לחוות אי-שניות

אימון הדרגתי של המוח יאפשר לנו לחוות אי-שניות
שרטוט סמלי
תמונה: DonkeyHotey Flickr. commons.wikimedia.org

זה אני, שלי, עצמי, דעתי, תחושותיי, רגשותיי, דמיוני, כישלונותיי, הצלחותיי וכו', ושם מחוץ לתודעתי זה אתה, האויב, הסוס, הפרח, ההר, הזר, האהובה, השמש והיקום.

זוהי התפתחות חיונית הישרדותית שתרמה מאוד לציוויליזציה ולהשתכללות המין האנושי. כדאי לחשב את מסלולה של התפתחות זו מחדש, ולבחון האם לא הגיעה העת לתעל אותה למקום אחר. להתחשבות בזולת, הבנת האחר, שיתוף, קץ לרודנות ולמלחמות, זולתנות ועזרה הדדית?

התודעה האנושית, בתהליך הארוך של התפתחותה, הלכה בעקבות "האני" הקנאי, האנוכי, הנרקיסיסטי לכיוון של רכושנות, דעתנות, שעבוד, שליטה ומלחמות אחים או אויבים. כל אלה הם תוצאה של השתוקקות חסרת מעצורים ל"סיפוק האני".

האם ניתן לחתור ואולי להגיע למצב תודעתי של "אי-שניות"? האם אפשרי באימון המוח ותכנותו מחדש לקלוט מצב שבו אין גבולות בין אני לבין אתה, בין אובייקט לבין סובייקט? הרי שנינו קורצנו מאותו חומר, יצאנו מאותו זרע, פרצנו יחד לחלל באותו מפץ. אין שום גבול או שוני ביני ובינך, ביני ובין העץ, בין אויב ירא אלוהים קיצוני ובין אתאיסט ירא טבע.

אני חלקיק מהיקום והעולם בחלקיקיו מובנה בתוכי, נון-דואלי.

נזירים, יוגיסטים, שמאנים, רבנים מודטים בעת מדיטציה עמוקה או במצבי תודעה קיצוניים יכולים לחוות את האי-שניות. לפעמים מספיק לדמיין ולחוש את תפיסת העולם הזו כדי להמשיך ולתרגל את הרעיון. מי שמצליח ליישם את החוויה, חש שאהבה עצמית היא אהבה לאחר. חוויה אמיתית של "אהבת לרעך כמוך", אחדות ביני ובין העץ שלידי, ביני ובין הנהר הזורם למרגלותיי.

מה טוב בזה?

התחושה של "אין לי אני מוגדר" עלולה לגרום לחרדה קיומית. אני חש בטוח ומוגן בתוך חומות "האני". "האני" הוא ביתי ומבצרי. הנושא של ביטול האני האגואיסטי, המנופח הדואג רק לעצמו שווה בדיקה. הנון-דואליטי, האי-שניות, עשויים להשפיע על כל תחומי החיים. איני לכוד בתפיסה "שדעתי" חשובה יותר מדעתך, וגישה זו מרחיבה את טווח הקשבתי, הרי את חשובה בדיוק כמוני. עם תפיסת עולם כזו, קטן הסיכוי שאריב עם קרוב או קולגה בצעקות וקללות או אפגע בטבע, אזהם את הסביבה, אבגוד באימא אדמה ואפלוט לשמיים ולמים רעלים וזיהומים. לעומת זאת, גדל הסיכוי שאכיר בצרכיו של ההומלס ואקשיב לטענותיו של אויבי ובמהרה הוא יפסיק להיות אויב. אקבל את התנהגותו של החריג או את מגבלותיו של הנכה או את הרגליו של האוטיסט כי הרי הוא חלק ממני, הוא בתוכי.

גבולות האהבה העצמית יהפכו לאהבה ללא גבול וללא תנאי. בכתבים הינדים עתיקים ובבודהיזם מתוארת חוויית האי-שניות ככזאת המשחררת מפחדים מנטישה, מבדידות, מחלה וממוות. תארו לעצמכם חיים ללא מורא שבהכרח יובילו לאהבת המציאות וכל הכרוך בה.

זהו תהליך אימון הדרגתי, איני מסוגל כבר מחר להקשיב לך או לחבב אותך כמו שאני אוהב את עצמי ודואג לעצמי, אבל במודעות עקבית לנושא ניתן להתקרב לאידיאל הזה. מנהיגים, מחנכים והורים, את ואני, נעמיד את הנושא אל נגד עינינו בשאיפה להגשמה, ולו חלקית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

31 תגובות

  1. מעניין. רוחני נאוד. שונה ממנה שאני רגיל למצוא באתרים שבהם אני גולש

    1. אפרים בלכר-
      בדר״כ רוחני הולך עם: לא מעשי לא עניני. כאן מתגלה השקפת עולם שניתנת ליישום(בטווח רחב) המועילה לפרט לחיים יותר מאוזנים וגם לחברה.

  2. אני גם מאמינה בהתכוונות של הלב לראות את האחר ואת צרכיו, אבל אני חושבת שהכרחי גם לראות את ההבדלים ביננו ואת השניות הקיימת, כיוון שכל אחד רגיש באופן אחר וזקוק לדברים אחרים. לכן, על מנת שנראה את האחר באופן אמפתי שמכוונן אליו כפרט ייחודי ובעל צרכים ורגישויות משלו, חיוני שנראה ונכיר בהבדלים ביננו.

    1. רחל-
      כולנו כמטפלים וסתם בני אדם פועלים בגישתך(אדע מי אני אלמד מי האחר וכך אטיב להתיחס או לטפל בו).הגישה של האי שניות מאפשרת להתעמק אפילו עוד יותר באחר מתוך הבנה שהוא חלק ממני ואז(מביני עניין אומרים) אצמצם את האגו כי טובתו היא רווחתי.(עד עתה השיטה שלך אינה מוכיחה עצמה בעולמנו).

  3. אינשאללה בימינו יותר ויותר א/נשים יבינו, יפנימו וישתנו למה שאתה כותב כאן. אמן

    1. יולי-
      נדמה שהשלב הראשון בתהליך זה לימוד הנושא, בהמשך להתבונן פנימה ולחוש ובשלב הסופי זה לחוות. נראה שאנו בכוון. תודה

  4. המקור לתופעה כדבריך הוא בהודו. שם השבטיות וההתבטלות העצמית של חסרי המעמד אינה נתפסת בתרבות המערב. אפליית הנשים גם היא מדהימה, עד כדי כך שהיו שורפים בחיים את אשתו הצעירה של בעל בעמיו שמת יחד עם שריפת גופתו. התאים מאד לאצולת האלפיון העליון בתרבות ההודית העתיקה שהעם יחווה מדיטציה ואשליה של אי-שניות כאשר המיעוט הזעיר של בעלי המעמד ינצל את העם, יאכל מטעמים מטובלים ויחווה את נפלאות תורות הטנטרה והקמסוטרה. עדיף שהתורה הזו תישאר בהודו שם היא מחזיקה מעמד בשל היותם פוליתאיסטים.

    1. תודה על השיתוף עם המקורות. אנשים בכל שלב בהסטוריה של התבוננות, התבודדות, התבטלות ותרגול גם של נזירים וגם של ״בעלי בתים״ מדווחים שחווית האי שניות הפכה אותם לחברותיים, מתחשבים, זולתניים ואוהבי אדם בעלי חיים וצומח. בוא ננסה.

    1. גל לוין-
      לפני עשור די זלזלתי ברוחניות. לאחרונה אני מבין שזוהי תפישת עולם המתחשבת באחר, הקולטת את המציאות בגבולות יותר רחבים(ואולי ללא גבולות מטריאליסטים) וחושבת על הרווחה האישית והסביבתית-אקולוגית, דואגת למיעוט ולנרדף ורואה דרכים של תקשורת עם האויב. ״רוחניות-מעשית״.

    1. יחיאל שושן-
      סמל היינג-יאן, החיובי והשלילי אינם נפרדים הם השלם. כך הזכר והנקבה הטוב והרע, אומץ ופחד, התקפה והגנה משלימים זה את זה ויוצרים מבנה שלם והרמוני ומכאן אי-שניות.

  5. האני הוא כלא שמאד קשה להימלט ממנו. האי שניות עם הזולת כמעט בלתי אפשרית בעיני. נראה לי שלהגיע לאי שניות עם היקום זאת אפשרות קצת יותר ראלית

    1. לאון-
      דמיין שאתה מוביל קבוצה בטיול טבע אתגרי ולפתע אתה ואחד המטיילים מוצאים עצמכם בתוך ביצה. שניכם מתחילים לשקוע והנה פתאום רגליך מוצאות פיסת קרקע יציבה. אתה באופן אינסטינקטיבי לא ממשיך לחלץ את עצמך אלא פונה לטובע ובסכנת נפשות שולח לו יד להצלה. דקה לאחר ששניכם צועדים על הקרקע הבטוחה פתאום אתה מתחיל לשקוע והוא זה שעכשו מושיט את ידו. כך יתנהגו הבריות בעולם של אי שניות.
      אגב, תרגול מדיטציה של אי שניות בינך ובין הטבע בינך ובין היקום יכולה להיות ההכנה לבינך ובין הזולת. תודה

  6. מילא הכותב, אבל מאיפה יש לכולכם שליטה ברוחניות הבודהיסטית?

    1. צ.-
      הבודהיזם כפילוסופיה ודרך חיים נגיש בספרות וברשת. אינני שולט בתחום וגם אינני בודהיסט אלא מאמץ נושאים שנראים אנושיים. גם המגיבים לכתבה אינם מתימרים להיות מומחים בתחום, יחד חוקרים ומתפתחים.

  7. מאתגרת הבחינה מחדש – לאור פני הדברים כיום, כפי שתיארת לעיל, היחסים בין בני אדם, עמים ועם הטבע – איך לשפר את עצמנו. "אהבת לרעך כמוך" הוא, בעיניי, מגדלור להאיר לנו את הכיוון. ובהחלט מסכימה עם הצורך של הכרה באחר, אמונותיו ואורחות חייו, וביחסים מכבדים עם הטבע. אולי משהו בסגנון המקראי של "כבד את האחר ואת הטבע למען יטיבו חייך". לדעתי, ההבחנה ביני לבין האחר חיונית מאד. למען האחריות האישית, התרומה האישית, אי בלבול עם האחר השונה ממני, ברצונותיו, בצרכיו.
    ועדיין נותרת בעיניי החשיבות הרבה של השאלה שלך – חישוב מסלול מחדש. ואיך לעזאזל משפרים את מה שקורה.

    1. אורה שטרן-
      את צודקת שאם מאבדים את הגבול עם האחר באחת, יש סיכון והדבר עלול לטשטש את גבול האחריות, המקוריות, היצירתיות. אפשר לעשות את התהליך הדרגתי ומידתי באופן שאת ״מבינה״ שהאחר אינו שונה ממך ובהמשך ״חווה״ את הזולת כאילו הוא בנך ורק אחרי נסיון ואי איבוד האחריות והדוגמא האישית ״מזדהה״ איתו. כמובן שיהיו תחומים שלא חיבים ללכת עד הסוף. תודה

    1. מיכאלה שחם-
      יפה שאיפשרת לעצמך להתחדש.
      יש המון ספרות וחומר בגוגל ויוטיוב.
      בדקי בעתיד אם מתאים לך להתבונן לעומק וליישם חלק מהתורה.

  8. מסכימה.
    ההתפחות הרגשית שלנו, ככל שהיא מתקדמת, מאפשרת לנו להכיל דבר וניגודו. מייחד את עצמי ומבדיל את עצמי מאחרים ובאותו זמן רואה אותם ואת צרכיהם.

    1. דינה-
      אמנם הגבת לתגובתה של רחל אבל דברייך גם מתאימים לתפישת האי שניות. ״אני״ מבין יותר לעומק שיש דעות לאחר, יש גוון ולפעמים מחלוקת או תפישות מנוגדות אבל ניתן להכילן ואפילו לגדול.

      1. מה לישעיהו ליבוביץ' כאן? בזמנו שמעתי אותו פעמים אחדות. התרשמתי, ולא רק אני, שהאיש היה מר נפש שלא לומר לוקה במופרעות כלשהי.
        משום מה זיכרונו התקבע בתודעה כ"אורים ותומים". לא נכון ואפילו מטעה.

        1. נדמה לי שישעיהו ליבוביץ נחשב לאחד מהוגי הדעות הגדולים בעת החדשה אבל כמובן זכותך לחשוב אחרת. הזכרתי אותו כחיזוק לדבריה של מעין. עיין ביוטיוב ״ליבוביץ המשיח״. תודה

    1. דניאל טל-
      תודה על המחמאה.
      מה דעתך על מהותה של ״האי שניות״?

  9. הבעיה זה לא אני ועוד אחד מולי
    הבעיה בפועל זה אני מול אין ספור פירורים מולי

    1. רבקה קציר-
      בדיוק.
      את וכל הפירורים האלה מהווים את כיכר הלחם השלם.
      לכל פירור תרומה יחודית בהרכבת השלם. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אליהו

סיפור גן העדן

על מונותיאיזם, פוליתיאיזם וההיררכיה של הפולחן