גשר בין החוץ לפנים

בשעת משבר נדמה כי הכוחות המנוגדים אינם יכולים לשהות עוד זה בחברת זה, ולרוב תעלה תגובת "הילחם או ברח" מלווה בתשוקה עזה להעלים את ההתרחשות ולחזור לשקט ולתחושת הביטחון שהייתה טרם המשבר. אך האדם המחפש צמיחה פנימית ומשמעות יזהה מיד את פוטנציאל הצמיחה של המצב החדש ויפנה את עצמו לחקירה שבראשה השאלות 'מה מתרחש עכשיו? מי הנאחז? מה מקור הסבל?'

ככל שהמרחב הפנימי שלנו יכול להכיל יותר קונפליקטים בו-זמנית ולהתנהל בתוכם בשלווה, מתוך התבוננות ואי-היאחזות, כך הוא גדל ומגלה את עצמו מחדש, ולהפך. הנזיר הבודהיסטי תיך נאט חאן מתאר את הטבע כמכלול בתנועה מתמדת ללא התחלה וללא סוף. הענן הופך לגשם, הגשם למים, המים לכוס התה. 'כשאני שותה תה', הוא אומר בחיוך, 'אני שותה את הענן'. וכשהדעת מבקשת לבחון את הדברים, היא שואלת מה הוא אותו הקו שמפריד ומייצר 'ענן', 'גשם', 'תה'? בכתבים קוראים לקו זה 'מאיה', אשליה. זוהי אשליית ההפרדה שהדעת יוצרת, אשליה שמצמצמת את מרחב התודעה שלנו לנכון ולא נכון, קיים ולא קיים, מוות וחיים, אני ואתה, שלי ושלך, אשליה שההיאחזות בה מסבה כאב וסבל רב.

כשמתרחשת צמיחה בטבע, נדחקות דופנות הקיים, הישן מפנה מקומו, והחדש נגלה דרך בקיעה והתמזגות תוך רישום קווי מתאר חדשים. האומץ להתבונן ברעיונות חדשים בתודעתנו יכול להוביל אותנו לאותה חוויה מיוחדת הכוללת גם את הכאב, גם את אי-הנוחות, גם את הפרידה מהמוכר והידוע, אבל גם את ההפצעה, את חדוות היצירה ואת פלא ההיווצרות.

דרמת הקונפליקט מפגישה חזיתית את שמבקשים לבטל זה את זה. משבצת אחת ושני מתמודדים, קרב שבו מטרת כל אחד מהצדדים לנצח ולהיעמד במקום הצודק, החזק, היודע. אם הדברים מתנהלים בסדר הזה, תתפתח אלימות על סוגיה השונים, האחד יובס וייעלם, השני יישאר לבדו וייעמד על משבצת הניצחון; היו שניים, נותר אחד. האם בניצחון מדובר? רמיסת האחר מעידה על פחד מכישלון ועל הפחד להיכחד, הפחד הוא שיוצר את הסבל, אך רעיון ההיכחדות אינו אמתי, רעיון אינו יכול למות. הכלה משמעותה פתיחת אותו מרחב עצום שיכול לקבל את הדברים כמו שהם ללא האימה, ללא חרדת ההישרדות.

רגע היווצרות הקונפליקט הוא רגע היווצרות פוטנציאל הצמיחה. היכולת להישאר, להסכים להיחשף לעוד מידע, מעדנת את התהליך ובהדרגה מאפשרת את התמוססות הגבולות הקיימים תוך כדי יצירת החדשים, ללא הניפוץ והשבר של תגובת ה"להילחם או לברוח" – יכולת הדורשת תרגול מתמיד והתבוננות. המפגש עם עצמנו דרך התרגול מדריך את התודעה לוותר על מי ומה שהייתה לפני רגע לטובת מי ומה שיכולה להיות עכשיו. חוויה שמרפה את האחיזה בגבול הברור ולוקחת אל תנועה שמעבר לאשליה האחרונה, אל תוך הלא-נודע.

במונחים של צמיחה אישית, אחיזה בדעה והיאחזות בה הם הרי אסון. כשהדעת מוכנה לערער על עצמה, מתרחש תהליך יפהפה שבו עולות השאלות 'של מי הדעה? ומי המערער?' תהליך זה פותח מרחב המוכן לקבל לתוכו את הקונפליקט מתוך שפע, מתוך פתחון לב, מתוך ידיעה עמוקה שדבר אינו יכול ללכת ודבר אינו יכול לבוא. סובלנות והכלה נדרשים כדי להחזיק קונפליקט מורכב יחד ללא הצורך בהשמדה, לא בהכרח מטוב לב או מחמלה, אלא מתוך הבנה שהצמיחה של האחר היא צמיחתך שלך; אנו זקוקים זה לזה, אנו זקוקים לרעיונות המנוגדים, בעזרת אותם רגעי הניגוד והקונפליקט אנו מגלים כי מרחב ההכלה הגדול ביותר שאנו כה משתוקקים למצוא – נמצא בתוכנו.

ההנחה כי עליי לבטוח בהדרגה בכך שהרפיה וויתור יוציאו אותי אל החופשי היא שמגשרת בין חיי היומיום לתרגול על המזרון, מטרנספורמציה אחת לאחרת בתהליך של צמיחה והיכחדות.