שלוש מיליציות בירושלים

בארבעת מאמריי הראשונים באתר זה, חבטתי בשמאל. בעצם גם במאמר האחרון, כי "הירוקים" באירופה הם חלק מהשמאל. ומה עם הימין? צדיקים? לא! הפעם אחבוט גם בימין ובמיוחד במנהיגות האידיאולוגית שלו – קרי, הציונות הדתית, אלו שבשחצנות וב"אני ואפסי עוד", מכריזים שהם ורק הם יודעים מה טוב לעם ישראל. ומכיוון שאבותיהם האידיאולוגיים הנהיגו את עם ישראל בעיתות משבר וגם הם טענו "שרק הם יודעים…", הרי שראוי לבדוק היטב מה קרה בימים ההם, כי "מי שלא לומד משגיאות העבר, נגזר עליו לחיות שגיאות אלו שוב ושוב". ועל כן אבחן את הימין, כמו שבחנתי את השמאל: ללא מורא וללא משוא פנים.

לפני שאתחיל, עוד חבטה בשמאל: היללות על הפיצול בציבור הערבי ותוצאותיו האפשריות, מוכיחות שהעיוורון בשמאל ממשיך. לראות בשונאי ישראל, מעריצי לילה מוגרבי (הרוצחת מכביש החוף) וסמיר קונטאר (הרוצח מנהריה), שותפים פוליטיים?! והרי העלאת הימין לשלטון זו מטרתם! איתמר בן גביר שר בממשלה (שר משפטים!?) יהיה הישג גדול למסע הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

ועוד יללות מהימים האחרונים: תגובת אבו מאזן לנאום לפיד. "איש השלום" הזה עם פני הפוקר המיוסרים. כשהיה לו פרטנר – אולמרט, שהציע לו הצעה מרחיקת לכת להסדר, האם הוא השיב? (עד היום לא!), האם הוא בא ללחוץ את ידו ולומר לו "בוא נשב לדון", לא! אבל הוא לחץ את ידה של רוצחת שפלה אשר תפסה מקום בפנתיאון "הגבורה" הפלסטיני כשפיתתה ילד בן שש עשרה ושחטה אותו. ואולמרט? הוא שכח את תחכומו של אבו מאזן ואת הציניות שלו ועוד גער בצבוע הזה, מכחיש השואה: "הרי אתה איש שלום, כיצד אתה לוחץ ידי רוצחת?" נו באמת! גם טענתו המדהימה של אבו מאזן ש"ישראל חיסלה את הסכמי אוסלו" אינה באמת "בעיה", כי היום אין אמת או שקר, אין עובדות, יש רק נרטיבים, לשקר ולאמת יש את אותו המשקל. הפלסטינים הם אומנים בתרבות השקר הזו. מי זוכר את האוטובוסים המתפוצצים, את הפאבים העולים באש, את נאומיו הארסיים של ערפאת, את הדלת המסתובבת? היום אפשר לספר סיפורים ואיש לא יבדיל בין אמת לשקר.

ועוד באשר לנאומים באו"ם: "האידיוטים המועילים", ילדי השעשועים של הלאומנות הערבית, כמו גדעון לוי למשל, שטוענים כלפי לפיד שגם ילדים בעזה רצים למקלטים. כן, אבל למה? כי השליטים בעזה, שאינם מכירים בזכותנו לחיות כאן, מנצלים כל מיני אירועי סרק ("אל-אקצא בסכנה!") ומריצים אותנו למקלטים, וכשמגיבים על מעשיהם הם מגייסים את גדעון לוי ועופר כסיף כדי להקים רעש מזויף. והערה נוספת בעניין "הגבורה" הפלסטינית: כשעוד היה עימם איזשהו שיח, שאלו את אחד ממנהיגיהם, ג'יבריל רג'וב: "מדוע אתם מקדשים רוצחי אזרחים, נשים וילדים"? הוא ענה בשחצנות ואטימות: "לכם יש את הגיבורים הלאומיים שלכם, ולנו יש את הגיבורים הלאומיים שלנו". נפלא! אפשר להוסיף עוד אמרה, פרפרזה על האמרה ממקורותינו: "תגיד לי מי הם גיבוריך ואגיד לך איזה מין עם אתה". עד כאן ביקורתי כלפי השמאל.

וכעת לימין: כל שנה, לקראת ט' באב, מתעוררת המיה צדקנית בציונות הדתית ונעשים מפגשים תחת הסיסמה הנדושה: "בגלל שנאת חינם חרב המקדש". כלפי מי מופנית הסיסמה הזו? כלפי עצמם? או אולי כלפי "הסמולנים הבוגדים"?

לפני שעונים על השאלה הזו, אין ברירה, אלא לחזור לימים ההם של החורבן ולהבין מה קרה שם ומה הייתה "שנאת החינם" וכלפי מי כוונה. שלוש מיליציות היו בירושלים, זו של יוחנן מגוש חלב, זו של שמעון בר גיורא וזו של הסיקריקים, שנלחמו זה בזה (כולל מעשי רצח) בעוד האויב צר על העיר ומחכך ידיו בהנאה. אלו הם אבותיהם האידיאולוגיים של הציונות הדתית.

אמת, רוב העדויות הן של "הסמולני הבוגד" יוסף בן מתתיהו, אך רוב המומחים סבורים שתיאוריו אמינים, מה גם שנכתבו מתוך כאב על מה שקרה ולא מתוך שמחה לאיד. ועוד "סמולני בוגד" – יוחנן בן זכאי, שקצה נפשו במלחמת האחים וב"שנאת החינם" ונאלץ לברוח מירושלים מחופש למת, כדי שלא ירצחו אותו.

נשאלת השאלה, על מה התבססו המורדים כאשר פתחו במרד נגד המעצמה העולמית דאז? ואכן, בעניין זה לא ניתן להאשים אותם, הרי הם זכרו את מרד המכבים, תוכנית ההגנה שלהם הייתה דומה ולא הסתמכה רק על ניסים ונפלאות, ועל זה שאנחנו (ולא הרומאים) "העם הנבחר". הידיעה שהאימפריה היוונית הייתה מפוצלת ובדעיכה ואילו הרומאים היו בעלייה, זו חוכמה בדיעבד ולמנהיגי המרד לא הייתה הפרספקטיבה ההיסטורית לראות זאת, ועל כן אין להאשים אותם על עצם פרוץ המרד, אך על הפיצול, על שנאתם זה את זה, על מעשי הרצח, על "שנאת החינם" – ניתן בהחלט להאשימם. הרי בשל כך – אומרים בציונות הדתית – "חרב המקדש". אומנם זוהי חוכמה שבדיעבד, אך יש לה ערך, כי היא המאפשרת לנו ללמוד משגיאות העבר ולא לחזור עליהן.

ומה היום? אף שעברו אלפיים שנה, האם משהו השתנה? האם "שנאת החינם" נעלמה? הפילוג בעם התחיל במשהו מינורי: בכיר בליכוד, שלא שירת בצה"ל, טבע את המונח "המחנה הלאומי" כנגד "המחנה האחר", כלומר, חלוצים, עובדים מסורים, לוחמים, מעפילים, קצינים, רמטכ"לים, משפחות שכולות, הם "לא לאומיים" כי הם מתנגדים להתנחלויות ולארץ ישראל השלמה. והציונות הדתית, שיודעת בדיוק מי הם ה"אחרים", ששנים ארוכות היו "האחרים" גם חברים וגם דוגמה לחיקוי – מהנהנת בהסכמה. אין להם בעיה עם "שנאת חינם" כי אסור להרגיז את הקהל הגדול שהעניק להם ולאידיאולוגיות שלהם את השלטון, ולעזאזל העם ואחדותו – העיקר ארץ ישראל השלמה, כלומר, המטרה מקדשת את האמצעים – כולל "שנאת חינם". בימים "העליזים" ההם אירע הרצח הפוליטי הראשון: חובש כיפה זרק רימון, הרג ופצע מפגינים, לא בגלל עניינים פליליים אלא בגלל אידיאולוגיה. את המשך ה"עלילות" הללו אסקור בפרק הבא.