להתרסק מכאב, ולהתחזק

מחשבות על עתידנו בעקבות ביקורי באושוויץ והבחירות
דבי קאופמן

בכניסה למחנה אושוויץ 1 מתנוסס השלט "העבודה משחררת". אין יהודי או ישראלי שאינו מכיר את הכיתוב על השלט הזה, שקידם את פניהם של היהודים שנשלחו למחנה ונחקק בזיכרונם של החזקים והקשוחים ששרדו את אושוויץ, כמו גם בתודעה של העם היהודי כולו.

כן, רק החזקים שרדו את התופת הזו שנמשכה משנת 1940 עד ינואר 1945. את התזמורת שקיבלה את פני הבאים (בעל כורחם) למחנה הריכוז וההשמדה (כ-1.1 מיליון יהודים לאורך התקופה) מחליפה היום רחבת בטון, אך הצלילים הנוגים עדיין מהדהדים מכל עבר ופינה במקום הארור הזה. אפילו חברי התזמורת האומללה שנאלצה לנגן יצירות גרמניות היו חייבים להיות מצוינים ומקצוענים. כי "העבודה משחררת" ורק במובחרים ביותר היה צורך.

לאושוויץ הגעתי השבוע בפעם הראשונה בחיי. לא בכדי בחרתי דווקא עכשיו "לקפוץ" לבקר. באתי לבוא חשבון עם הנאצים שעינו גם את סבא (זיידע) שלי ששרד את אושוויץ-בירקנאו, המכונה אושוויץ 2, והשפיעו על הילדות הדפוקה שלי כילדת דור שני-שלישי של ניצולי שואה. סבא שלי היה רופא מקצוען ומכיוון שהיה בו צורך הוא שרד את התופת, אבל לא לפני שאיבד את אשתו ושני ילדיו במשרפות.

הביקור המטלטל הזה, ואוי כמה שהוא מטלטל, החזיר אותי לאחור אל זיכרונות הילדות בצילו של סבי. הייתי נכדתו הבכורה, וככזו – לניצול שואה, הייתי גם האהובה עליו. לפעמים שאלתי את סבא מה זה המספר על היד, אבל הוא אף פעם לא ענה. אף פעם לא דיבר ולא הרחיב על קורותיו באושוויץ, רק נהג להעניק לי ספרים על השואה שאקרא. אני מאמינה שהוא קיווה שאולי פעם אבין. ק.צטניק היה הסופר האהוב עליי.

לא תמיד הבנתי לעומק את גודל הזוועות, אבל ידעתי היטב שהוא עבר תופת. הנאצים שברו לו את הגב. הוא לא יכול היה לשכב במאוזן או לעמוד זקוף. את המספר על היד אולי ניתן היה להסתיר, אבל לא את הגיבנת שנשא על הגב, עדות למכות ולזוועות שעבר.

סבא שלי היה איש דתי. דתי מאוד. חרדי. כל המשפחה הייתה חרדית, אבל סבא שלי היה חריג בנוף החרדי. למרות החשיבות הרבה שייחס ללימודי התורה הוא זלזל באלו שלא עבדו או שלא רכשו השכלה. סבא רכש את השכלתו כרופא בגיל מבוגר יחסית, ועשה זאת בנחישות כי חיפש עתיד כבר אז בשנות ה-20 של המאה הקודמת למרות היותו איש של תורה. "תמיד תלמדי (לא רק תורה)", היה אומר לי בעברית מהולה בהונגרית, "זה ישמור עלייך ואף אחד לא יוכל לקחת את זה ממך". את המילים: גרמניה, אושוויץ, פולין או אוסטריה הס היה מלהזכיר בבית. היה גם אסור לקנות מוצרים תוצרת גרמניה וגם לא לקבל את כספי השילומים מגרמניה.

עם השנים הטאבו הזה התמוסס אצלי, אבל לאושוויץ לא העזתי להגיע. גם לא לאחר מותו של סבא, כשהייתי בגיל 10. והרתיעה הזאת רדפה אותי.

אני ניצולת שואה. מודה. אומנם דור שני-שלישי (גם אבי היה במחנות) אבל מרגישה ניצולה. וכך, ברגשות מעורבים על היותי יהודייה, לעיתים מסריחה (גם במדינה שלי, כי לא תמיד מסכימים עם דעותיי, ובעיקר לא לגבי הימין הקיצוני, בטח לא כעת לאחר הבחירות האחרונות), החלטתי לעשות מעשה ולנסוע לאושוויץ.

כן אושוויץ. טיול פרטי שלי, מבלי להתגנב לאיזושהי משלחת, ודווקא בנקודת הזמן הזו. ארזתי מזוודה קטנה, וטסתי לקרקוב היפה עם חברת הילדות שלי זהר, שמכירה חלק מהסיפורים. החלטתי לעשות את המסע הכי קיצוני שאפשר. הגעתי לפולין יומיים לפני יום העצמאות הפולני שמתקיים ב-11 בנובמבר. שמעתי שביום הזה הדם זורם ברחובות פולין. הופתעתי לגלות שזה לא כך. קרקוב הייתה רגועה, נינוחה וססגונית. לא דם, לא חרבות ולא שנאה. לסיור באושוויץ החלטתי לקחת הדרכה פולנית. רציתי לדעת אם באמת מיתוס הדחקת השואה ואושוויץ נכון. רציתי לבוא חשבון עם כולם. עם כל השונאים שלי, אבל בעיקר עם עצמי.

להפתעתי ההדרכה הפולנית הייתה מדויקת ומרשימה. מלאה בידע ובעוצמה. המדריכה סיפרה את הסיפור בכאב וברגישות, לא ניסתה ליפות את פני הזוועות או להסתירן. דייקה בשמות ובמספרים ולא הפסיקה לתהות על גודל האסון וההשפלה שחוו היהודים. אם להודות, הקשבתי בשקיקה והאמנתי לה.

תהיתי מה סבי היה אומר עליה – בת של פולנים שהיו עדים לזוועות המחנה, אבל הבנתי שלעולם לא אוכל להיכנס לנעליו. רק להתרסק מכאב.

המחנה היה עמוס קבוצות מכל העולם והשקט מסביב היה כל כך רועם – תחושה מבעיתה. את גודל הזוועה של אושוויץ לא אצליח להבין לעולם. גם לא אחרי הביקור הזה, אבל אולי אקבל יותר פרופורציות. דמותו של הסבא הגיבן שלי חרוטה בליבי ובתודעתי עד סוף חיי.

את חידת הדת והיהדות ספק אם אצליח לפתור. בעיקר לא את שאלת האלוהים שעולה תדיר כשמדברים על השואה. היכן הוא היה אותו אלוהים בתקופה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית?! ומכאן נובע כנראה הצורך שלי לא להסכים עם המתחולל ברחובות ישראל, עם הקנאה הדתית והכפייה הדתית שמתחילות לכרסם בחברה הרבגונית של מדינת ישראל, ובעיקר החשש שעם חוסר ההסכמה הציבורית, תבוא שנאה שלא תינתן לגישור, כאן בתוך עמנו.

בשנת 1950 אמר דוד בן-גוריון לחבריו הדתיים: "כל נסיון לכפות עלינו דברים שאין אנו רוצים בהם יכשיל את התנועה הציונית. יכשיל את מדינת ישראל ויוריד את קרן המסורת בקרב העם. כולנו מחבבים את התורה וגאים בה, אבל התורה ניתנה לישראל ולא ישראל לתורה".

הדמוגרפיה בישראל משתנה לטובת החסידות, הגמרא והקנאות הדתית. התנועה הציונית היא לא חלק מהתמונה הסוריאליסטית הזו שנכפית בימים אלו על הציבור העובד והמשכיל בישראל. התורה והקנאות הדתית הן לא אלו שניצחו במלחמות ישראל. מישהו כאן התבלבל, וחובה להזכיר לו שהיו אלו חיילי צה"ל שהגנו על המדינה בנשקם, בגופם ובשכלם. עצוב לגלות שתחזיתו של בן-גוריון לגבי כישלונה של התנועה הציונית מתחילה להתממש אחרי 72 שנה. כולי תקווה שיהיה מי שיעצור את הטירוף לפני שיהיה מאוחר מדי לכולנו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

  1. מאמר מרגש ובמיוחד שאני גם מסכימה עם הכיוון הערכי שאליו את רומזת.

  2. מבינה לליבך ומזדהה אם כל מילה כתובה. צריך כוח נפשי ובגרות ובשלות להתמודד עם העבר השחור.אין ספק שאנו דור מזוין כמו שאביב גפן שר ..ולא בכדי.. חוסן נפשי זאת מילת המפתח..

  3. תודה על מאמר נפלא בכנותו ובעוצמתו הרגשית. השאלות הללו צריכות להעסיק כל יהודי ובמיוחד אלה החיים בישראל. לחרדים יש דוקטרינה מגובשת המכסה כל פרט בחייהם, והם נצמדים לאמונה נאמנה שבה לא שואלים שאלות, ועובדים את האל על פי הוראות "נציגיו עלי אדמות" – הרבנים. היהודים שאינם עובדים את הרבנים מאבדים גובה ומצטמצמים דמוגרפית, וזו סכנה למדינה הציונית, כי אין ספק שהצבא וכל מערכת הביטחון של המדינה הם הערובה לקיומה, ולא הפיטפוטים על ה"הגנה" שמספקים אלה ה"נהרגים" בישיבות. נראה שאפילו אשתו של בן גביר החוגרת אקדח לא ממש סומכת על הקב"ה ועל תפילות…

  4. האמירות על השואה כמו גם על החרדים, חזקות
    הקשר בין שני הנושאים לא מספיק ברור כאן

    1. את חידת הדת והיהדות ספק אם אצליח לפתור. בעיקר לא את שאלת האלוהים שעולה תדיר כשמדברים על השואה. היכן הוא היה אותו אלוהים בתקופה הנוראית ביותר בהיסטוריה האנושית?! ומכאן נובע כנראה הצורך שלי לא להסכים עם המתחולל ברחובות ישראל, עם הקנאה הדתית והכפייה הדתית שמתחילות לכרסם בחברה הרבגונית של מדינת ישראל, ובעיקר החשש שעם חוסר ההסכמה הציבורית, תבוא שנאה שלא תינתן לגישור, כאן בתוך עמנו. בעיני מחבר מאוד…

  5. אם העם שלנו ישכח את מה שקרה וימשיך להגביר את המריבות הפנימיות שמפרקות את העם ומחלישות אותנו.

  6. הקמת מדינת ישראל היא הניצחון האמנתי שלנו, למרות מה שעשו לנו בשואה. בואו רק נשמור על המדינה ונימנע ממריבות פנימיות, וכך תהיה לנו מדינה לתמיד.

  7. מי שמשפחתו מהמעגל הקרוב לא נפגעה ישירות בשואה, לא יבין במה מדובר. ומי שכן מכיר את הבעיה מקרוב מרגיש נורא כאשר הוא נמצא פיזית מול הסמלים והשרידים של אותה תקופה.. תודה לך דבי קאופמן על המאמר המרגש.

  8. אני עד היום נרתעת לנסוע לשם ולראות איפה רצחו את היהודים ובהם חלק מקרובי משפחתי. לא יודעת מתי אני אסע לשם. אבל מרגישה שבטוח בסוף אסע לשם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של אריה

הקרב על הדמוקרטיה

כיצד נתנגד למהלכים האנטי-דמוקרטיים שמתגבשים בישראל