כנפי דרור

האחריות למניעת חרמות חברתיים, ההורגים את ילדינו
דרור אל-עמי ז"ל, בן 23 במותו

בחודש אדר האחרון, דרור אל-עמי מירושלים שם קץ לחייו. בקושי מלאו לו עשרים ושלוש שנים והוא עלם נאה ביותר עם עיניים נבונות והתנהגות מופתית. הידיעה המרה הכתה בהלם את כולנו. אביו, שייקה אל-עמי, דמות ידועה בנוף האנושי של ירושלים, ספד לו וחשף בפני הקהל את האמת החברתית האכזרית. שורה של חרמות ונידויים מצד ילדים בבית הספר היסודי וטיפול כושל של סגל המורים הותירו בנפשו שריטה עמוקה שלא נמצא לה מרפא עד יומו האחרון. חצי שנה לאחר מכן ייסדו הוריו וחבריהם הרבים את עמותת "כנפי דרור", בהשראת שירו הידוע של שאול טשרניחובסקי: "כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז". העמותה שמה לה למטרה לסייע להורים ומורים להתמודד עם סוגיית ההדרה. תהיתי בין עצמי לביני מהו המנגנון האנושי המניע אותנו להתאכזר לזולתנו עד מוות.

אינני יודע לפסוק אם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. כבר ראיתי ברואים בצלם אלוהים שהשחיתו צלם אנוש ולעומתם בני עלייה שהיו לאנשים במקום שאין איש. בין שני הקצוות הללו נמצאת רוב האנושות, שבה בני אדם "רגילים" אינם עבריינים מרושעים ואינם צדיקים גמורים. לאנשים "רגילים" יש נטייה לראות יותר את חסרונם של חבריהם ופחות את מעלתם. מבוגרים יצליחו להצניע את זדונותיהם אך ילדים יתקשו להסתיר את שגגותיהם. פיהם וליבם שווה, להטיב או להרע, והם נוטים להחצין את רחשי ליבם באופן מידי מבלי להתחשב בהשלכות הפוגעניות הגלומות בהם. החברה הישראלית מעריכה ישירות ומסתייגת מלשון נקייה או לשון המעטה (דבר דוגרי, ישר לפַּנים). אך ישירות שכזאת היא מדרון חלקלק שבו אנו עלולים לגלוש לעברי פי פחת של גסות, בוטות ופוגענות. הוו מתונים בלשון!

מאחר שהאדם הוא חיה חברתית, אנו מוצאים חבורות גם בצד המטיב וגם בצד המרע. הצלחות רבות בַּמעשים הטובים מושגות בעבודה קבוצתית. אך גם אסונות גדולים מתרחשים עקב נהירה עיוורת של קבוצות אחר מנהיגיהן המרעים. מנהיגים מסוג זה יודעים ידוֹע היטב, שלא טוב היות המרע לבדו. אם יהיה לבדו, הרי שהוא יוצא מן הכלל. אם יגרור רבים אחריו, הרי שהוא יוצר את הכלל. מנהיגים מרעים ניחנים בדרך כלל בחוכמת התחבולה ובכושר השפעה אישי, שבכוחם לגרור חלושי-דעת רבים למזימה. כך נוהגות קבוצות המטילות חרם ומנדות חברות וחברים אחרים בסביבתן. כדי להצדיק את המעשה בעיני עצמם, עליהן לאשר את הנידוי בכל פעם מחדש באמצעות התעללות במנודה ודחיקתו לפינה של התנהגות לא סבירה. המנודה, המבקש להתגונן, מסתגר בתוך עצמו, מתרחק מהחברה ונעשה מפוחד עד שהתנהגותו מתפרשת כבלתי חברתית. התנהגות בלתי חברתית לכאורה גוררת בעקבותיה סנקציות חברתיות נוספות הולכות ומחמירות. כך מתהווה מעגל קסמים אימתני עד שהמנודה נקלע למערבולת רגשית ואין הוא מוצא מנוח לנפשו אלא בהעלמת עצמו מן העולם האכזר הזה. מוות וחיים ביד המחרימים והמנדים!

המסורת היהודית הייתה מודעת לנטייה הטבעית של האדם להחרים ולנדות את זולתו; תהיינה הסיבות אשר תהיינה ואין נפקא מינה אם מוצדקות הן אם לאו. מכיוון שחכמים היו ערים למנגנון האנושי ההרסני הזה, היה עליהם לפתח אמצעי קהילתי שבכוחו להתיר את החרמות והנידויים. האמצעי הזה נקרא בלשון הקודש השנייה של עם ישראל, הלשון הארמית, כָּל נִדְרֵי. אחת לשנה, ביום המקודש ביותר ובראש כל התפילות משחררת הקהילה את חבריה מכל הנדרים, השבועות, החרמות והנידויים שגזרו על זולתם, עד שיהיו כולם לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין. מי שמכל ליבו גוזר על עצמו להחרים ולנדות את זולתו ומכל לבו מכבד את טקס התרת הנדרים והחרמות, מוצא לו תיקון גדול בטקס שכזה. מאחר שהטקס מתקיים בקהילה, כל אחד מחברי הקהילה נחשב למחרים ולמנדה וכל אחד חייב להתיר את החרם והנידוי שזמם. אם כולנו עבריינים ובאותה המידה כולנו גם בעלי תשובה, הרי שיש מקום לנחמה. נחמה חברתית שכזאת מרככת את שרירות ליבנו ומעודדת יחס סובלני הן לעצמנו והן לזולתנו. לעולם יהא אדם רך כקנה!

זכרו של דרור אל-עמי, בנם של רעיי ואהוביי חגית ושייקה אל-עמי, מצווה על כל אחת ואחד מאתנו לעשות כל מאמץ למניעת האסונות הבאים. כָּל הַנְּדָרִים, הַשְּׁבוּעוֹת, הַחֲרָמוֹת וְהַנִּדּוּיִים, שֶׁגָּזַרְנוּ עַל עַצְמֵנוּ נֶגֶד זוּלָתֵנוּ, עַל כֻּלָּם אָנוּ מִתְחָרְטִים, אֶת כֻּלָּם אָנוּ מַתִּירִים וְאֶת כֻּלָּם אָנוּ מְבַטְּלִים עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁרִירִים וְלֹא יִהְיוּ קַיָּמִים לְעוֹלָם.

תחל שנה וברכותיה!

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

16 תגובות

  1. הבעיה חמורה מאוד. האשמים לא הילדים אלא המורים וההורים.

  2. זה נושא בעל חשיבות עליונה. לא מקדידים לו אפילו חלק קטן מהראוי. נדרש טיפול דחוף, לרוחב ולעומק.

  3. חווינו במשפחה חוויה קשה שלמזלנו לא נגמרה במוות. אבל היה גהינום. אסור לתת לתופעות כאלה אפילו לנבוט. יש לעקור מהשורש. ואנחנו ההורים של הקורבנות ושל התוקפים הרעים, עלינו האחריות העיקרית.

  4. מה קורה לנו? מה נהיה אתנו? תראו איזה תמונה של מלאך. למה כל זה קורה? מאיפה הרוע?

  5. התגובות כאן מחמיצות את העיקר
    ניסיון החיים מצביע על נטית ילדים להתייחס באכזריות לאחרים (לפי הגדרת המבוגרים) כולל לסביבתם, עוד הרבה לפני החשיפה להשפעת החינוך מהבית או בית הספר. נראה כדחף טיבעי מולד להישרדות הקיים בכול מערכות החי והצומח. ראו קן עם חמישה אפרוחים כיצד כל אחד מנסה לגבור על האחר להשגת מזון ותשומת לב כולל דחיקתו והשלכתו מהקן של מתחרה. מן הסתם פועל אותו מנגנון הישרדות קמאי גם בקרב ילדים מבלי דעת. מערכות החינוך הביתי והמוסדי אמורים לעורר בקרב הילדים מנגנון של שיתוף פעולה ואלטרואיזם שאינו פשוט עי תגמול פעילות הירואית לטובת הכלל- משימה לא קלה למימוש. כי ענישה קשה עלולה לעורר דווקא תגובת נגד חריפה עוד יותר כפי שמוכר במוסדות ילדים בעייתיים..

  6. כל הכבוד ליעקב מעוז שעוסק במרץ רב בנושאים ערכיים וחברתיים

  7. ככל שמקרים כאלה מתרחשים יותר, אלה איתותי אזהרה לקיומה של החברה. בשנתיים האחרונות יותר ויותר מקרים נחשפים בטלויזיה. והאדם הנורמלי, הנורמטיבי, תא מסוגל להבין איך ולמה זה בכלל קורה

  8. להפוך את מיגור התופעה למשימה בעדיפות ממש עליונה.

  9. תודה רבה לך, יעקב, על התזכורת המעולה, החשובה והדחופה לנושא הקשה מנשוא, ולמצב החמור שבו נמצאת החברה שלנו, ובמיוחד חברת הילדים והצעירים. הלוואי שנצליח במשהו להניע לתיקון ולריפוי את הרבים בינינו שאין ערים לחומרת המצב והשלכותיו.

  10. מנסה לחשוב, האם חבירה אל עמותת ״בשביל החיים״ (התומכת בשש ארי התאבדות וגם במניעת התאבדות), ו/או חבירה אל פרופ׳ יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי, על שם ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, יוכלו אולי להועיל לכם בפעילות החשובה שאתם מתכננים לזכרו של דרור. הפרויקט לזכרו של דרור יכלו להשאר עצמאי גם אם
    תעזרו בהנ״ל המצויים היטב בנושא.

  11. אני בן 74 הולך ל75 ולא בריא כבר וגם האשה שמי יוסף ואשה פוריה גם היא כבר לא בריאה סבלה מסרטן יש לנו בן שחר שסובל מאספרגר ואו אוטיזם והוא בעל צרכים מיוחדים בן 38 ולא עצמאי אבל חכם וחזר בתשובה ואם אנו הורים לא נדאג לו הוא לא יהיה מה לאכול בקיצור אנו דואגים לו לכל דבר אבל עם נלך לעולמנו הוא יהיה מסכן ושרותי רווחה בפת לא עוזרים לנו בכלום הם ממש לא נחמדים שולחים אותנו למשרד הבריאות אומרים שזה לא שייך להם כי יש לו מחלות שגם משרד הבריאות מטפל וגם אוטיזם אזברגר הם לא נחמדים לא עונים אפילו על טלפונים בקיצור מגעילים מתנהגים לא יפה אין שום סיוע מהם אולי אני צריך ללכת לבית המשפט ולספר לשופט איך עובד משרד הרווחה מח אוטיזם נכויות בפת כתבתי שהם מגעילים ולא מענין אותם כלום

  12. נודע לי על מיקרה בקיבוץ בצפון שבו קבוצת
    ילדים הציקו בזמנו לבת כיתתם . אביה היתרה
    בילדים שיפסיקו ממינהגם הניפסד . לאחר שהדבר לא הועיל , היכה אותם נימרצות ( היה
    חזק ובריון ). הוא נהג בם כפי שהיכה בזמנו ילדים אנטישמים בליטא …! ברור שהאחריות
    לנידוי ,חרמות ,היתעללות וכו' מוטלת על צוותי חינוך בבתי הספר ועל הורי המיתעללים ! אם יכשלו וימעלו בתפקידם וגם משרד החינוך לא יתערב ,הרי שבמציאות ההזויה
    כיום בישראל כשמיתנערים מאחריות ,לא נותר
    אלא ללמד לקח בכח הזרוע את המיתעמרים
    למיניהם ,למען יראו וייראו !!!

  13. שלום רב,
    נוגע ללב
    שמי אנה נצר-שי, בעברי כתבתי ספר ילדים כמתנת יום הולדת לנכדתי בנושא שמתיחס לקבלת השונה שמו :"אוריקי מספרת על חברים"
    אני משווקת אותו כתרומה ( ללא תמורה כספית ) לא.נשים המזדהים עם המסר. אשמח לתרום עותקים של הספר .
    פרטים על הסקר ניתן למצוא בגוגל .
    אשמח אם תצרו אתי קשר טלפוני לתיאום ושתוף פעולה.
    בתודה, אנה
    0527369967
    אנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של קימל

אלוהים אינו שוטר

עבריינים בחסות הדת – כיצד ניתן להסביר את הסתירה