הימים הגדולים של דוד הקטן

עוד מסיפורי שוק מחנה יהודה
כריכת הספר
ספרו של ירון אביטוב

עד היום זוכרים ביפו את דוד הקטן, שנסע במיוחד מירושלים עד ל"שטח הגדול" ביפו כדי להזיז להם את העיר, ובדרך הזיז גם את סלע האנדרומדה. ומספרים שלא רק את העיר הוא הצליח להזיז, אלא אפילו את חיים דהן, מלך השטח הגדול, הוא הזיז הצידה וכמעט שהפיל אותו במכת קורנס לים ב"ריב של כבוד", ואלמלא נתפס קזבלן בשארית כוחותיו בסלע המיתולוגי הוא היה לבטח טובע בים של יפו, ואיש לא היה עושה עליו הצגה ששמה "קזבלן" שבה כיכב יהורם גאון.

על דהן-קזבלן עשו מחזמר, ואילו על דוד הקטן (דוד כהן) – לא, אפילו שהיה קזבלן בריבוע ועשו לו כבוד אף יותר משעשו לקזבלן. הקטן היה למעשה בחור גדול מאוד שהדביקו לו כינוי איפכא-מסתברי נוסח דיימון ראניון. הוא היה האבדאי מספר אחד בארץ ומלך העולם התחתון בירושלים של תחילת שנות ה-50 במאה שעברה, כשהעולם התחתון היה משחק ילדים לעומת זה של היום. וככה עד שירד מהארץ בשנת 1954 ונסע לפנמה סיטי, והזיז גם שם את העיר, אבל כשאני נסעתי לפנמה וחיפשתי אותו, אמרו לי שהוא כבר מת, ואחרי מות, קדושים ואבדיאתים אמור.

אז אמרתי. וגם כתבתי עליו בספרי "כשג'ימי ביקש שיקברו אותו בעמידה" על שוק מחנה יהודה, משם הוא צמח. דוד הקטן לא היה אבדאי כמו כולם. הייתה לו הילה מיוחדת כמי ששירת בפלמ"ח ("פייטר אלף-אלף. פלמ"חניק לדוגמה", אמר לי עליו מפקדו, חיימקה לבקוב), וכמי שדן בן אמוץ הקדיש לו סצנות במערכוניו וב"ילקוט הכזבים": "הוא יכול לפתוח קיר של צריף בראסייה, ובימנית שלו הוא יכול לעשות חור בשק חול". במחנה יהודה סיפרו תמיד ששום דבר ממה שכתבו או אמרו על דוד הקטן לא היה כזבים. ואני האמנתי כי עם אבדיאתים ואנשי כבוד מסוגו לא כדאי להסתבך, גם כשהם קשישים. ואני לא חיפשתי להסתבך אלא רק לשמוע סיפורים, וחיכיתי שדוד הקטן יגיע סוף סוף לביקור מולדת, כדי שאוכל לשמוע ישירות מפי הגבורה. שכן דוד הקטן נחשב בהחלט לגיבור הנחלאות של פעם.

דוד הקטן הוציא לי את הנשמה עד שהוא הגיע. הייתי מסתובב בכוכים של השוק ושואל את העצפורים אם הם ראו אותו, אבל הם ביקשו שאזמין אותם לכוסית "מאחייה", ותמורתה הבטיחו לי שהוא מגיע מחר. המחר הזה התארך חודשים רבים. דוד הקטן התעכב כי כנראה הזיז כמה ערים בדרך. וככה עד שהגיע חיים אסלן ועשה קצת סדר בבלגן, ואמר לי שדוד הקטן באמת מגיע מחר, ושאם הוא משקר אז לכלבה שלו לא קוראים שולמית אלוני. חשבתי שזה עוד אחד מהצ'יזבטים שלו, אבל הקטן באמת הגיע למחרת, ומאז האמנתי לכל מילה של אסלן, ואם מישהו רצה להגיד לי חצי מילה רעה עליו, הכנסתי לו ראסייה חזקה אף יותר משאסלן הכניס לחמור הג'ינג'י עם העיניים הירוקות.

אסלן הביא אותי לשולחן של דוד הקטן, ואמר לו: "דוד, זה העיתונאי שמחפש אותך. הוא בסדר, תדבר איתו," ודוד הקטן העיף בי מבט קצת מזלזל וענה: "שקודם יזיז את העיר לפני שהוא רוצה לדבר איתי." את העיר לא הצלחתי להזיז, אבל לבסוף הצלחתי להזיז אותו מדעתו והוא הסכים לדבר.

כששאלתי אותו אם הוא היה קזבלן של ירושלים, הקטן התרגז ואמר: "קזבלן היה ילד לעומתי. השכבתי אותו ולימדתי אותו שעם דוד הקטן לא מתעסקים."

אף שכבר היה די מבוגר כשפגשתי אותו, חששתי גם אני להתעסק איתו. הסתלקתי משם כמה שיותר מהר, עליתי הביתה והסתכלתי מהחלון אם הוא לא רודף אחריי ומזיז לי את הבית.

וכשזה לא קרה, נשמתי לרווחה והתחלתי לכתוב את הסיפור עליו המתפרסם בספרי: "'יא שבאב, דוד הקטן הופיע,' צעק מישהו שראה את דוד כהן מטפס במדרגות אל מאורת הקלפים בשוק העירקים, והראשים שכבר הקריחו והעיניים המואדמות משתיינות בת חמישים שנה לפחות התרוממו בבהלה משולחן הקארה-אס. גופו הענק של דוד הקטן… חסם שוב… את פתח המאורה, וידי הקלפנים נשלחו אינסטנקטיבית להגן על המטבעות הפזורים על השולחן, מחשש שדוד הקטן יגרוף אותם כמו פעם, ויעבור מבית לבית ויחלק אותם לנזקקים".

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

21 תגובות

  1. סיפורים נחמדים
    אבל מה התובנות שאנחנו צריכים לקחת מהסיפורים על גיבורי מחנה והודה
    של פעם

  2. סיפור נהדר. תמונות יפואיות של מנחם תלמי והפעם על ירושלים. מאוד אהבתי.נהניתי לקרוא, התובנות הם של הקוראים. בתור ירושלמי, קראו להם פעם אנשי הכבוד, הם לא היו עבריינים מסוכנים כמו של היום. והם תמכו בנזקקים.

  3. ירון אביטוב במיטבו. תמיד שוטטו עיניו החדות בחצרות האחוריות. תודה.

  4. הספר זכור לי כספר חובה על מחנה יהודה והנחלאות. נהגתי לקרוא קטעים ממנו בסיורים שלי בנחלאות ובשוק. אם אינני טועה, כתבתי אז מאמר על ספר זה באחד המקומונים. בלפור חקק

  5. מאד נהניתי! כתוב בקלילות מבדרת. מזכיר לי מאד את סיפוריו של דיימון ראניון. גם אצל הסופר ירון אביטוב, בסופו של דבר, הבריון הקשוח מתגלה כבעל לב טוב ורגיש.

  6. מדי שבת הלכנו לימק"א לקלל את אמ-אימא של שופט הכדורגל. בדרך למגרש חששנו מ'דוד הקטן' (ואני לא בטוח שזה 'דוד הקטן' של הסופר ירון אביטוב). שלנו לא היה קטן כלל וכלל אלא בריון גבוה ורחב. אימא ציידה אותי בשקית כותנה מלאה ב'דברים טובים'. רעדתי מפחד כש'דוד הקטן' אימץ לעצמו את הפיצוחים ואני נמלטתי כל עוד נפשי בי. כמה מופלא שבפרק הירושלמי שלו, הצליח הסופר ירון אביטוב החיפאי לקלוט את הירושלמיות של 'מחניודה', כולל השפה וההווי של ה'חאמרות', כירושלמי מבטן ומלידה.
    מה אומר לכם, ירושלים הפסידה מספר מחונן שהלך לרעות בשדות אחרים.
    ד. בציר

  7. ירון כותב בשפה של שוק "מחנה יהודה".
    השפה ציורית, עשירה וקולחת.
    היה כיף לקרוא.

  8. הסיפור מקסים. דוד הקטן הלך להזיז את סלע אנדרומדה כי הוא שמע מדן בן אמוץ שאנדרומדה היווניה מסתתרת מתחת לסלע. הייתה לו דעה טובה על היווניות, למשל על זאת שנחה רק ביום ראשון. הסלע עדיין עומד על מקומו כך שאין לדעת מה דוד הקטן עשה לאנדרומדה אם הוא בכלל מצא אותה.
    אבל יש לי רק הערה אינטליגנטית אחת – לא כותבים במקומותינו אבדיאתים, כותבים אבאדאייטים. זה חשוב מאד לארומה של הסיפור. יישכוח ירון.

  9. תודה לכל המגיבים והמברכים בשמי ובשם האבדיאתים…
    תודה ליצחק דגני, התגובה שלך מקסימה אף היא, וצריך באמת לבדוק מה דוד הקטן עשה לסלע, אם בכלל…
    הרשה לי להוסיף שבירושלים מן המפורסמות הוא שנוהגים לכתוב אבדיאתים, באות ת', טובי המגיהים הגו ושנו וכך זה תמיד התפרסם בספרים, עיתונים וכדומה. מילה בסלע ולא רק של האנדרומדה…

  10. אין לכם גם גיבורות, נשים
    רק גברים אלימים?
    אתם מבינים את הבעיה?

    1. ל- נ.
      אנחנו מבינים את הבעיה. השאלה היא אם אתה מבין אותה. בוודאי שרק גברים אלימים. איפה מצאת נשים אלימות? אין דבר כזה. נשים הן חסודות, רחמניות, מיניקות, יולדות, בשלניות ומדליקות נרות שבת בכל יום שישי בערב לפני כניסת השבת וקוראות צאנה-וראנה כשיש להן זמן. מספרים על גברת אחת שנולדה בירושלים וידעה לדבר רק ספניולית. בזמן המצור לא נמצא מספיק קמח כדי לאפות מצות. מה עשתה הגברת – עברה בבתי היהודים במאה שערים ואספה שאריות של לחם ישן ופיתות עיראקיות וסיפרה להם שהיא ממלאת את מצוות הרב לעשות ביעור חמץ. כשאספה שק מלא שאריות לחם הלכה לביתה, יבשה אותם בטבון שבחצר וטחנה את הלחמים היבשים עד דק עד שנהיו כמו קמח. כשסיימה קראה לכל השכנות ואמרה להם שהתפללה חזק באותו בוקר עד שהופיע אליהו הנביא בפתח דלתה והביא לה קמח לאפיית מצות. אפו הנשים מצות מהקמח וכך יכלו לקיים בבתיהן ליל סדר כהלכתו. מאז אגדה מהלכת ברחובות ירושלים על גברת אחת, צדקת גמורה, שבזכותה נחוג ליל הסדר אפילו בזמן המצור. ובשביל לתת לה כבוד נתנו הירושלמים שם מיוחד לסוג של עשב שקראו לו חובזה.

  11. לאדון או גברת נו"ן: בואו לא נסלף את רוח הסיפור האנקדוטי הזה שקשור לפולקלור הירושלמי ותו לא. אני חושב שהבעיה כאן היא בהבנת הנקרא. מי שמפרש או מפרשת את הסיפורון הזה כמעודד אלימות, טועה ומטעה. נו"ן שלו/ה. אני אישית נגד אלימות מכל סוג שהוא, אבל הייתי תמיד בעד תיעוד הפולקלור הירושלמי והצורך לחצוב ממנו סיפורים. וזה מה שעשיתי בעבר. כמובן שאין בטקסט הזה דבר וחצי דבר נגד נשים. רחוק מזה.

  12. לצורך הבהרה נוספת: דוד הקטן היה פלמ"חניק ולא פושע. הוא לא השתמש בכוחו נגד חלשים, אלא תמך בהם בכסף ואף הגן עליהם מפני אלה שרצו להתנכל להם. בשכונות של פעם ראו בו רובין הוד וסוג של גוליית מקומי. כל תקופה והגיבורים שלה. הכול יחסי. בימינו, כמובן, זה לא היה עובד והוא לא היה הופך לאגדה, אבל מיהם הגיבורים של ימינו? אנשי ההון/שלטון? הסלבריטיס? רק עליהם צריך לכתוב?

  13. ביריונים ואלימות דוקא התרבו בזמן הנוכחי, הרבה יותר מאשר בעבר

  14. תמשיך לשמר את חרושלים של פעם. ואל תשכח שהיו בתי קולנוע פתוחים בסוף השבוע

    1. אחלה סיפור לירושלמים עסלים שמתגעגעים לירושלים של פעם. המכות היו אז מעין ספורט, בעיקר בצחוק. לא האלימות של ימינו.

  15. הכרתי מקרוב רבות מדמויות נחלאות של פעם, שבה גרתי איזה 20 שנה ואשר ירון מצליח להחיות אותן בכישרון חינני ולרקום סביבן בשר ודם ועצמות כאילו לא הלכו בדרך כל בשר זה מכבר, והן תוססות ומפלרטטות עם החיים ועם המתים כמו פעם.

  16. קראתי, נהנתי וחייכתי כל הדרך
    זה תמונות יפואיות ירושלמיות,
    לסיפור יש גם טעם (וריח) ומבטא, טעם של פעם, טעם של שכונת חיים שכזאת,
    טעם וצבע כמו לאוכל ים תיכוני, פיקנתי כזה, יעני קצת חריף.
    ומבטא של כרם התימנים.
    אולי אתה תימני חטוף 🙃

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

ציור מבט מאחור

צ'אקרות

תרגול תודעה, גוף ונפש

תמונה של צחי

הגדול מכולם

על דינוזאורים, לווייתנים ופטריות ענק

תמונה של איתן

הותר לפרסום…

יש מי שמצטמרר ממילים אלה ויש מי שרותם אותן לצרכיו

מבנה ירוק

בנייה ירוקה

הטרנד שכבש את עולם הבנייה

דילוג לתוכן