רְסִיסֵי זִכָּרוֹן

יָשַׁבְנוּ לְמַרְגְּלוֹת עֵץ בַּיַּעַר, שֶׁהָיָה שׁוֹשְׁבִין אַהֲבָתֵנוּ

מִשְׁמַר כָּבוֹד שֶׁל עַנְנֵי סְתָו לִוּוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

אֲשֶׁר צָנַח תָּשׁוּשׁ לִמְצוּלוֹת הַנָּהָר.

לֹא הֶחֱלַפְנוּ מִלָּה, לְכָל אֶחָד הָיָה דּוֹבֵר מִשֶּׁלוֹ

אֲנִי זוֹכֵר שֶׁהָיִיתִי צָמֵא, עֵינַי שָׁתוּ אוֹתָךְ לִרְוָיָה

בְּעוֹד פָּנַיִךְ הוּצְפוּ אַדְמוּמִית,

יָדֵךְ הַמְּהַסֶּסֶת מֵאֲנָה לְהִפָּגֵשׁ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

כְּשֶׁחָצִינוּ אֶת גְּבוּל הַדִּמְדּוּמִים, צִנַּת עֶרֶב יָרְדָה עָלֵינוּ

צָלַף בָּנוּ הַיּוֹרֶה, כְּמִי שֶׁעָלוּ עַל מַאֲרָב,

פָּרַשְׂתִּי לָךְ מַרְבַד עָלִים לְהִשְׂתָּרֵעַ, בִּקַּשְׁתְּ לְהִתְכַּסּוֹת בִּי.

כְּשֶׁפָּסַק הַגֶּשֶׁם, צִרְצָרִים שָׁרוּ סֶרֶנָדָה.