"תהום אל תהום קורא"

עשרים שנה לפיגוע באוניברסיטה העברית בהר הצופים
תמונה של שפר בשחור לבן
ד"ר יונה שפר

בצוהרי יום רביעי 31 ביולי 2002 סיימתי לאכול את ארוחת הצהריים שלי באחד המקומות הבטוחים במדינה באותו זמן. הבטתי בשעון, השעה הייתה 13:35 לערך, לפתע, בזווית העין ראיתי הבזק כתום שלווה בקול נפץ אדיר ולאחריו צלצול מטריד באוזניים, עשן סמיך וצרחות. כך החל, מבחינתי, האירוע שכונה "הפיגוע באוניברסיטה העברית" שבו נרצחו תשעה אנשים ונפצעו למעלה משמונים.

כשקמתי מהכיסא, אמרתי לעצמי שבטח לא נפצעתי כל כך נורא ושבמקרה הגרוע אלך לבית חולים ושם יחבשו אותי וישחררו אותי הביתה. אבל ככל שעבר הזמן, ולאחר שהושיבו אותי על כיסא בחוץ, הבנתי שמשהו לא לגמרי בסדר. יד שמאל נראתה לי משונה, לא הצלחתי לעמוד על רגליי, ויותר מהכול רציתי להירדם ולישון. בחדר המיון קפאתי מקור וביקשתי שיחממו אותי, ומרוב שרציתי לישון, ממש שמחתי כשאמרו לי שלוקחים אותי לחדר ניתוח וחיכיתי בקוצר רוח לתורי, רק בגלל שידעתי ששם סוף סוף אירדם. שום דבר אחר לא היה חשוב לי באותם רגעים. רק לישון.

אני כותב דברים אלה לא כדי לספר על הפציעות, או על הכאבים שחוזרים על פי רצונם, או על חוויות מבתי החולים שבהם שהיתי, אלא כדי להאיר נקודות שלרוב נשארות בחשיכה, לרוב מפני שהן נתפסות כבלתי חשובות. נקודות שאין להן סעיפים בטפסים של ועדות רפואיות למיניהן.

הפיגוע יצר בי פצעים, חלקם על פני השטח וחלקם תחתיו. שני הסוגים לעולם לא יעלו ארוכה וייסגרו לחלוטין, ודומה כי הסוג השני רק הולך ומחמיר. בדרך כלל הוא סגור בשני קרומים דקיקים המעלימים את התהום שתחתיהם מעיני המתבוננים מן החוץ. את הקרום העליון, החיצוני, אני בדרך כלל מצליח לשמור סגור, גם אם במאמץ. הקרום התחתון, הפנימי, נוטה להיקרע מדי חודש יולי ואז נדרש ממני מאמץ כפול ומכופל לשמור על הקרום העליון שלם.

הפיגוע אומנם אירע ביומו האחרון של חודש יולי, אבל משהו אצלי נדרך כאשר החודש מתחיל, משהו עלום וחמקמק שמנקר במוחי ומשבש את מחשבותיי הרבה יותר מהרגיל. זה לא החום, אשר מערפל מחשבות באשר הן, אלא דבר מה שאיני יודע מהו ואיך להגדירו. בחודשים אחרים קורה שאני מאבד ריכוז למשך כמה שעות ושוכח דברים פשוטים כמו תרגומי מילים שאך לפני רגע מצאתי אותם במילון, אבל בחודש יולי כל אלה מתעצמים עד כדי כך שאני גוזר על עצמי נופש כפוי מבחינת מאמצים מחשבתיים, אבל כלפי חוץ מצליח להעמיד מצג שווא של שגרה. בקיצור, המוח שובת, פרט לפעולות מוטוריות ולדברים שנועדו ליצור אשליה שאני מתפקד כרגיל.

לפעמים נדמה לי שלחוסר הריכוז ולקצרים בזיכרון יש סיבה אחרת, והיא שרצוני העז להשתקם ולחזור לשגרה כמה שיותר מהר, אילץ את מוחי לוותר על יכולות מסוימות כדי לזרז תהליכים שייתכן כי מוטב היה להפקידם בידי הזמן. מובן שזוהי השערה גרידא, אך אינני יכול לשלול אותה לחלוטין.

חלק נוסף של הפצע הפנימי הוא הזיכרונות: יומיים בטיפול נמרץ עם צפצופים בלתי פוסקים; הפעם הראשונה שפיזיותרפיסטים הורידו אותי מהמיטה וחשתי חוסר נוחות קיצוני עד שרציתי להתעלף, אך לא יכולתי; חוסר האונים בימים הראשונים לאשפוז, כאשר הייתי תלוי באחרים כדי לזוז ממקום למקום; כאבים, שחלקם גרמו לי לצעוק על פיזיותרפיסטים וסייעות שרק רצו לעזור; תסכול ממזרק מורפיום "קמצן"; רופא בכיר שחיטט בפצע מאחורי הברך במטרה להפעיל את עצבי כף הרגל, כמו היה מכוון פסנתרים שמתעקש להחזיר לפעולה מיתר סורר. והזיכרון הכואב מכולם – שהוריי מיהרו לצאת מהבית בחיפה ולנסוע לירושלים ברגע שראו אותי בטלוויזיה נישא על אלונקה בדרך לאמבולנס. הטראומה מאז מלווה אותם עד היום ולא מרפה.

לא כל הזיכרונות רעים. הכרתי אנשים חזקים ואמיצים עם פציעות קשות משלי, שהעניקו לי השראה, חלקם נפצעו בפיגועים שאירעו בזמן שהייתי מאושפז וחלקם נפגעו זמן מה לאחר מכן. מקום של כבוד בזיכרונות אלה תופס ה"נופש" שנמשך חודש במחלקת שיקום – תקופה נטולת דאגות לחלוטין עם הכנות לחזרה לשגרה מבחינה גופנית ושכלית.

וישנם כמובן הדברים הרגילים: דריכות/כוננות לשמע סירנות של רכבי ביטחון למיניהם, פיצוצים של זיקוקים ושאר אמצעים פירוטכניים המשמשים בשמחות ובחגים, פיצוצים של חפצים חשודים ואזעקות. או בקיצור, כל דבר שמזכיר מצב ביטחוני נפיץ או שמצביע על אפשרות של פיצוץ מחריש אוזניים שנמצא בדרכו אליי.

לפני סיום, שתי נקודות שעלו במוחי ואחת מהן מציקה לי במיוחד. בטקסי יום השנה לפיגוע, נוהגים לומר שהיה זה פיגוע אקדמי שכוון נגד המחקר המדעי ונגד הרוח האקדמית. אני דווקא חשבתי, ועדיין חושב, שאיש אקדמיה אמור לגשת אל הדברים – גם הפחות נעימים ונחמדים שביניהם – באופן אובייקטיבי, וחשיבה אובייקטיבית מעלה שהפיגוע כוון נגד יהודים במקום שלא יעלה על הדעת כי יהיה בו פיגוע, והמתכננים והמבצע כלל לא התכוונו לסכל את הפעילות המחקרית באוניברסיטה.

והנקודה השנייה: בטקסי יום השנה לפיגועים נהוג לסיים במילות עידוד – יש תקווה, הנה ניצחנו, התקדמנו, היום אנחנו בנקודה אחרת, אי-אפשר לשבור אותנו וכו'. מובן שיש אנשים המרגישים כך, אבל אני לא אחד מהם. לא כשאני חושד שהאחראים על הפיגוע ועל פיגועים אחרים מנהלים את הקייטנות שבהן הם מבלים עתה, שמותיהם כתובים על דפים שעוברים מיד ליד בדרך לשחרור בעתיד כלשהו שמבחינתם הוא קרוב, מגלגלים פיגועים נוספים ומי יודע, אולי מקבלים טובות הנאה כאלה ואחרות כדי לשמור על השקט באתר הנופש. האם ניצחתי אותם? לא, כי ההיגיון של אנשים כאלה הוא שונה מההיגיון של מרבית הישראלים. העיקרון המנחה את המפגעים הוא "תהום אל תהום קורא" (על פי תהלים מב 8, ותודה למיגל דה סרוונטס על הרעיון להשתמש בפסוק זה); כלומר, מי שנמצא בשפל המדרגה חש סיפוק מגרימת נזק לאחרים, ובשבילו ניצחון נמדד על פי מידת הנזק שהוא גורם, גם אם לעין אובייקטיבית הוא נחל תבוסה ניצחת ואף איבד את חייו.

שקדתי על כתיבת המאמר הזה למעלה מחודשיים, רובם הוקדשו להרהורים מה והאם לכתוב ומקצתם כיצד לנסח את הדברים. לא את הכול כתבתי, אולי אפילו מעט מאוד, ואיני יודע אם קלעתי למטרה שלשמה כתבתי את המאמר או אפילו אם אני זוכר את המטרה. ועכשיו, משהזחתי מעט את המסכה, אתקין אותה מחדש.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

10 תגובות

  1. מאמר מדהים כואב מאוד.
    למה בני האדם לא יכולים לחיות בשלום?

    1. מאז ומתמיד (קין והבל) בני אדם לא חיו בשלום, בני אדם כיום לא חיים בשלום, וגם בעתיד בני אדם לא יחיו בשלום.
      לתשומת לבם של כל מי שמייחלים לשלום עם ערבים למשל.

      1. אני לא מקבל את עמדתך שחייבים לחיות לנצח על החרב. אפשר אחרת. צריך להאמין בכך
        ודרך אגב, אתה המגיב הפסימי מדוע אתה מסתיר את זהותך?

  2. עדות מצמררת שמצברת בין מה זקורה לפרט לבין כל מה שקורה סביבנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אליהו

סיפור גן העדן

על מונותיאיזם, פוליתיאיזם וההיררכיה של הפולחן