"אי המתים" כמשל?

על הרומן "צל ידו" מאת חיים באר
צילום של משה
ד"ר משה גרנות

ספרו של חיים באר, "צל ידו" (עם עובד 2021, 317 עמ'), מבקש את הבלתי אפשרי – שנאמין כי המעוות ניתן לתיקון, ולו חלקית, אחרי המוות. יש חוט מקשר בין הרומן שלפנינו ובין הציור "אי המתים" של ארנולד בולקין, שהשפיע על יצירותיהם של המלחינים מאהלר ורחמנינוב, ובין "הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, שעניינה הוא עולם המתים.

אביא בתמצית את סיפור המעשה: חיים באר הסופר הוא הגיבור העיקרי ביצירה זאת (כמו במרבית יצירותיו הקודמות – אם בגלוי, ואם במסווה). הוא מוזמן בכבוד גדול על ידי הטייקון ד"ר רפאל ליוורנו, "הקפטן", להתארח בטירה שלו באוסטריה כדי לדובב את יוצאי העיר אוברוץ' (היום בצפון אוקראינה), שהיא עיר מוצאם של אביו של חיים באר ושל אימו של ליוורנו עצמו. ליוורנו נפגש עם הסופר במסעדות ובאירועים שונים (המתוארים כמפוארים במיוחד), אבל על הטיפול היום-יומי מופקדים ההיסטוריונית ד"ר הילה אנגל, ד"ר ורה שרף שתחבר את ספר הזיכרון של אוברוץ', המשגיח מלאכי הג'ינג'י שנוטע מלשינים בין "אנשי העדות" (לפניו היה מלווה אחר בשם שחק שנאן), התאומים אוראל ונוריאל ארגמ"ן (= ראשי התיבות של חמשת המלאכים) – לכולם שמות מלאכים.

לטירה שבה מתארח הסופר קוראים מנמוסינה, כשמה של אלילת הזיכרון שילדה לזאוס תשע מוזות. הקומה הרביעית, ששמה "שער השמיים" (שם המזכיר את חלום יעקב), היא מקום מגוריהם של "אנשי העדות", מקום חסר חלונות. מסתבר שאין חלונות גם בחדר ההתוועדות עם "העדים". בקומה החמישית הנקראת "וילון" שוכנת הסוויטה של ליוורנו, שם מתארח בצורה מלכותית הסופר שלנו. "וילון" הוא שמו של הרקיע הראשון מתוך השבעה על פי ריש לקיש (בבלי, חגיגה דף י"ב, ע"ב).

כמו בכל הרומנים הקודמים של חיים באר, הקורא עומד נפעם אל מול הבקיאות האדירה של באר, לא רק בעולם התורה, אלא בספרות ישראל והעולם, באומנות, במוזיקה, בדברי הימים של עם ישראל והעולם, והנה, בקיא מופלג זה סופג בסיפור המעשה רמזים לאינספור – שמות כל "העוזרים"; גם שמה של אשת המיליארדר – אראל אופן; שמותיהם של המדורים בטירה, העובדה שאין כיבוד בהתוועדויות, שהרי מתים אינם אוכלים, והעובדה שלכל אחד מ"העדים" יש שמות בדויים, גם המרצה אימץ לעצמו את שם סבתו – מינדלין. אולם הוא איננו נרמז עד אשר "העד" האהוב עליו, חווקין, מזכיר צדיק שהכיר, והצדיק הזה חי לפני 200 שנה (!) ואם כך, חווקין עצמו חייב להיות בן 130 שנה – המסקנה: הסופר משוחח עם מת!

בהמשך משתכנע הסופר שחווקין, המת האהוב עליו מכל "העדים", הגונבים מעשיות מספרי יזכור של ערים אחרות, ומספרים אותם כאילו קרו בעירם – הוא בעצם אבא שלו (עמ' 134)! וכאן לוז הרומן: גם המת וגם החי מבקשים ליישר הדורים מהשנים המעטות שזכו לחיות יחד. ויש מה לתקן: אביו הוליד אותו מאשתו השנייה כשהיה בן 54, והבן התבייש באביו הזקן והמרושל; האב נדר נדר שכשיגיע הילד לגיל מצוות, הוא יזמין לסעודה לכבוד הבר-מצווה של בנו היחיד את כל נדכאי העיר. האירוע היה קטסטרופה – הקבצנים והנכים גנבו סכו"ם, התנפלו על האוכל ודחסו לכליהם, התקוטטו, שרפו את המפה ועוד ועוד. עבור חיים הנער האירוע הזה היה טראומטי, והוא מטיח בפני אביו שהוא משוגע, והוא שונא אותו. על מפץ כזה לא ניתן להתגבר בחיים, מה עוד שהאב נפטר בעקבות אירוע מוחי כשחיים באר (אז רכלבסקי) טרם התגייס לצה"ל.

"התיקון": אברהם רכלבסקי המת מסכים שהיה צריך להודות בטעות. חיים החי מודה שלא הבין את אביו, ומסתבר לו שהוא לא האדם הנרגן שהכיר בילדותו ובנעוריו, אלא בר-אוריין שיש לו אפילו חוש הומור. חווקין, שמו הבדוי של המת אברהם רכלבסקי, הוא סלחן כלפי כל מי שפגע בו בחייו. נקודת זכות נוספת לאביו: אִפשר לבן לקנות 25 ספרים "של זקנים" (משל ע"צ מלמד, מ"צ סגל, נלסון גליק וכו' מאוחר יותר גם את "ספר האגדה"), מה שהיווה את הפתיח לאהבה האדירה של באר לעולם הספר. ועוד נקודת זכות לאב: הוא נידב מכספו לילדים העזובים לתלמוד תורה של ילדי בני עדות המזרח, ושם גם יסד בית כנסת בשם "בת ציון" לזכרה של אשתו הראשונה ליובה-בת-ציון.

לפני הפרידה מזכיר חווקין, הלא הוא אביו המת של הסופר, את ספרו של המשורר והמחזאי הבלגי מוריס מטרלינק "חיי הדבורים", שבו מתואר מעוף הכלולות האכזרי – כיצד אחרי ההזדווגות עם מלכת הכוורת הזכר מאבד את חייו. הנמשל: לאחר שחיים נולד, האב חש חסר משמעות במשפחה.

הסופר סיים את תפקידו בדיבוב המתים, ועליו להיפרד מהטירה. "העדים" מיועדים לטיול ארוך לבאזל, ניו-יורק, ברלין ולייפציג, שם נמצאות ארבע מגרסאותיו של "אי המתים" של בולקין, ובהמשך ישוטו על פני הים התיכון לחפש את האי הזה. ליוורנו הכול יודע (יש מצלמות בכל פינה בטירה, יש מלשינים, הוא דומה להאדס במיתולוגיה היוונית) מעניק לסופר מתנת פרידה את "ספר תולדות האר"י", שם מודגש שיש נוכחות מוכחת של העבר בתוך ההווה.

ברור שחיים באר מבקש בספר הזה להתפייס עם אביו אחרי מותו, וכפי שהעניק זיכרון לאימו בספר "חבלים", כן הוא מבקש להעניק זיכרון גם לאביו בספר זה, אבל לא ברור מדוע לשם כך הוא נאלץ להזכיר את "חבלים" 23 פעמים. ולא רק זאת, הוא מספר על הגיבורה הבדויה, אראל אופן, רעייתו של ליוורנו, שקראה את "חבלים" פעמיים, וקנתה שלושים עותקים כדי לחלק כמתנות לחבריה (עמ' 170). אנרי ברגסון טען בצדק שאין אנשים צנועים – יש אנשים שיודעים להסתיר בחוכמה את תשוקת ההתבלטות שלהם. אני תוהה איך חיים באר, שבחוכמתו והשכלתו אין איש יכול להטיל ספק, לא נשמע לעצה הכל כך נכונה של ברגסון?

זאת ועוד, אחרי רצח רבין חיים באר הסיר מעל ראשו את הכיפה, אבל מסתבר ש"הכיפה" לא סרה מליבו – הוא נמשך בחבלי קסם אל ארון הספרים היהודי, ליבו נמשך אל המסתורין, והוא משוכנע שיש אדון לבירה: "אני לא מסוגל להישיר מבט אל מצב שאין דין ואין דיין", אמר לי בריאיון שערכתי עימו ("שיחות עם סופרים", קווים 2007, בעמ' 307). הוא גם מאמין בכל ליבו בהישארות הנפש (שם, בעמ' 43). ההנמקה להעניק למתים "זכות דיבור" מעוגנת אצלו בתלמוד (בבלי, ברכות, מי שמתו), ב"קומדיה האלוהית" של דנטה (המוזכרת בספר בעמ' 296-292, 310) וברמזי האר"י.

אני, כתלמידו של אהרן מגד (ראו ריאיון עם א' מגד, "שיחות עם סופרים", בעמ' 162), מעדיף כתיבה ריאליסטית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. כבר הספקתי לקרוא את הספר
    והמאמר שלכם הוסיף לי הרבה
    תודה.

  2. חיים באר ויצירותיו לא מטופלים ומופצים מספיק. טוב שתרמתם את חלקכם.

  3. ההתמדה של ד"ר גרנות ממש ראויה לשבח. חשוב שכל אחד מאיתנו יפיץ את המאמרים מהסוג הזה לחבריו ברשתות החברתיות. ולכל אחד יש הרי אוקיאנוס של חברים. רק כך נשמר את הספרות העיברית גם לדורות הבאים שמשום מה לא מספיק מתעניינים בה.

    1. כמה שאת צודקת. נכדי בבתי הספר השונים, לא יודעים כמעט ולא כלום בתחום רוחני חיוני זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של נח

על סף תהום

בקרוב נדע אם אנחנו כבר נמצאים בדיקטטורה

תמונה של אביה

מהפכה או רפורמה?

בליץ החקיקה של לוין ורוטמן יפגע בדמוקרטיה הישראלית