מי היו כותבי המקרא?

על הספר "שלושה לוחות הברית" מאת עובד הישראלי
תמונה של משה
ד"ר משה גרנות

כותרת ספרו של עובד הישראלי "שלושה לוחות הברית – פוליטיקה של בתי כהונה וחכמים" (הוצאת אוריון 2022, 477 עמ'), מבטיחה "שלושה לוחות ברית", וגם הציור על גבי העטיפה מבטיח זאת – משה אוחז בידיו שלושה לוחות. קראתי את כל 477 עמודי הספר – ולהבטחה זו אין זכר. הספר מזכיר שלוש תורות, כדלקמן: הראשונה – שמות וויקרא; השנייה – דברים; השלישית – המיתוס על ירידת התורה שבכתב והתורה שבעל פה מהשמיים במעמד הר סיני. אבל לוחות הברית, שכידוע, יש להם שתי גרסאות (שמות כ ודברים ה) לא מוזכרים כלל.

הטענה המרכזית בספר היא שאת התנ"ך כתבו הכוהנים, שני בתים העוינים זה את זה, ונושא הפלוגתא הוא מרכזיותה של ירושלים וקביעת לוח השנה. מחבר הספר, עובד הישראלי, פוסק שהכוהנים כתבו את התנ"ך משום שרק הם ידעו קרוא וכתוב. טענה זו מופרכת לחלוטין: בשירת דבורה העתיקה מוזכרים מושכים בשבט סופר (מומחים בכתיבה או פקידים גבוהים) ומחוקקים משבט זבולון, ולא משבט לוי. כשמחבר ספר שמואל סוקר את בעלי התפקידים בממלכת דויד, הוא מזכיר תחילה את יואב בן צרויה אשר על הצבא, אחריו – יהושפט בן אחילוד המזכיר, ורק אחר כך את צדוק ואחימלך הכוהנים ואת שריה סופר המלך. ברור שאת קורות מלכותו של דויד כתב המזכיר או הסופר, ולא הכוהן. גם ב"קבינט" של שלמה מוזכרים יהושפט בן אחילוד – המזכיר, אֱלִיחֹרֶף וַאֲחִיָּה בְּנֵי שִׁישָׁא – הסופרים, ואדונירם בן-עבדא על המס, בוודאי גם הוא נזקק ליודעי קרוא וכתוב, ולא לכוהנים. בספר מלכים מוזכרים מקורות כמו בספר דברי שלמה, בספר דברי הימים למלכי ישראל ובספר דברי הימים למלכי יהודה. ברור שספרים אלה נכתבו על ידי סופרי המלך, ולא על ידי כוהנים.

מלבד חיבור ספרי התנ"ך כולם, מייחס המחבר לכוהנים גם מעמד פוליטי מרכזי, ומשתדל להוכיח שכל המהלכים הפוליטיים שהתבצעו בדברי עם ישראל, על פי התנ"ך ועל פי המקורות מימי בית שני ומגילות מדבר יהודה – הם תולדה של העימות המתמשך בין בית עלי ובית צדוק. ובכן, לא היה שום עימות בין שני בתי הכוהנים האלה – אביתר מבית עלי הודח מהכהונה על ידי שלמה משום שתמך בהמלכתו של אדוניה בן חגית, אבל אחרי ההדחה בית עלי כלל לא מוזכר, ובית צדוק יורש אותו למשך מאות שנים עד ימיהם של עזרא ונחמיה. אין אפילו רמז לעימות שקרה אחרי ההדחה, כפי שמחבר הספר רוצה שנאמין. הנבואה המייעדת השפלה לבית עלי "עד עולם" חותמת מהלך זה, תוך השלמה של עלי הזקן וללא שום תגובה מצד כוהני בית עלי.

בתקופת החשמונאים היה לכוהן הגדול מעמד פוליטי מרכזי (החשמונאים היו גם כוהנים וגם מנהיגים) וגם כלכלי (אוצר המקדש היה בידיהם). כדי לזכות במעמד זה התחוללו מאבקים אדירים, כולל קניית הכהונה הגדולה בממון רב. המחבר גוזר גזירה שווה לקורות העיתים בימי בית ראשון, כשבמקרה הטוב הכוהן הגדול היה אחד מחברי "הקבינט" של המלך, ובמקרה הפחות טוב, נתון לחסדו של בעל בית, או לחסדו של המלך.

הרי שתי דוגמאות: הלוי מבית לחם (נכדו של משה) הוא כוהן שכיר אצל מיכה בהר אפרים, וכוהני נוב ומשפחותיהם נרצחים בפקודתו של שאול, החושד בהם שסייעו לדויד שנחשב כמורד במלכות. וכן, בניגוד לטענת המחבר, שאחימלך הכוהן שיתף פעולה עם דויד, ברור מהכתוב שדויד מציג את עצמו כשליח סודי של המלך, ורק משום כך השתכנע אחימלך לתת לו מלחם הפנים ואת חרב גָּלְיָת. המחבר מציין שאחימלך חטא בכך שנתן לדויד מלחם הפנים המיועד רק לכוהנים כפי שכתוב בוויקרא כד, ה-ט, וכיצד מחבר ספרנו לא הבין שמחבר הסיפור הזה לא יכול היה להכיר את ספר ויקרא, ואיך אני יודע זאת? כי בספר ויקרא כתוב שרק פעם בשנה רשאי הכוהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים שם נמצא ארון הקודש, וזאת אחרי טקס פולחני מורכב, ואילו מחבר ספר שמואל מספר ששמואל (משבט אפרים!) שוכב לישון בהיכל ה' אשר שם ארון אלוהים, ולא רק שהדבר לא נחשב לו ולעלי לחטא, אלא ששמואל מקבל שם את דבר האל. ובכן, אין בכלל להעלות על הדעת שאחימלך, וגם מחבר ספר שמואל, הכירו את הכתוב בספר ויקרא. לפי תיאוריית המקורות (שהמחבר אינו נדרש לה כלל לאורך כל הספר!), נכתב שנים רבות אחרי ספר דברים, אולי בגלות, ואולי בשיבת ציון.

עיון פנורמי בכתובים יוכיח לנו כי לפני רפורמת יאשיהו כלל לא ברור אם צריך להיות משבט לוי כדי להקריב קורבן לה': גדעון משבט מנשה בונה מזבח ומקריב עליו פר; יפתח נודר לה' (לא לאליל!) שאם ינצח בקרב, יקריב קורבן אדם; מנוח, אביו של שמשון, מעלה לעולה גדי עיזים; מיכה האפרתי ממנה את אחד מבניו לשמש כוהן בבית האלוהים שבנה, וכשמגיע הלוי מבית לחם, הוא מעדיף אותו. מהכתוב עולה שאין שבט של לויים, אלא מעין מעמד של עובדים בקודש בתוך השבט: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה, והוא לוי, והוא גר שם", כלומר, הלוי הזה הוא ממשפחת יהודה! שאול מעלה עולה, מעשה שנחשב לו לחטא, לא משום שהוא משבט בנימין, אלא משום שלא חיכה לשמואל, שגם הוא איננו לוי, אלא משבט אפרים; דויד מעלה את הארון לירושלים, לובש אפוד בד של כוהנים ומעלה עולות ושלמים, והרי הוא משבט יהודה; דויד ממנה את בניו לכוהנים: "ובני דוד כוהנים היו".

לפי התיאוריה של עובד הישראלי, בית צדוק כתבו את ספר דברים המייחד את עבודת האל בירושלים, ואילו בית עלי מייחד את המקדש בהר גריזים, הם כוהני הבמות שנטבחו בירושלים על ידי הרפורמה של יאשיהו, והם עברו יחד עם ירבעם בן נבט לממלכת הצפון – ובכן, המחבר מתעלם מכתוב מפורש שכלל לא היה מעבר של כוהני בית עלי לממלכת הצפון, אלא "ויעש [ירבעם בן נבט] כוהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי". כלומר, הוא מינה כוהנים מבני המקום שדבר אין להם עם בית עלי ששבק חיים עם עליית שלמה לכס המלכות. המחבר יודע גם שירבעם בן נבט גירש מממלכתו את כוהני בית צדוק, וכן שאחיה השילוני הכשיר את הקרבת העגלים בבית אל ובדן. אין בדל של ראיה לשתי טענות אלה, ובנוסף, הרי כתוב שירבעם בן נבט לא הקריב עגלים, אלא עשה שני עגלי זהב כדי שאנשי הצפון לא יעלו לרגל לירושלים.

לטענת המחבר שלנו, הוא יודע מי כתב מה בתנ"ך: ספר שמות נכתב על ידי בית עלי עם נטייה לשילוב עם בית צדוק; ספר ויקרא – על ידי בית עלי; ספר במדבר – על ידי בית צדוק. הפרקים א–ב בספר במדבר נכתבו "בוודאות" על ידי איתמר, אחיו של אלעזר; ספר יהושע נכתב על ידי בית עלי, כי יהושע הוא צפוני, אבל את הפרקים יד–כב כתב בית צדוק; ספר מלכים נכתב על ידי בית צדוק; את סיפור קין והבל כתב בית עלי, וקין מסמל את בית צדוק. יעקב מסמל את בית עלי, ועֵשָׂו את בית צדוק. עזרא ונחמיה, חגי, זכריה, מלאכי ודברי הימים נכתבו על ידי בית צדוק.

ואני טורח לפרט את המלל הזה, החסר כל עיגון בכתובים, משום שאפשר להתרשם שעובד הישראלי בקיא מאוד בכתובים וגם במחקר העכשווי, והקורא עלול לחשוב שיש ממש בקביעות האלה.

מתוך אינספור היגדים הזויים שבספר אזכיר בודדים:

הפרושים בימי בית שני, שהם ממשיכיהם של כוהני בית עלי, והעורכים, כביכול של התנ"ך, ראו בירושלים מוקד צדוקי, ולכן מחקו מסיפור העקידה את ציון מקום התרחשותה בהר מוריה; זה פשוט לא נכון! הרי כתוב מפורשות: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (בראשית כב, יד).

אחימעץ בן צדוק כתב, כביכול, את סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט-כא; ראו בעמ' 97-95), לא צריך להיות חוקר מקרא כדי להיווכח שסיפור זה הוא תעמולת זוועה של אוהדי דויד כנגד שאול: אנשי הגבעה (עירו של שאול) עושים מעשה תועבה כמו אנשי סדום, הלוי מבתר את גופת הפילגש ל-12 נתחים ושולח לכל גבול ישראל, כמו ששאול עשה לצמד הבקר שלו. אנשי יבש גלעד, ששאול הצילם מפני העמונים, ואשר הסתכנו להציל את גופתו ואת גופות בניו מחומת בית שאן, מופיעים בסיפור זה כמפירים נדר שצריך להשמידם.

מחבר ספר מלכים (שעל פי עובד הישראלי שייך לבית צדוק) מגנה את אחאב כי תמך, כביכול, בכוהני בית עלי. מדוע להמציא דברים? הרי כתוב במפורש שאחאב מואשם ברצח נבות היזרעאלי שאת כרמו חמד, ובעבודת אלילים.

עובד הישראלי מזהה את צפניה הכוהן עם צפניה הנביא, הגם שאביו של הנביא שמו כושי, ואילו אביו של הכוהן הוא מעשיהו.

המחבר טוען כי במקור התורה נכתבה באוגריתית או במצרית. לך תתווכח עם טענה הזויה זו!

הבאתי כאן רק חלק מהמוזרויות שהספר "שלושה לוחות הברית" משופע בהן, וטרחתי לעשות כן כי, כאמור, המחבר בקיא בכתובים ובמחקר העכשווי, ובקיאות זו עלולה להטעות את הקורא לחשוב שכביכול יש ממש בדבריו ההזויים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

12 תגובות

  1. ניתן להעריך את הידע המופלג והמרשים לאחת השאלות המרתקות- על ידי מי ומתי נכתבו פרקי התנך שקובצו בסופו של דבר לספר מהחשובים ביותר בתולדות האנושות.
    ועכשיו, לאחר ששכנעת אותנו כי הספר בו מדובר שגוי- אשמח לקרוא את גירסתך לסוגיה זו
    בהערכה

  2. גדעון היקר,
    אתה מבקש את גרסתי לגבי חיבור התנ"ך, ובכן, דברים אלה כתבתי במספר ספרים: "התנ"ך – כף החובה", "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", "אילו האמנתי שיש אלוהים – הבטחות הדת אל מול העובדות" "מפרי עץ הדעת" ועוד. אני , כמובן, מוכן לשוחח על הנושא – הטלפון שלי: 03-5494915.

    1. תודה- אעשה כך, תחילה ברצוני לקרוא אחד מהספרים- המלץ על מי מהם הרלוונטי לשאלה שעל הפרק
      נשתמע
      הערה- מן הסתם יש קוראים נוספים שיגלו עניין

  3. אם הייתם יכולים לארגן גם תגובה של מחבר הספר, זה היה מושלם, אם כי ברור שהוא לא אובייקטיבי

  4. גדעון שניר היקר,
    תשובה לשאלתך תמצא בספר "אילו האמנתי שיש אלוהים" מעמ' 37 ואילך, אבל כדאי, לדעתי, לקרוא כסדר. ספר אחר – "שלושת ספרי האימה". אם לא תמצא את הספרים בספרייה, פנה אליי (טל. 03-5494915).

    סמי ברדוגו היקר,
    אני שלחתי את הרשימה לפני הפרסום – למחבר (באמצעות מתווכת), אבל הוא לא הגיב.
    בברכה,
    משה גרנות

  5. עצוב שבשנת 2023 יש כאלה שעוד מאמינים באמונות שהיו מתאימות לפני מאות ואלפי שנים
    עצוב עוד יותר שרוב אוכלוסיית העולם מאמינה בדת

  6. בואו נגיד שאנשי הממסד הדתי לא יאהבו את שתי הגישות המוצגות כאן. האמת שלהם בכלל אחרת.

  7. הלוואי וירבו המאמרים על ספרים. אני רואה בדורות הצעירים ירידה משמעותית בזמן שמוקדש לספרות.

  8. ד"ר גרנות היקר.
    גילוי נאות, לא קראתי את הספר המדובר, אבל מתגובך המלומדת למדתי הרבה, הרגשתי שאני יושב בכיתה באחת האוניברסיטאות ו"מקשיב" קשב רק להרצאה מרתקת. תודה.

  9. למען קוראים כמוך, מיימון אסולין, שווה להקדיש זמן לכתיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן