מגבלות הדיסטופיה

כמעט כל מחבר דיסטופיה נכשל במעקשי מבנה העלילה ובהתיימרות לחזות את העתיד. הדבר אמור בדיסטופיות המפורסמות מהמערב וגם מאלו הפחות מפורסמות בארצנו. "עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי (1932) מתאר עתיד שבו נולדים ילדים רק במעבדה, רעיון הזוי כשלעצמו, אבל את עיקר העתיד הוא היה מנוע מלחזות: המחשב, האינטרנט והסמרטפון. גם אורוול ב"1984" (1949) לא חזה את המחשב, אבל התרשמותו מהדיקטטורה הגרמנית והדיקטטורה הרוסית העניקו לעלילתו הכאוטית עוגן למציאות אפשרית. יוצאת דופן היא הדיסטופיה של ויליאם גולדינג "בעל זבוב" (1954), שבה הוא אינו מבקש לנבא את העתיד אלא לתאר עובדה קשה: שהאלימות בין פלגי בני האדם איננה עניין של תרבות, אלא של טבע מולד – ילדים זנוחים באי בודד נלחמים זה בזה בחוסר היגיון כמו שקרה תדיר בעולם.

ישי שריד שלנו כתב דיסטופיה ששמה "השלישי" (2015), המתארת עולם כאוטי. בספרו זה לאומנים קיצוניים כובשים את השלטון ומקימים מקדש שלישי. הספר מלא כשלים פנימיים. מאחר שכתבתי על כך במפורט בעבר (ראו רשימתי "דיסטופיה טעונה היגיון פנימי", מאזנים, פברואר 2016), לא ארחיב את הדיבור כאן. דיסטופיה סבירה יותר מצויה בספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" (1984), שם מתוארת ישראל לאחר מהפכה לאומנית שמגרשת את הערבים בטרנספר ומטילה מצור על נכנסים ויוצאים. בעוונותיי גם אני חטאתי בכתיבת דיסטופיה, כזו המתארת חינוך מחדש של גברים ("האי" 2016), אך לזכותי אומר שהקפדתי להיעגן רק בציטוטים מדויקים של פמיניסטיות רדיקליות. כל הדיסטופיות משרות דיכאון על הקורא, אשר בצדק מבקש הנאה מקריאת ספרים, ומופלא בעיניי שסוגה זאת זוכה להרבה הערכה מצד מבקרים, חוקרים ומפיקי סרטים. ספרה של מרגרט אטווד שעליו נסבה הרשימה הזאת זכה לעיבודים שונים במהלך השנים, ביניהם סדרת טלוויזיה שרצה כבר חמש עונות ויש אפילו סיכוי לעונה שישית.

בספר זה הגיבורה, המכונה "שֶלפְרֵד" – שמה האמיתי אינו מתגלה לקורא לאורך כל היצירה – מדברת בגוף ראשון על קורותיה לפני מהפכת "בני יעקב" בארצות הברית, ולאחר שאלה תפסו את השלטון – רצחו את הנשיא ואת כל חברי הקונגרס והשליטו שלטון דתי דיקטטורי, שבו אוסרים קרוא וכתוב ושורפים ספרים ובגדי "חטאים" מהעבר. לנשים אין זכות להחזיק רכוש וחשבון בנק והן מסווגות על פי מעמדן: "רעיות", "דודות" – המחזיקות מלמד חשמלי לענישה, "מרתות" – שהן נשים מעוקרות, המופקדות על משקי הבית של הרעיות, "שפחות" – שהן שפחות מין לבעלים שנשותיהם אינן פוריות, "איזבלות" – שהן זונות המיועדות לאנשי העילית ו"הלא נשים" – שנענשות בהגליה למושבות, שם הן עובדות בחומרים רדיואקטיביים, בשריפת גופות ובעבודות מפרכות. הגברים מחולקים גם כן לדרגות שונות: "מפקדים", "מלאכים" – שנלחמים במחתרות המורדים, "שומרים" – שעומדים בכל מחסום, ו"עיניים" – הבלשים החשאיים שנמצאים בכל מקום במסווה, ולכן סכנה לדבר עם עמיתה. מלבד המשימה לשמש שפחת מין למפקד, מוטל על השפחה גם לצאת לקניות עם עמיתה קבועה, כשהקניות נעשות באמצעות תלושים, שטרות כסף אינם קיימים ב"רפובליקת גלעד". השפחות חייבות להיות עטופות מכף רגל ועד ראש בגלימה אדומה, כשפניהן אסורות בתוך "כנפיים" שלא מאפשרות להן שדה ראייה. הרעיות לבושות בכחול, המרתות בחום ואנשי השלטון ונציגיהם – בשחור.

השפחות אמורות ללדת מזרעו של הבעל – "המפקד", כשהאקט המיני נעשה באור מלא, כשהשפחה עטופה בגופה של הרעיה והבעל עושה את המעשה במדים מלאים, ואסורה לו כל הפגנה של אינטימיות כלפי הרעיה או השפחה. כששפחה נכנסת להריון ויולדת, הלידה קורית ברוב עם של שפחות המזדהות עם ייסוריה וציריה, לרופאים אסורה הכניסה לחדר הלידה, והיולדת יושבת על רף הנמוך של כיסא כשמאחוריה הרעיה העוטפת את היולדת, כדי שהנולד יהיה שייך לה, ולא לשפחה.

הספר מתאר משבר פוריות, מורשת מהדמוקרטיה, בעטיים של רדיואקטיביות, וירוסים, תרופות הנשטפות בשתן אל הביוב. כך נוצר מוסד השפחות הפוריות במקום הרעיות. שפחה שנכשלת בכך נשלחת למושבות, שם המצב גרוע ממוות. הגיבורה השפחה, המתעדת בגוף ראשון את האירועים הנוראים שמתרחשים ב"רפובליקת גלעד", נקלעת לשתי הרפתקאות שעלולות לגרום להוצאתה להורג: היא מוזמנת בחשאיות בלילות אצל המפקד, ושם היא מתנסה בחוויות שהיו פעם נחלת אמריקה הדמוקרטית. השנייה קורית ביוזמת "הרעיה" סרינה ג'וי, גבירתה, שנואשה מזרעו של בעלה ומארגנת פגישה בין השפחה לנהגו של המפקד, בתקווה להפריה מוצלחת. פגישה זאת מובילה לפגישות אינטימיות נוספות, שלא בידיעת סרינה.

הזכרתי עונש מוות על התייחדות אסורה, ובסיפור מופיעים עוד עונשים דרקוניים: קטיעת איברים, משלוח למושבות, הוצאה להורג לנוכח קהל, לינץ' אכזרי, בעיקר בידי הנשים, ילדים פגומים הנשלחים למגרסה. האירוע המפחיד ביותר מתרחש כאשר טנדר שחור ועליו עין מכונפת מתקרב אל המיועד להיות נחקר, מעונה ונענש – אירוע שמאבן את האומלל. טנדר כזה מתקרב אל הגיבורה המתעדת, אלא שהנהג ניק, המתברר כ"עין", מרגיע אותה, ומרומז שהוא ארגן שהסוכנים שבאו לעצרה יאפשרו לה להימלט.

כמו במרבית הדיסטופיות גם כאן העלילה מסתבכת בחוסר היגיון פנימי. על פי ההיגיון המטורף של הרפובליקה המומצאת, האירועים היו צריכים לקרות בהתאם, אלא שטירוף לחוד ויוצרת בעלת חשיבה נורמלית לחוד. כשפורצת המהפכה, הגיבורה הייתה כבר נשואה ואם לילדה, כלומר בסביבות גיל 25, ואילו ב"הווה" היא בת 33, כלומר עברו רק שמונה שנים מפרוץ המהפכה, בעוד שהאירועים המתוארים משאירים רושם שההוויה המטורפת קיימת שם מאות שנים, וכל המעמדות (למעט השפחות) משוכנעים שזאת הדרך הנכונה לחיות במדינה. המהפכה הזאת היא דתית מאוד, וכל הנעשה מגובה בתנ"ך ובברית החדשה, מדוע אם כן מסופר שהכנסיות נהרסו, וקתולים ובפטיסטים מוצאים להורג כבוגדים? מדוע הנזירות מחויבות להיבעל? היהודים זוכים להנחה – הברירה בידיהם להמיר את דתם או להגר לישראל…

עיקר העיקרים: סיפור הגיבורה שלנו מובא במתכונת יומן, אבל הרי אסור שם להיות בעלים של עט, לקרוא או לכתוב. הסופרת חשה בסתירה ו"מיישבת" אותה ב"הערות היסטוריות" בסוף הספר, שם מצוטט פרופסור שמדווח בשנת 2195 (!) על 30 קלטות שנמצאו ואשר הוקלטו על ידי הגיבורה שהצליחה להימלט ולהסתתר אצל מתנגדי המשטר. וכי סופרת מנוסה ומוערכת כמו מרגרט אטווד איננה יודעת שיש הבדל מהותי בין ניסוח של יומן לניסוח של זיכרונות?

ושאלת תם: מדוע בחרה מרגרט אטווד הקנדית לתאר מהפכה דרקונית כזאת בארצות הברית, הארץ הליברלית והדמוקרטית, ולא למשל ברוסיה, סין, איראן?

"סיפורה של שפחה" מאת מרגרט אטווד, תרגום מאנגלית: סמדר מילוא, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, 351 עמ'