מקרה הכוח האבוד

ראש וראשון לחוקרי המוטיבציה הוא הפסיכולוג האמריקני אברהם מסלו. התיאוריה שלו, שגובשה בספרו משנת 1954 "מוטיבציה ואישיות", היא בסיס מקובל למחקר סוציולוגי ולתורת הניהול. התזה המרכזית של התיאוריה היא כי צורכיו של האדם סדורים בהיררכיה שבסיסה הוא צורכיו החומריים הדרושים לעצם קיומו, וכשנעלה בשלבי ההיררכיה נמצא, לפי הסדר, את הצורך בביטחון, בקשרים חברתיים, בהערכה עצמית ולבסוף, בפסגתה – הצורך בביטוי עצמי או הגשמה עצמית. באופן כללי כאשר הצרכים ברמות הנמוכות באים על סיפוקם במידה סבירה, אז ורק אז באים לידי ביטוי צרכים גבוהים יותר.

חולשתה הגדולה והבולטת של תורת ההנעה – המוטיבציה – היא לא במה שיש בה, שנראה נכון ואמיתי, אלא במה שחסר בה, חוסר מוזר, ואולי מדהים – הלוא הוא הכוח, כצורך בסיסי של האדם. לא שהמילה "כוח" אינה מופיעה בכתובים העוסקים בהתנהגות, ארגון והנעה, אלא שהיא מופיעה כדבר שולי, או כמשהו שלילי או נוירוטי, כסוג של יחסים בין בני אדם, או כרע הכרחי לתפקודו של הארגון. הכוח אינו מופיע כצורך אוניברסלי כמו הצרכים האחרים שהוזכרו לעיל. העדרו של הצורך בכוח מפליא שבעתיים לאור העובדה שצורך זה נתגלה משכבר על ידי פילוסופים ומדענים, אשר שלושה מהם מצוטטים להלן:

פרידריך ניטשה, פילוסוף: "רק במקום בו ישנם חיים שם ישנו גם הרצון; לא, מכל מקום, הרצון לחיים, אלא הרצון לכוח."

דזמונד מוריס, זואולוג: "בכל קבוצת יונקים מאורגנת, שיתופית ככל שתהיה, קיים תמיד מאבק לשליטה חברתית… התוצאה הכללית היא מצב תמידי של מתח עמדות."

ברטרנד ראסל, פילוסוף: "זהו מה שמקשה על שיתוף חברתי: כל אחד מאתנו רואה בו את היחס שבין אלוהים למעריציו, כאשר אנחנו בתפקיד האלוהים."

התעלמות חוקרי המוטיבציה מן הצורך בכוח מעוררת תהייה. נניח כי הצורך בכוח, אצל רוב בני האדם, הוא שולי או שהוא מודחק ואינו משפיע על התנהגותם, וכי רק אצל מעטים הוא בא לידי ביטוי בצורה קיצונית ומשמעותית. גם אם נקבל הנחה זו – ההתעלמות מן הכוח כמניע בלימוד הארגון והאדם בארגון מערערת את אושיות התורות הנובעות מלימוד זה. גם אם רק מעטים מאיתנו מונעים על ידי הצורך בכוח, הרי דווקא מעטים אלה ודווקא משום כך – הם שייטלו את הכוח לידיהם ואף ישמרוהו בידיהם בכל כוחם. מנהיגיו של הארגון, כל ארגון, הם אנשים המונעים על ידי הצורך בכוח.

חוקרי הארגון רואים בכוח אמצעי בידי המנהלים להניע את העובדים לייצר לטובת הארגון. האמת הפוכה. הארגון הוא הכלי שבאמצעותו המנהלים או הבעלים מספקים את הצורך שלהם בכוח – באמצעות העובדים ולטובת ההנהלה או הבעלים.

את הסיבה להתעלמות של מדעי ההתנהגות מן הצורך בכוח כמניע מרכזי יש לחפש בכך שמדעני ההתנהגות, בהקשרם הארגוני לפחות, מסייעים לבעלי הארגון ולמנהליו להפיק מעובדיהם תפוקה רבה ככל האפשר. נושא המחקר בהקשר זה אינו האדם, אלא האדם העובד. "אדם עובד" בתור שכזה אינו קיים, כמובן, כיחידה ביולוגית או סוציולוגית נפרדת. ישנו אדם שקללת בראשית נתקיימה בו והריהו אוכל לחם בזיעת אפיו ואחר שהתמזל מזלו הריהו אוכל לחם בזיעת אפי אחרים. מאחר שהמטרה היא לסייע למנהלים להניע את העובדים, לא נחקרו המניעים של אילי ההון, מנהלי התאגידים, קברניטי המשק, הפקידים הבכירים, ראשי האיגודים והשליטים למיניהם ולדרגותיהם. המניע של אלה נתקבל כמשהו מובן מאליו, מבלי לציין את השם המפורש והבלתי נעים לפרקים: כוח.