בין העבר להווה

נולדתי במאה הקודמת, לא מעט אחרי שבגרוש היה חור, הלירה הפכה לשקל והאסימונים פינו דרכם לטלכרטים צבעוניים ונוחים לשימוש. בילדותי נהגנו להיפגש אחרי בית הספר למשחק קלאס או חמש אבנים וכשהיה לנו זמן אפינו עוגות מבוץ. מדי בוקר הניח החלבן בקבוק חלב עם מכסה אלומיניום קטן בפתח הבית, כעבור כמה ימים הוא הגיע לאסוף את הבקבוקים הריקים, בשעה שמשאית הנפט עברה ברחוב שלנו.

אימי נהגה לקנות במכולת חצי לחם שחור ובחגים מיהרה לבחור את הקרפיון הגדול ביותר ששחה לו במימי האמבטיה, אי שם בתוך הסופר השכונתי. לירה תמימה הספיקה לקניית כרטיס לסרט קולנוע, חבילת גרעינים בשקית חומה ומסטיק בזוקה. ימי ההולדת נערכו בבית, עם משחקים שהכנו מראש, עוגה וכיבוד. יום ההולדת השישי שלי נחגג במטבח, פשוט כי השולחן הגדול ניצב שם.

מדי יום הלכנו לבית הספר ברגל, בחורף עם מטרייה ובימים החמים חבשנו כובע טמבל, וחזרנו הביתה לארוחת הצהריים שאימא הכינה.

דמי הכיס נערמו בתוך קופת חיסכון "נח" – אגורות ועשרות אגורות, אלו נספרו בקפידה כאשר הגענו לבנק. הסכום נרשם בפנקס ואף חולק שי, לאות הוקרה על המאמץ.

הדבר הנועז ביותר שעשיתי כילדה היה קשירת חוט תפירה בגובה נמוך בין שני עצים ברחוב. נהגתי להתחבא עם חבריי ולהתפוצץ מצחוק כשמאן דהוא עבר בינות לעצים ונתקל בחוט, מבלי ששם לב שהיה שם כלל. בסופו של יום נרדמתי בסלון, כשטלוויזיית הפיילוט עדיין נותרה פתוחה, ועל המרקע ריצדו תמונות בשחור לבן. ה"אצבע" השייכת ל"פסוקו של יום" טיילה על הכתוב וכשהסתיימה הקריאה, הבנתי שאפשר להירדם בנחת לצלילי ההמנון הלאומי – ה"תקווה".

אח… אילו ימים.

עם הזמן והשנים השתניתי כמו כולם. המהפכות הטכנולוגיות המתקדמות, התפיסות החברתיות, תהליכי הגלובליזציה ושאר הדברים ששינו את אורח חיינו – יצרו חיים אחרים לחלוטין. מדי יום אני מניידת את בתי ברכב ההיברידי שלי לבית הספר המצוי במרחק של ק"מ אווירי, ובפועל 1.5 ק"מ בנסיעה ללא פקקים האורכת כעשר דקות עד ליעד, כפי שמבטיח ה-WAZE. כמי שאכפת לה מאוד משמירה על איכות הסביבה, חשוב לי לציין שלרכב שלי יש מנוע אטמוספירי-קונבנציונלי, ושרמת המזהמים של הרכב היא 123 גרם co2 לק"מ, ציון ירוק 3.

תיק בית הספר של בתי נישא על גלגלים, אורתופדי להפליא, בעל תפרים סגורים מבפנים, מחזירי אור בחזית, פאנל קִדמי, תא מרופד למחשב נייד ואפילו תא עם ארגונית לכלי כתיבה (מי היה מאמין שגם לזה מצאו פתרון).

היום, במהלך הנסיעה לבית הספר, האורכת דקות אחדות, שמתי לב שהמחזיק האוניברסלי של הדיבורית שלי לא פועל, מה שגרם לי לדחות שיחות נכנסות ואס-אם-אסים דחופים. בתי התחברה בינתיים עם אוזניות הכפתור שלה (מסוג דרייבר דינאמי שהוא ממש סוף הדרך) לנייד שלה, שדרכו היא מאזינה דרך קבע ליוטיוב, כן, גם בדרך למוסד שבו היא לומדת. בין לבין היא מצליחה לענות להודעות שהיא מקבלת בוואטסאפ… ממש מוכשרת. אני בגילה בקושי הצלחתי לחייג לבד בטלפון החוגה, הלבן הזה, שהיה לנו בבית. אני מתנחמת בעובדה שבהפסקות חל איסור להדליק את המכשיר הנייד, ולמעשה המכשיר סגור רוב שעות היום, בכל זאת, קרינה זה דבר מסוכן.

הורדתי את בתי בבית הספר, והזכרתי לה שכריך הבריאות ממתין לה בתיק האוכל התרמי, בקומה העליונה שלו (התחתונה מיועדת לירקות, אם לא ידעתם), לצד אגס אורגני וחטיף אנרגיה שנבחרו בקפידה בשוק האיכרים בנמל תל-אביב.

אמרתי לה שלום יפה (בלי נשיקה, כי זה מביך לדבריה) ודהרתי עם הרכב לחנות הגאדג'טים החדשה שנפתחה, ממש לא רחוק מהרחוב שלנו. מה לעשות, הטאבלט התקלקל וצריך לתקנו. הייתי קצת בלחץ, התיקון אורך כשעה, ממש זמן רב לכל הדעות וידעתי שעליי עוד לערוך קניות, לנקות את הבית ולהכין ארוחת צהריים. בעל המכולת החביב רשם את ההזמנה הטלפונית שלי בחיוך ובסיפוק רב (גם אני הייתי מחייכת אם הייתי מרוויחה כך), בינתיים הזמנתי אוכל ביתי מוכן, טעים בטירוף, כזה שמגיע מחומם בתוך אריזה אסתטית, אפילו עם סכו"ם תואם מפלסטיק, מפיות, תבלינים, רטבים ומה לא. איזה כיף שלא אצטרך ללכלך את הגז או לשטוף כלים בסופו של יום.

הגעתי הביתה עייפה מכל הריצות והסידורים במהלך הבוקר, לא הייתה לי אנרגיה לזוז, וצנחתי מותשת על הספה. הפעלתי את הספיקר של הנייד, הטלפון צלצל אוטומטית לעוזרת הבית ובישר לה שכדאי שתגיע מחר כי מצב הניקיון בבית בכי רע. תלתלי אבק וגרגירי חול ניבטו אליי מכל פינה.

נרגעתי קצת ונמנמתי קלות על הספה הרכה, בדיוק כמו שאני אוהבת, רק פוך מלא נוצות אווז חסר היה כדי ליצור מנוחה מושלמת. ממש כשעצמתי את עיניי לכמה דקות, התקשרה הבת שלי, ובישרה לי שהיא הולכת לחגוג עם החברות שלה יום הולדת באיזשהו האנגר בתל-אביב, ששם יש קייטרינג, די-ג'י וסרט במתחם ה-VIP, השמור במיוחד להן.

אוף… אני ממש לא יודעת, אפשר להקפיא אוכל מוכן שהגיע חם? זה מחזיק מעמד ושומר על טריות? או שסתם התאמצתי? פעם, במאה הקודמת – הכול היה הרבה יותר ברור והרבה יותר פשוט…