הצצה אל התופת

על ספר השירים "שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן-בר צור
צילום של משה
ד"ר משה גרנות

על מצבם העגום של יהודים במרחב איראן, אפגניסטן ובוכרה קראתי בספרו המונומנטאלי של בן-ציון יהושע "מאחורי מסך המשי", שבו תיאר אין-ספור פוגרומים ביהודים, עלילות דם ואיסלום בכפייה, בורות ואמונות נפסדות. בספר זה וגם בספר "סימורג ציפור האש" הוא מתאר את המצב הנורא עוד יותר של האישה במרחב הזה – משיאים ילדות בגיל עשר לגברים זרים, הגבר מתנהג לאשתו כאל שפחה, ועד גיל שבע עשרה היא כבר מטופלת בארבעה צאצאים. בן-ציון יהושע חקר את קורות היהודים במחוזות אלה, משם הגיעו אבותיו, והוא גם תפקד כמארגן עלייה של יהודים אלה לארץ.

והנה אני פוגש משוררת ששמה צילה זן-בר צור, שהוריה עלו מאפגניסטן ושגם היא חקרה במסגרת לימודי דוקטורט את חיי היהודים באפגניסטן, והתרכזה בחייהן הקשים מנשוא של הנשים בכלל ושל היהודיות בפרט במחוזות מעוררי חלחלה אלה.

לפני שאגש לבחון את השירים בקובץ שלפנינו, אני מבקש להביע תמיהה על כך שמשחר היסטוריה, וגם קודם, מופלית האישה לרעה, והרי על העומס, הכאב והסבל הכרוך בצו "האלוהי" – "פרו ורבו" – כל העומס הזה מוטל בלעדית על האישה, ורק על כך היה צריך לשאת אותה על כפיים. מסתבר שהאמונות המונותאיסטיות הנציחו את האפליה והדיכוי, כביכול מדובר בצו אלוהי. בתנ"ך האישה היא חלק מהאינוונטר של הבעל: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד). האישה נתונה בעונש מאז חטא גן העדן, הפוליגמיה מעוגנת בחוק ובעל קנאי יכול למרר את חייה בטקס מפחיד ומשפיל (במדבר ה, יב–יח). חז"ל מנעו מהאישה לימוד תורה (בכל התלמוד הענק יש רק חכמה אחת – ברוריה, אשת ר' יוסי), והמתפלל מודה לאל כל בוקר שלא עשהו אישה. הקוראן מרשה לבעל להכות את האישה (סורה ד, 38–39), האישה יורשת מחצית מירושת האיש, עדותה בבית המשפט שוות ערך למחצית עדותו של איש, וכמובן למוסלמי מותר לשאת ארבע נשים. הברית החדשה מתונה יחסית בנושא הזה: "האיש יאהב את אשתו כמו שהוא אוהב את עצמו, אבל האישה תירא את הבעל" (אל האפסים ה, 32–33).

בעולם המערבי "הנאור" הייתה אבירות כלפי אישה, אבל היא לא הייתה יכולה להצביע בבחירות וגם לא לפתוח חשבון בבנק. הסופרג'יסטיות בארצות הברית ובאנגליה, שהחלו את פעילותן באמצע המאה ה-19, הביאו מהפכה בתחום הזה – המדינה הראשונה שהעניקה זכות בחירה לנשים הייתה ניו-זילנד (1893), אחריה בריטניה וארצות הברית, ואחרונה הייתה שווייץ (1971).

אם מה שתיארתי עד כה מעורר תמיהה בליבו של כל אדם הגון, הרי הווידויים של הנשים האפגניות, גויות ויהודיות, שבאו לידי ביטוי מרטיט בשיריה של המשוררת שלנו, מעוררים פלצות – העדויות של הנשים מתארות גיהינום עלי אדמות שנועד לנשים בלבד. אחרי החרבת מגדלי התאומים על ידי אל-קאעידה בניו יורק פלשה ארצות הברית לאפגניסטן, וכך זכתה הארץ הנחשלת הזאת לעשרים שנים של החלמה פוליטית ומוסרית, ונשים נשמו מעט אוויר של חירות; אבל לפני שנה החליט ג'ו ביידן לצאת מאפגניסטן, והעולם החשוך של האסלאם הקיצוני חזר לדכא את האוכלוסייה ולהתנכל לנשים: ילדות בנות תשע ואחת עשרה נישאות לגברים זרים, והם מתעללים בהן מינית, גופנית ונפשית. בעיני הנשים האומללות הנישואין האלה הם שווי ערך למוות (עמ' 23, 114). אבא מוכר את בתו תמורת שני שקי זנגוויל (עמ' 35), נשים נמכרות לשמש שפחות (עמ' 38, 44). נשים מעידות על הסיוט של הכנת הגוף לנישואין, כאמור בגיל ילדות (עמ' 40). ביתוק הבתולים בילדות הרכה הוא טראומה שאין לה מרפא (עמ' 49). אישה מעידה שחיתנו אותה בת תשע – בלילה היא שפחת מין של הבעל וביום השפחה של אימו, עד גיל חמש עשרה הספיקה ללדת שלוש פעמים וילדיה לא שרדו (עמ' 78). זעקה גדולה של אחת הנשים: "מי בועל ילדה, / הגידו מי?" (עמ' 90). באחד השירים מתארת אישה כיצד אביה חנק אותה בראותו שהיא מתמהמהת לנקות את הטורבאן המכונם שלו. אומללות הנשים שיולדות ללא נישואין, כי פחות מעונש מוות לא מגיע להן (עמ' 60). גורלה של צעירה שהתאהבה בסתר הוא להיקבר חיה כדי שירגמוה באבנים (עמ' 65). אישה מעידה שהייתה שפחת מין של המולא הזקן ושל כל תלמידיו, כשהיא קשורה בקולר, ואולצה לרדת על ארבע כשרגליה אזוקות (עמ' 96). אם מספרת איך הטליבאן הרגו את בתה (עמ' 101). מלמדים את הבת, הלבושה בורקה של סבל, שהערווה שלה טמאה (עמ' 104, 106).

הבאתי כאן רק חלק מתוך מסכת של סבל לא אנושי שנשות אפגניסטן חוות – רובן אינן יודעות קרוא וכתוב, כי הטליבאן אסר את ההשכלה לנשים, ורק בארץ ניתן להן לרכוש השכלה – "היום (בארץ ישראל) קל יותר להיות אישה" (עמ' 17). העדויות המובאות בשירים בקובץ הזה הרטיטו את ליבי כל כך עד כי לא הצלחתי לתת דעתי לפרוזודיה המיוחדת של הקובץ. אזכיר כאן רק מספר שורות שנחרתות בזיכרון: "בכל הדורות אנו מעתיקים את עוקצו של עולם / לתנוך חיינו" (עמ' 15); "ציפור קיכלי מקננת באותיות הקטנות" (עמ' 19); "יש שמוכרים אופיום לזקנים חולים / שלא יכאב להם לחיות" (עמ' 53); "הגיע הזמן שאנחנו הנשים / נספר סיפור חדש // למען לא ידמה מחר לתמולנו" (עמ' 70); "האור עורף את בשרי" (עמ' 73); "גן העדן הוא במרחק / אמונה מכאן" (עמ' 99).

הספר "שמרי על הקיכלי" השאיר עליי רושם כביר, והייתי מייחל שהחרדים שלנו יקראו את הספר ויראו לאילו תהומות יכולה לדרדר קיצוניות דתית. האישה החרדית אינה חווה גיהינום כמו באפגניסטן, אבל היא הרה, יולדת ומגדלת ילדים, עקרת בית, מפרנסת כדי שהבעל יוכל ללמוד כל חייו בישיבה. פלא הוא שעבדות זאת של האישה החרדית היא מרצון, ורק מעטות מתקוממות על מעמדן.

"שמרי על הקיכלי" מאת צילה זן-בר צור, הוצאת אסיה, 135 עמ'

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. שנה טובה לכולם
    שתהיה השנה הבאה שנה ללא התעללות בנשים

  2. אני לא צשווה חס וחלילה. אבל גם אצלנו בציבור החרדי יש יחס איום לנשים. ממש איום. ולא שומעים על כך שום ציוץ. גם לא מצד החילונים.

  3. אני כמובן לא מתיימר לתת ציונים לכותב. אבל חשוב לי להגיד שאני ממש חש בחוויה ספרותית כשאני קורא את המאמרים של מר גרנות.

  4. לנ', על היחס של החרדים לנשים כתבתי בספרי "שיחות עם חוזר בתשובה"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של אליהו

סיפור גן העדן

על מונותיאיזם, פוליתיאיזם וההיררכיה של הפולחן