, שהצורה שבה הביע את השקפתו הייתה נשגבת ומלכותית כמעט, אבל התוכן כאמור צר אופק ומזיק לא פחות מנזק יריביו כביכול.

בפרשת השיכונים ביונקרס אפשר לראות עוד דוגמה, אחת מני רבות, של קואליציית-קצוות מסוכנת מאין כמותה. כן, הטיעון הוא שהטהרנות של השופט ליבתה את האגואיזם של האזרח הפשוט ואת הציניות של הפוליטיקאי האופורטוניסט.

בחלקו השני של המאמר אנסה להסביר כיצד כל זה מתקשר למצב הדמוקרטיה בארצנו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

14 תגובות

  1. האיום על הדמוקרטיה איננו מצד השופטים, אלא מצד אלה שרוצים לנהל ביד רמה את השופטים ולרתום אותם לקידום האינטרסים הישירים של המנהיגים

    1. אכן מי שרוצה לעשות שימוש במערכת המשפט או בכל מערכת אחרת לקידום 'האינטרסים הישירים' שלו ראוי לביקורת. עכשיו יש לשאול מה זה 'אינטרסים ישירים' ומדוע מראש נראה לך ש'אינטרסים ישירים' זה עניין פסול. האם לכבודו אין 'אינטרסים ישירים'? למה לי ללכת רחוק. לי יש ויש כאלו, מלוא החופן: שהכבישים יהיו בטוחים כי אני עושה בהם שימוש ישיר לצורך משפחתי, שתהיה לי פנסיה, שתהיה לי מערכת בריאות שתטפל באינטרס הישיר שלי להיות בריא, ועוד ועוד ועוד ועוד. אתה מבין מן הסתם שגם אני יודע שאתה יודע שאני יודע שכולנו יודעים שיש ויש 'אינטרסים ישירים' כאלו ואחרים, אבל כדי לברר בעיה ברצינות, יש לקרוא לילד בשמו. המושג המופשט 'אינטרס ישיר' לא עונה על הדרישה הזו בלשון המעטה. הלאה. עצם קיומן של מערכות שלטון, כמו בתי המשפט, ממשלת ישראל על משרדיה השונים, והכנסת, נועדו מעצם קיומן לקדם 'אינטרסים ישירים' של פרטים ושל קבוצות של פרטים ובתחום הבטחון למשל את האינטרס של כל הפרטים כלומר של כל האזרחים. ולכן, שוב, עצם הטיעון שהשימוש במערכות שלטון, כמו בית המשפט, הוא פסול מראש, לא רק אבסורדי וחסר שחר, אלא מלמד על הבנה לקויה בלשון מוגזמת בשאלת השאלות המרחפת מעל כל חיינו הציבוריים: מה זה שלטון דמוקרטי ולשם מה הוא קיים. ואחרי שהבנו, אם הבנו, את העניינים האלה, כל שנותר הוא לברר מה הדרך הנכונה לקיים איזון בין מערכות שלטון, מה תפקידו של החוק 'היבש', מה כן שפיט, מה לא שפיט, מדוע מה שנראה בעיני למשל עקום (מתנות של סיגרים ושמפניות) הוא לא בהכרח לא חוקי, וכיו"ב. השאלות הללו מורכבות ורציניות מדי מכדי להתמודד איתן באמצעות קלישאות. כל טוב

      1. אודי מנור היקר,
        סיבכת אותנו. לא. לא כולם אשמים. לא לכולם יש אחריות למצב כפי שהערת לשמחה ג. כיוון, גם על פי דבריך הנכונים, שהשאלות הללו מורכבות ורציניות מכדי להתמודד איתן באמצעות קלישאות, והייתי מוסיף באמצעות ויכוחים מקוצרים באתרי האינטרנט. אבקש להביע תובנה אחת שלהערכתי לא צריכה ליצור ויכוח חדש – דהיינו אל למערכת המשפט, על כל ערכותיה, להתערב במערכות בחירות על כל מורכבויותיהן. בחירות הן הדרך הנכונה והיחידה בדמוקרטיה המאפשרת לעם (הריבון) לבחור את הנהלת מדינתו. לבתי המשפט יש תפקיד אחר ועליהם להיות נפרדים מהנהלת המדינה. הבלגן הנורא שנפל על מדינת ישראל נובע מעירוב מערכת המשפט במנגנון בחירת הרשות המבצעת. יש להסתכל על השורה התחתונה (בידי מי יופקד המפתח לקופת אוצר המדינה) כדי להבין שהקבוצות הפוליטיות שלא יכלו להביס את נתניהו בבחירות החליטו לגייס את מערכת המשפט כדי לשים יד על המפתח לאוצר המדינה. התירוץ היה שמפניות, סיגרים וקשרי עיתונות. כאילו שאף פעם מנהיגים (אגב בכל העולם) אצלנו לא השתמשו בקשרי עיתונות לחזק את מעמדם הציבורי.
        הדרך הזו, הכנסת מערכת המשפט לזירה הפוליטית בארץ, עלתה עד כה לקופת המדינה סכומי עתק, העסיקה מאות אנשים, תפסה חלק יותר מדי גדול מתשומת הלב הציבורית ועדיין לא השיגה את מטרתה. בינתיים לא ברור אם מטרת הבסת נתניהו בכלל תושג באמצעות מערכת המשפט. בינתיים מה שכן הושג הוא בדיוק הפוך ממה שיוזמי הבסת נתניהו פינטזו בדמיונם – נתניהו התחזק אך נאלץ להקים הנהלת מדינה שתיקח את מדינת ישראל למחוזות רחוקים מאד לעומת מה שהיו יכולים לקחת את המדינה אם הם היו מצליחים להביס את נתניהו.

        1. תתפלא יצחק, אני מסכים לעיקר דבריך, שאם הבנתי אותם נכון, הם ממוקדים בעקרון הכרעת הבוחר. אלא שיש לזכור שגם בעניין זה יש לבית המשפט תפקיד המוגדר בחוק. אבל לא זו הבעיה. הבעיה היא מה תרומתם המצטברת של 'השחקנים' למיניהם, ושאלה חשובה יותר, ברוח דבריו המדויקים מאד של רבין, לפיהם אין לנו מדינה ספייר, היא מה הלאה. באשר לשאלת האחריות למצב: לי אין שום ויכוח אתך שהנסיון לרתום את מערכת המשפט לטובת צד פוליטי מסוים, גם אם היה מצליח, פסול מעיקרו, כי בחירות הן עניינו של הבוחר. המאמץ הנואל הזה אבל, נשען לא רק על תפיסה פוליטית מסוימת, לגיטימית כשלעצמה, אלא על הטירוף שמוכר בצירוף המילולי ההזוי 'הכל שפיט'. לטירלול הזה אחראי יותר מכל אחד אחר השופט אהרון ברק. אבל… יש גם צד שני. נגיד שנתניהו הוא קרבן הטירלול הזה. נגיד. נתעלם לרגע מדרכו של האיש ביצירת אווירה של חוסר אמון, שקר ותחמנות קודם כל במחנה שלו. הדברים ידועים ואין צורך לחזור עליהם. הרי בדיוק מאותה סיבה שלא הכל שפיט, כלומר מכיוון שהחיים הציבוריים אינם נמדדים רק בשחור-לבן המשפטני, אלא הם לא יכולים בלי מידה ידועה של הגינות, יושר, כיבוד כללים בלתי כתובים, נדיבות, צניעות, או בקיצור כל מה שאין למר נתניהו אפילו לא שמץ, הרי שכשם שהטירלול של 'הכל שפיט' יצר את המצב בו אנו נתונים היום, כך גם הטירלול של הביביזם המסתכם בהיפוך כל הערכים שצויינו לעיל. או בקיצור, שני המבוגרים הבלתי אחראים, אהרון ברק מזה ומר נתניהו מזה, אחראים על יצירת הבעיה. מכאן לשאלת הפתרון: הגדרת הבעיה היא כידוע חצי ממנו. מבוגר אחראי נחוץ כאן לעשות סדר, כלומר להוביל מהלך שמטרתו ניסוח מחודש של אמנה חברתית. האם נתניהו מסוגל לכך? היהפוך נמר חברבורותיו? נמר לא, אדם כן. אולי בכל אופן, ובהנתן היצר הרע של האיש הזה, הסיכוי נמוך אך קיים. שהרי רק ואך ורק אם נתניהו יבין שמעמדו ההיסטורי כאזרח המדינה שזכה לעמוד בראש ממשלת מדינת היהודים היחידה שאין לה ספייר, מחייב אותו גם להפסיק עם הזחיחות המסיתה שלו וחשוב מכך, להנהיג מהלך של תיקון, חלקי אפילו, רק אז יבוא תיקון. מי יודע, אולי זה יקרה אם אלו שמעריכים אותו נגיד יותר ממני ילחשו על אזנו, הם ולא הקואליציה האנטי ציונית שהוא עומל להקים, ומי יודע, אולי אנשים כמוך הם שיעשו את ההבדל. כלומר רק אזרחים שעדיין זוכרים לשם מה התכנסו כאן חברי מועצת העם, לשם מה קמה המדינה, ומה המשמעות של להיות עם חופשי בארצנו. כשם שאהרון ברק חשב שהתשובות לכל השאלות הללו עוברות מתחת לפטישו של השופט, וזו הרי טעות חמורה ומזיקה, כך גם תשובותיהם של פוליטיקאים זעירים וצרי אופק, שימכרו את המדינה בשביל הסקטור שלהם, והכוונה היא לאישים קטנטנים כמו דרעי סמוטריץ' ומעריצו הפאתטי של כהנא, מוטעות מהיסוד. מה להם ולמדינה יהודית דמוקרטית? כלום ושום דבר. ברנר שאל על המצב בו אנו נתונים לפני 108 שנה את שאלת השאלות, 'איך נהיה אנו ללא-אנו'. הבוחר הכריע שעל השאלה הזו יענה מר נתניהו. כל השאר פיצ'יםקעס והערות שוליים. שא ברכה, שבוע טוב.

    1. בוודאי שכולם אשמים במובן הזה שלכולם יש אחריות על המצב. אבל פחות מעניינת אותי האשמה אלא האחריות, ומבחינה זו האחריות הגדולה יותר היא על מי שיש לו אחריות גדולה יותר: ראש הממשלה ונשיא בית המשפט העליון

  2. גישה מעניינת שעוד לא נתקלתי בה. נראית לי הגיונית כפי שהצגת. אבל לפי זה הפתרון אולי לא אפשרי.

  3. תודה על הדברים. אולי החלק השני של המאמר יבהיר יותר את הכיוון אבל בכל מקרה המצב לא טוב בלשון המעטה… אתה מוזמן לעיין בתגובה שלי לתגובה של דגני. כל טוב!

  4. האם לא לשם כך נוצרה השיטה, שבינתיים אין טובה ממנה, של שלושת הרשויות, המאזנות את כל המערכת?

    1. בוודאי. אלא שעושה רושם בלשון המעטה שהאיזון ביניהן הופר קשות. ואין אלא לבנות מחדש אמון בין הרשויות וחשוב מכך ביניהן ובין הציבור. החלופה כמובן מוכרת גם היא, טורקיה ורוסיה, פסבדו דמוקרטיות, ורבים מתומכי נתניהו מברכים עליה והיו רוצים לראותה גם כאן. אבל מי שמעוניין בדמוקרטיה ראויה לשמה אין לו ברירה אלא להבין שרק איזון בריא בין הרשויות יכול להבטיח אותה..

  5. אני חוש, שדווקא השופטים, ובמיוחד הטהרנים, הם שיכולים להוות מכשול כנגד האנטי דמוקרטים

  6. מעניין לאיזה מקרה שיפוטי בארץ אתה מתכוון להשוות. בכל מקרה אני מקווה שהשופטים לא יקבעו על ידך כאשמים מרכזיים במצב

  7. למרבה הצער עורך האתר החליט לפצל את המאמר שלי לשני חלקים ולכן קשה להבין למה כוונתי. לגופה של שאלתך, אינני מתכוון למקרה מסוים אלא לגישה הכללית. הטיעון שלי הוא שבדור האחרון הופר באופן חמור ומסוכן האיזון בין הרשויות. התוצאה היא בין השאר חוסר אמון חריף של הציבור כלפי המערכת. על הפרת האיזון אחראים חד משמעית מי שעמד בראש המערכת על כל רשויותיה, כלומר שופטי העליון בכלל וברק בפרט מזה, ומי שעמד ברוב השנים האחרונות בראש הרשות המבצעת, מר בנימין נתניהו, ומכאן ברור שעל ראשי המערכת לעשות מה שיש לעשות לצורך ניסוח מחודש של אמנה חברתית בלעדיה דמוקרטיה, כל דמוקרטיה, מתערערת, והגרוע ביותר הוא האפשרות של ארדוגניזציה/פוטיניזציה של המערכת, כלומר 'כאילו' דמוקרטיה. כרגע לשם אנו הולכים. כל טוב

  8. מכשול כן, פתרון לא. טהרנות מכל סוג מובילה במקרה הטוב לשום מקום, ובמקרה הרע למלחמת חפירות של צדקנים. זה המצב כרגע. דמוקרטיה יציבה נמדדת ביכולת הכללית לסובלנות דה פקטו שמבחנה פשוט מאד: נכונות לפשרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן