"מסיבה לילדות טובות" (הוצאת מודן 2016, 373 עמ') הוא הרומן הראשון של שולה מודן, ואם אינני טועה, עד לרגע כתיבת רשימה זאת – הוא הרומן היחיד שכתבה. מודן היא יוצרת ברוכת כישרון שהעניקה לקוראים את סדרת ספרי הבישול רבי-המכר ("בישולה"), ספרי ילדים מרנינים ותרגומים. היא גם עורכת מוערכת ומוציאה לאור.
לפני אביא את תמצית סיפור המעשה, אציין מאפיינים מיוחדים לרומן הזה: משובצים בו צילומים בשחור לבן, שהקורא משער שהם מתייחסים לגיבורים ולקורותיהם, אך לא נלווה לצילומים שום הסבר. לקורא נותר לשער שמדובר בגיבורים המוכרים לסופרת, ילידת 1944, וסיפור המעשה מתרחש בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת. לא יהיה מופרך לשער שהגיבורים הם אבותיה ובני זמנם. מאפיין אחר הוא ריבוי השירים ששרות הדמויות בספר אלה לאלה; הסופרת מציינת בהערות שוליים מי חיבר ומי שר אותם. מאפיין נוסף הוא השימוש בביטויים ובשירים ביידיש, שפתם של רוב גיבורי הספר, שעלו ארצה מפולין.
אגולל בקיצור את סיפור המעשה: האירועים ברומן סובבים סביב שלוש משפחות בתל-אביב הקטנה בתקופת המנדט ומלחמת העולם השנייה. המשפחה העיקרית היא משפחתה של גברת רחל ובעלה רב יענקל, ילידי העיר הפולנית לודז'. הוא בעל מכולת, שמרבה במעשי חסד, ומארח בביתו את באי בית הכנסת. בניגוד למזגו הנוח של יענקל, רחל היא אישה קפדנית בכל הקשור לנימוסים והליכות, וסיסמת חייה היא המילים היידישאיות "ס'פאסט נישט", שמשמען – לא מתאים. לזוג שלושה ילדים: הבכור מוטל, שמסיר את הכיפה מראשו, ולובש חולצת חאקי בסתר כדי להשתתף בפעולות הצופים. אחותו רבקה היא בת כנועה המקבלת את מרות הוריה בחריקת שיניים, גם כאשר הם משדכים לה חתן. אחות נוספת היא חיה'לה, מרדנית גדולה, שאיננה מוכנה לחיות חיים אבודים כמו אלה של אימה, רוצה ללמוד באוניברסיטה, ורוצה לבחור בעצמה את בן-זוגה.
המשפחה השנייה היא משפחתה של שרה. שרה היא תלמידה מצטיינת, ואחת הדוברות המרכזיות בקן הצופים. היא אוהבת תרבות, ודבריה הם תמיד נאומים והרצאות, גם כשהיא מצליפה בלשונה במוטל, בשל ליצנותו, ובשל העובדה שזנח את הלימודים כדי לסייע לפרנסת המשפחה. מוטל מחזר אחריה, אך ללא הצלחה. דווקא אימה, פנצ'ה, שהשפה העברית איננה שגורה בפיה, היא הרבה יותר מתירנית, ואף מעודדת אותה להתרועע עם מוטל. אביה הקפדן, מאיר ליבשטיין, שמונע משרה ללמוד משחק, נמצא די בצל. משפחתה של שרה גרה במרתף עלוב ברחוב דיזנגוף.
משפחה שלישית, היא משפחתה של אידה ודיסלבסקי, המורה למוזיקה, חברה של רחל מחו"ל, שעליה נודע לנו מתיאור הפגישה של חיה'לה עימה. בפגישה זו היא מספרת את קורות חייה: גם אותה רצו להשיא בגיל צעיר, אבל היא מרדה, למדה באקדמיה למוזיקה, עלתה ארצה כשהיא רווקה בת עשרים ושמונה, ואז חיה "בחטא" עם גבר בקיבוץ עד שנכנסה להיריון.
דור ההורים של משפחות אלה מתייחס אל הגולה כאל גן עדן אבוד – אז קראו ספרים קלאסיים בפולנית וברוסית (דוסטוייבסקי, טולסטוי, טורגנייב, פושקין, מיצקביץ' – ספרים שבארץ מוחבאים בבוידעם כ"מוקצה"), וביקרו באופרה. גברת רחל סוטרת לבתה, אשר ניצלה את ההזדמנות שהוריה נסעו לבית הבראה, כדי להתארח בקיבוץ הדרומי אצל ידידה שמוליק, ומכנה אותה זונה! אולם היא עצמה יוצאת בלילות בלבוש אלגנטי להציץ במלון פלטין, שם מבלים קצינים בריטים בעלי נימוסים ותרבותיים, ואף מתרועעת עם סרג'נט בריטי, ורוקדת איתו לצלילי מוזיקה. אחרי מותה מתגלה איגרת שכתב לה אותו סרג'נט, כשחזר למולדתו.
שרה נישאת בסופו של דבר למוטל, ואף שהיא מודעת ליופיו ולמזגו הנוח, היא מתנשאת עליו ומשפילה אותו. הוא מוצא פסקה ביומן שלה, שבה היא מביעה אכזבה מנישואיה לאיש פשוט וקל דעת כמו מוטל. לשניים נולד ילד, שכינויו "קטנוני". הילד אוהב את השובבות של אביו, ומסתייג מקפדנותה של אימו ומהגננת שמכריחה אותו לאכול את הדייסה המאוסה. מוטל מנצל את המשימה שקיבל ממחתרת הלח"י, שאליה גויס, כדי לקחת את קטנוני מהגן, ולנסוע עימו למלא את המשימה בחיפה. הוא משאיר לשרה פתק שייעדר עם הילד לימים אחדים כדי שהרעש שהוא מקים במשחקיו עם קטנוני לא יפריע לה בעיוניה, כפי שהיא תדיר מתלוננת. שרה חוששת שמוטל מתכוון לעוזבה, והיא מתכוונת לכפר על חטאיה בכותל המערבי, אבל במקום זה היא מצטרפת למנזר רטיסבון, שם מתחנכות יתומות על פי כללים הרבה יותר נוקשים מאשר אלה שהיא עצמה חיה על פיהם – על כל חטא קטן יש עונשי גוף קשים, וכשאחת הבנות מרטיבה במיטה, מוטל עליה עונש של הצלפות.
הספר מתאר בצורה משכנעת את המאבק שבין הנורמות הדתיות הקפדניות של ההורים, שמשאירות עליהם ועל צאצאיהם צלקות קשות, ובין המרד הצפוי כנגד נורמות אלה. המסר של הרומן מופיע בדבריה של חיה'לה המרדנית: "צריך לצאת מבית הסוהר שבנינו לנו"; "אני רוצה לחיות את החיים האבודים של אימא".
הזכרתי קודם את היידיש העסיסית שבפי הגיבורים, המתורגמת מייד לעברית, שפה שהייתה שגורה בפיהם של מיליוני יהודים באירופה ובאמריקה, שבה חוברו יצירות מופת, ואשר נוצחה בנוק-אאוט על ידי העברית. אזכיר גם את הדרך המעניינת שבה מתארת הסופרת את התקופה: רחוב דיזנגוף לא היה סלול, הדיליז'נס נוסע ברחוב אלנבי, בקפה "אררט" פוגשים את שלונסקי, אלכסנדר פן והצייר ראובן, מוטל ושרה צופים בסרטים "חלף עם הרוח" ו"אנקת גבהים", שמוליק קונה לחיה'לה כרטיסים ל"הדיבוק" בכיכובה של חנה רובינא, טוסקניני מגיע לתל-אביב לנצח על התזמורת הסימפונית הארץ-ישראלית. ד"ר יוסף בורג מוזכר בספר כמנהל בית ספר שבו למדה חיה'לה, כשבאמת הוא היה רק מורה בגימנסיה הרצליה. ברקע מוזכרים גם המאורעות הקשים שהתרחשו באותה תקופה: הספר הלבן, ליל הבדולח, הפצצת תל-אביב על ידי מטוסי איטליה, ועוד.
בספר יש גם תיאורים מרתקים, למשל תיאור ליל הכלולות המדכא של רבקה ואלימלך החזן, תיאור המתרחצות וההווי שלהן במקלחת הבנות בקיבוץ, תיאור העונג באכילת ממתק, התיאור המרגש ביותר הוא מעמד הלווייתה של גברת רחל, שאהבה פעם לקרוא, לנגן ולבקר באופרות, בימים שלא הייתה סמרטוט.
מדוע נקרא הספר "מסיבה לילדות טובות"? ובכן כך נקראה ההתוועדות של רחל, אידה, חמדה בשארי התימנייה השמחה וגברת בורשטיין ליד הגרמפון, כשהן מאזינות כילדות טובות לפרקי חזנות של משפחת מלבסקי, וגם לאַרְיות מאופרות. אני ממליץ לכם בחום על ספר מיוחד זה.
4 תגובות
העובדה שאתם מנתחים גם יצירות מלפני כמה שנים, היא נהדרת בעיני. ברוב המקומות מנתחים רק ספרים חדשים, כאילו מאמרים של יחסי ציבור. ופה יש גם וגם וזה טוב מאוד, שמנותחות גם יצירות שאפשר להתייחס אליהם בפרספקטיבה.
לא קראתי ולא שמעתי על הספר. אחרי המבוא היפה הזה אנסה לאתר את הספר בספריה ולקרוא אותו.
סדרת מאמרים ממש מעולה ומיוחדת, במיוחד שאין היום מספיק התייחסות לספרות העברית.
כבר כמה פעמים במדור שלכם הבנתי שאני אפילו יכול לוותר על קריאת הספר ולהסתפק במאמר. זאת לא ביקורת. מבחינתי זה קומפלימנט על הניתוחים והסקירות שיש במאמרים.