ג'ימי של הלח"י

סיפורו של גיבור וידיד
כריכת הספר
ספרו של ירון אביטוב

מאה שנה מלאו לשוק מחנה יהודה, ובאמתחתי יש מאה ואחד סיפורים עליו, שאת חלקם פרסמתי בספרי "כשג'ימי ביקש שיקברו אותו בעמידה", העוסק בשוק מחנה יהודה והנחלאות. הפעם ארצה לספר על זה שהעניק לספרי את שמו, בזכות בקשתו שיקברו אותו בעמידה, "כי כשתגיע תחיית המתים, אני אוכל ישר להתחיל ללכת".

זוהי רק אגדה אחת מיני רבות שסופרה על רחמים ג'ימי אלבלק, שהיה גיבור הלח"י בימי המנדט, גיבור נשכח. את ג'ימי של הפלמ"ח אולי עדיין זוכרים, בכל אופן בעבר קשרו לו כתרים, אבל את ג'ימי של הלח"י שכחו, ושכחו אותו דווקא אלה שהיו לכאורה אמורים לזכור אותו טוב מכולם.

ג'ימי אלבלק אמנם לא היה מפורסם כמו ג'ימי של הפלמ"ח, אבל הסיפורים שסופרו עליו במחנה יהודה היו עסיסיים לא פחות. כיניתי אותו "זורבה של הלח"י", אבל למעשה הוא היה הקילר מספר אחת של הלח"י וגם רובין הוד של המחתרת. זה ששדד בנקים בריטיים ואת כספם חילק לעניי ירושלים, ולא השאיר פרוטה לעצמו, וכך נפטר עני וחסר כול.

כינו אותו "ג'ימי" על שמו של אחד הסרג'נטים הבריטיים הלא מעטים שהוא חיסל. בימי המחתרות והלחימה בבריטים ג'ימי ביצע כמה מבצעים נועזים במיוחד שבימינו היו עשויים לזכות אותו בעיטור העוז, כמו למשל הפריצה עם מכונית תופת ללב הבולשת הבריטית בשרונה ומבצעים רבים אחרים. במשך שנים רבות התהלכו שמועות שבזכות תעוזתו, שכמדומה לא הייתה דומה לה בלח"י, הוא השתתף גם בהתנקשות בחייו של הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם הראשון למזרח התיכון שהציע לנתק את ירושלים משטחה של ארץ ישראל תמורת הגליל המערבי. זה היה אחד המבצעים החשאיים ביותר של הלח"י, ששמר על עמימות בנושא זה במשך שנים רבות. ג'ימי, שאישר באוזניי את השתתפותו במבצעים חשאיים אחרים, סיפר לי שהוא היה מיועד לצאת גם למבצע הזה, אך ברגע האחרון שבר את רגלו ויצאו אחרים.

את מבצעיו של ג'ימי צריכים ללמד בספרי ההיסטוריה. הוא היה מחסל מקצועי כמו בסרטי הפילם נואר, אבל משום מה אנשי הלח"י התביישו בו ולא תיעדו את גבורותיו בספריהם, אז עשיתי זאת אני במקומם. "אל החיסולים היה אלבלק יוצא מ"קפה סבוי" ברחוב בן-יהודה בירושלים. הוא היה מריק חצי כוסית עראק כדי לחזק את אומץ לבו, ומספר לחבריו לשולחן הקלפים שהוא יוצא רק לרגע לשירותים ותכף ישוב. לאחר שהתנקש בבריטי, היה שב אל השולחן כאילו כלום וממשיך באדישות למשוך קלפים מהחפיסה. איש לא היה יכול לנחש שלפני רגע חיסל בריטי בדם קר, פנים אל פנים", כתבתי בספרי.

"לא קיבלתי כסף להרוג", סיפר לי ג'ימי. "זה היה למען המטרה, הקמת המדינה. מאז שעזבתי את הלח"י לא נגעתי יותר בנשק", הוסיף, ואז ציטט באוזניי בבת צחוק מאחד המערבונים: "איי אם א קילר. איי וויל קיל סאמבאדי פור טו פסוס, באט יו אר מיי פריינד, איי וויל קיל יו פור נוטינג…".

על חייו של ג'ימי, שידעו מכאובים רבים, היה אפשר אולי להפיק מערבון בכיכובו של גרי קופר, כמו שאמר לי פעם אחד מחבריו בשוק, מרדכי לוי, אביו של רמי לוי הידוע, אך הוא זכה למעמד של גיבור רק בשוק מחנה יהודה ולא מחוצה לו, וכך עד שגאלתי אותו מעט מן השיכחה. יצחק שמיר ובכירי הלח"י האחרים ישנו אצלו בבית, מנחם בגין הכיר אותו אישית וגם חברי כנסת אחרים מן הליכוד של פעם, שהוא היה קבלן הקולות שלהם, אבל איש מהם לא נענה לבקשתו לסדר לו דוכן קטן בשוק כדי שיוכל לסיים את חייו בכבוד ולא בחוסר כול. אבל הם התרחקו ממנו בשעה שנזקק להם וטענו שהשתייה הרסה את חייו.

ובאמת, ג'ימי חיסל בקבוקי עראק אף יותר משחיסל בריטים. הוא נהג לשבת בחמארות של השוק, שתה "מאחייה" בעוד שחבריו שותים בצמא את סיפורי הגבורה שלו. וכך עד שהיה קם לפתע מכיסא העץ ואומר בערבית: "לליום ביכאפי, להיום מספיק", ויוצא משם בצעד כבד.

וגם לי, שהייתי ידידו במשך לא מעט שנים, הוא נהג לומר: "לליום ביכאפי" בשעה שביקשתי ממנו לספר לי מסיפוריו המרתקים. "טוב שאתה לא שוכח אותי כמו ששכחו אותי אלה מהליכוד", אמר לי פעם בשמץ תרעומת.

כשג'ימי מת, בקשתו לא נענתה ולא קברו אותו בעמידה. אבל בספרי הוא קבור לנצח בעמידה, וכל זאת כדי שעליו לפחות לא יוכלו לומר, "איך נפלו גיבורים".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

14 תגובות

  1. סיפורים כל כך מעניינים וצבעוניים שיש לכולנו מהעבר הרחוק. חבל שרק כל כך מעטים כותבים על כך כדי לשמר את מה שהיה והבר איננו עוד

  2. נדמה לי שאתה מגזים בקשר למספר הסרג'נטים הבריטיים שחוסלו, שאתה רומז עליו בסיפורך

    1. ירושלמי יקר, ספרי על ג'ימי פורסם כבר לפני 27 שנים ואתה מוזמן לקרוא אותו אם אתה מפקפק במשהו. המידע על ג'ימי אמין ומבוסס על תחקיר ארוך ולא רק על שיחות אישיות איתו וזכה בשעתו לאישוש מאנשי לח"י רבים שהכירו את פועלו, כך שאין בו ולו גם שמץ של הגזמה. הוא לא חיסל בריטים אחדים, נניח שלושה או ארבעה, אלא לפי המידע שהיה בידי מדובר בלפחות עשרה, ואולי אף כפול מכך. לכך התכוונתי ב"לא מעטים". ואם זה נשמע לך מוגזם, אז אתך הסליחה בשמו של ג'ימי, אדם שאת פועלו גימדו מספיק בספרי ההסטוריה, ואין צורך להמשיך במגמה הזו. ג'ימי עצמו לא היה רברבן, רחוק מזה. באיחולי שנה טובה לכל הקוראים, ירון אביטוב

      1. נהדר, סיפור חזק שמסופר בדרך חזקה. נשאר טעם טוב שרוצה עוד. עכשיו אתחיל לחפש אחרי הספר

  3. סיפור נהדר! גרתי בנחלאות ושמעתי מאבא שלי עליו. כל מילה בסלע.

  4. מעשה באחד חיפאי ירון אביטוב, שחי פרק מחייו בירושלים, וקלט היטב היטב את ירושלים של פעם. סיפוריו אותנטיים ונראה שיצאו מעטו של ירושלמי אסלי. מרגע של ירון אביטוב ירד מירושלים, העיר הפסידה הפסידה מספר סיפורים מחונן. אולי יום אחד יחזור לירושלים וישוב לכתוב על ירושלים של פעם. בברכת שנה טובה.

  5. ירון אביטוב יודע לתת כבוד לדמות שנותרה בצל, שנשכחה בפינה צדדית – וכך הוא עושה בסיפוריו על שוק מחנה יהודה. הגיבור שלו ג'ימי אכן נגאל מן השכחה – וכשאתה קורא את מעט הדברים, אתה מחכה למחזה על ג'ימי, שנוכל להבין לעומק את התקופה, את הלכי הרוח, את פעמי הגאולה שהיו מעשה ידי אנשים נסתרים כמו ג'ימי. אנו מחכים לירון אביטוב שישוב ויספר. כי את זה הוא עושה טוב, לא נחכה למישהו אחר… הרצל חקק

  6. הסיפורים של פעם יוצרים הבנה של האווירה והאירועים שהיו.

  7. את רוב אלה שבכאמת עושים ותורמים בכלל לא זוכרים כבר בטווח הקצר

  8. עכשיו אנו יודעים למה המלכה, שנפטרה אחרי 70 שנות מלכות, לא ביקרה אף פעם בישראל למרות שביקרה המון בכל העולם. הכל בגלל ג'ימי אלבלק שלא רק שהרג בריטים, אלא גם גנב את שמו של אחד מקרבנותיו. זה באמת לא היה בסדר. הבריטים, שכמו תמיד בכל דבר שהם עושים, גם כאן הם בנו במלוא הרצינות מדינה ליהודים. אפילו הסבתא של המלך צ'ארלס השלישי קבורה בירושלים. אז במקום תודה ושירת אל נצור המלך, גיבורי הלח"י שלחו את ג'ימי להרוג בריטים? בעד זה בתור עונש קברו את ג'ימי בעמידה. אפילו לשבת שם הוא לא יכול. עד בוא המשיח לשוק מחנה יהודה.

    1. תודה לכל המגיבים ושנה טובה פעם שנייה. התגובה הזו משעשעת במיוחד וכנראה שמי שכתב אותה הוא סופר מחונן בעצמו, אני קצת פחות…
      רק הערה אחת קטנה, אילו קברו את ג'ימי בעמידה זה לא היה עונש עבורו אלא זכות גדולה, כפי שמובן כמובן מצוואתו הרוחנית ומהכתוב בטקסט שלי.

  9. חבל שאין יותר ספרים על התקופות שעברו. חייבים ללמוד מה היתה הדרך להיום.

  10. בליכוד אכן אף פעם לא ידעו לגמול למישהו על תרומתו, אלא אם ידע לסחוט את שרצה עוד לפני שעשה את החלק שלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך