מדינה יהודית או מדינת כל תושביה

הוויכוח הדרמטי ביותר המתנהל בישראל, לפחות מאז נחתם הסכם אוסלו, עוסק בסוגיית המבנה המדיני-טריטוריאלי בין נהר הירדן לים התיכון. שני קווים מדיניים נמצאים על הפרק: שתי מדינות לשני עמים או מדינת "כל תושביה", דהיינו ביטול ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה דו-לאומית. רצוני לכתוב חיבור זה התעורר בעקבות מאמר שפרסם האלוף עמוס גלעד ב"ידיעות אחרונות" מיום 3.8.22 שכותרתו "האיומים שמתעצמים בזמן שאנחנו מתעסקים בבחירות". ציטוט מתוך המאמר: "בעת מערכת הבחירות בישראל לא עוסקים בסוגיות מהות אסטרטגיות. לדוגמה: ישראל הופכת בתהליך הדרגתי ורצוף למדינה אחת לשני עמים, בסתירה מוחלטת לרעיון הציוני של מדינה יהודית-דמוקרטית".

מכיוון שהאלוף עמוס גלעד, המשמש כיום ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, מוחזק כאחד המומחים החשובים במקומותינו לנושאים פוליטיים-ביטחוניים, יש להתפלא על משפט זה, מכיוון שאין בו התייחסות מעמיקה לנושא דנן. יש להניח שגלעד מביע את דעתו על סמך קריאתו את המתחולל בשטח וניסיונו האישי. אולם בשום מקום בדברי גלעד לא קראתי על בחינת אפשרויות פוליטיות שיש הסתברות כזו או אחרת להגשמתן בין הים לנהר.

ישראל, כולל שטחי יהודה ושומרון, איננה הטריטוריה היחידה בעולם שבה מתגוררים וחיים בני קבוצות אתניות שונות שכל אחת מהן נושאת מטען תרבותי שונה, דתות ורמות אוריינות מגוונות וכיו"ב. אולם השונות בפרמטרים אלה אינה מבארת את היקף ועומק העימותים בין הקבוצות האנושיות הללו. לעיתים מתפתחים עימותים אלימים עד כדי קיצוניות קטלנית, ומאחורי כל אחד מהם מסתתרים אינטרסים אמיתיים. כדוגמאות לעניין זה ניתן להסתכל על מלחמת האזרחים האמריקנית, את התפלגות התת-יבשת ההודית לשתי מדינות ואחר כך לשלוש, את המלחמות בביאפרה, את העימותים בלבנון וכמובן את העימותים המדממים בין יהודים לערבים בפלסטינה-א"י. אלו הן דוגמאות אחדות מתוך רבות שהתחוללו במהלך ההיסטוריה בין קבוצות אתניות בטריטוריות שונות. מכאן ניתן להסיק שהעימות בין יהודים לערבים בארץ ישראל הוא תופעה בעלת מאפיינים מוכרים. במטרה להבין את העימות בין יהודים לערבים במזרח התיכון, נכון יהיה לסקור עימותים אתניים דומים בעת החדשה.

מבחינת מהות השלטונות בארצות העולם ניתן לאפיין שני סוגי משטרים שהתגבשו לישויות פוליטיות בארצות העולם: האחד מוגדר כמשטר אוניטארי; השני הוא משטר העומד על בסיס עקרונות פדראליים. מתוך כ-230 מדינות בעולם, ברובן מתקיים משטר אוניטארי ורק ב-25 מהן מתקיים משטר המבוסס על עקרונות פדראליים. במדינות אוניטאריות מבני המשטרים דומים מאוד זה לזה. לעומת זאת במדינות הפדראליות אין משטר אחד דומה לאחרים. אמנם המנגנונים השלטוניים במדינות אלה מיוסדים על אותו בסיס חברתי-מוסרי, אולם בכל אחת מהן התפתח המשטר הפדראלי לכיוונים שונים, בהתאם לשונות הספציפית של אוכלוסיות המתגוררות בשטחי אותן מדינות. אלה הם פני הדברים במדינות ענק כדוגמת ארצות הברית, ברזיל, רוסיה, גרמניה, ספרד, ניגריה והודו ואף בשורת מדינות קטנות יותר, כדוגמת בלגיה, אוסטריה ושווייץ. אולם נתון אחד שווה וזהה בכל המדינות שהוקמו בהן משטרים על בסיס עקרונות פדראליים – בכולן פרצו מלחמות אזרחים רוויות דם. בכולן הצד החזק שניצח השתלט על השלטון בפדרציה וקבע שם את סדרי השלטון לעתיד, על ידי גיבוש חוקות שקבעו את כללי משחק. ברוב הפדרציות נמשכו המלחמות שנים אחדות ולאחריהן הגיעה תקופת שקט. בחלק אחר של הפדרציות הצדדים הלוחמים אמנם נרגעו, אך המתחים נמשכים עד לימינו אלה ומדי פעם מתפרצים בהן עימותים אלימים.

לימוד היסטורי השוואתי, על בסיס פרמטרים אחידים של כל המשטרים שהתפתחו במדינות הפדראליות, מלמד שהגורמים העיקריים שהביאו להקמת הפדרציות ואחר כך למלחמות שהתפרצו בעקבותיהן הם: הרכב אתני, שפות ומקורות מוצא אחרים, שונות היסטורית ודתית, אינטרסים כלכליים, כולל קרקע, מים, מחצבים ומקורות עושר טבעיים אחרים.

לכל מי שעיניו בראשו המתגורר בכברת הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון, צריך להיות ברור לחלוטין שלפחות חלק מהגורמים שהביאו מחד גיסא להקמת מדינות פדראליות ומאידך גיסא לפרוץ מלחמות לאחר הקמתן, מתקיימים ובגדול בטריטוריה זו. לכל מי שמתמצאת בהיסטוריה אנושית של צמיחת משטרים, צריך להיות ברור שאין כל סיבה להניח או להאמין שהתפתחות המשטר בין נהר הירדן לים התיכון תהיה שונה או אף מנוגדת לדגם המשטרי שנוסד על ידי בני אדם בכל אתר שהתקיימו ומתקיימים בו נתונים דמוגרפיים כמודגם לעיל.

על כן אין כל סיבה להניח שבמקומותינו הגיאופוליטיקה תתנהל אחרת מאשר במקומות אחרים על פני כדור הארץ. ולראיה – כבר כיום, וביתר דיוק מאז חתימת הסכם אוסלו, הולך ומתגבש כאן משטר על בסיס עקרונות פדראליים. אפילו חוברה לו חוקה – הסכם אוסלו השני. כל מי שמתמצא בנעשה במקומותינו מכיר את מה שמתחולל בשטח הלכה למעשה.

יש לציין שדווקא המלחמות, שהתנהלו ועדיין מתנהלות במקומותינו בין היהודים לערבים, הן המלחמות הקצרות ביותר והפחות אלימות, עם הכי פחות קורבנות ונזקים לרכוש, לעומת מלחמות האזרחים שהתנהלו בעת ואחרי הקמתן של המדינות הפדראליות החדשות. כדוגמאות לעניין זה אפשר להביא את מלחמת האזרחים בארה"ב, את המלחמות שרוסיה מנהלת כיום, את מלחמת האזרחים בספרד, את מלחמות ביסמארק לאיחוד גרמניה ואת המלחמות בלבנון, סוריה, עיראק, תימן ולוב. גם אלו אינן אלא קומץ המייצג תופעה רחבה הרבה יותר הנוגעת למבנה השלטון שהוקם על בסיס עקרונות פדראליים.