בנתיב האימאז'ים

על הספר "באור הכול נראה אחרת" מאת שרה פלד
צילום של משה
ד"ר משה גרנות

בסקירת ספרה של שרה פלד, "באור הכול נראה אחרת" (הוצ' גן נעול, 2022, 97 עמ'), אדון בעיקר בנתיב האימאז'ים, אולם תחילה אבקש להתייחס בכמה מילים לשיר האהבה היפה "משאלה" (עמ' 77):

הכניסני אל תוך גופך, אהוב

והיה לי מגן ומסתור

במפלס שערות חזך אדע מקלט

ובאוהל ידיך אתערסל.

והיה לי כמו אז, בימים אחרים

היה לי זר וחבר

היה לי מה שעבר והיה

החזר לי

אותך.

נקל לחוש מייד את הארמז לשני שירים קנוניים: "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק; ו"אלוהים מרחם על ילדי הגן" של יהודה עמיחי (השורה האחרונה בשיר זה: "עכשיו ובימים האחרים"). השיר של ביאליק הוא פסימי למדיי – הוא מקונן על כך שלא זכה לנעורים, ואיננו יודע מה זאת אהבה. בשיר של עמיחי מסומנת התקווה בעולם שאלוהים אינו מרחם על ברואיו – האהבה שגורמת לאוהבים להתעלם מכל מעקשי החיים. בשיר של שרה פלד יש משאלה מהאהוב להיות שוב מי שהיה, וכאן מביאה הדוברת משפט מפתח לאהבה: "היה לי זר וחבר", לאמור, הדוברת מייחלת לביטחון שהחבר מעניק, ולעומת זאת, יש בה ציפייה לריגוש שאמור להתרחש במפגש עם זר מסתורי – דבר והיפוכו – סוד האהבה. היא מבקשת מהאהוב להיות שוב מה שהיה בתחילתו של מפגש האהבה.

וכמובטח, אתייחס כעת אל האימאז'ים שמאכלסים את רוב השירים בקובץ. כיוון שאין לדרוש מכל הקורא רשימה זאת להיות מומחה בשפתם של חוקרי הספרות, אבהיר בקצרה שאימאז' הוא תמונה פיוטית המורכבת בדרך ייחודית. לדוגמה, המשורר יצחק למדן מתאר את עצמו באימאז' הבא: "רוחו גלגל תמורות על ציר האינמרגוע". ברור שאין לרוח גלגל וציר, אבל התמונה הפיוטית הזאת ממחישה יפה מה מתחולל ברוחו של הדובר. דוגמה נוספת היא מפרי עטו של אמיר גלבוע: "לפני בוקר טיילה שמש בתוך היער" – ברור שלא השמש טיילה, אלא אב ובנו ביום שמשי ביער.

וכעת לאימאז'ים שבספר "באור הכול נראה אחרת":

(הכאב) "תולש מאשליותיי / גידולי פרא / שיאריכו ימים ממני" (עמ' 9); והרי האשליות אינן גינה מוזנחת שבה גדלים גידולי פרא.

"… משב רוח עדין / מרפרף על תריסי העבר" (עמ' 18); והרי ברור שלזמן אין חלונות ואין תריסים.

"מנסה לדוג / פירורי שלומך" (עמ' 27); דייג מנסה לצוד דגים באמצעות פירורים בחכה, ואילו כאן הדיג הוא לגבי מידע מבוקש (של שלום הנמענת).

"לילדה שצילה נמס לתוך כיסא" (עמ' 38); הצל איננו יכול להימס, אבל התמונה מתארת, כנראה, את הפחד שממלא את הילדה, שאפילו הצל שלה נמס.

"אוטובוס כבד דמעות" (עמ' 65); ברור שהדמעות הן לא של האוטובוס, אלא של הנוסעת בו שהחמיצה פגישה עם זר.

"מנעול הרגש החליד" (עמ' 90); מנעול יכול בהחלט להחליד, אבל מנעול של רגש שמחליד הוא ביטוי חזק למה שמתחולל בנפש.

"הזמן צועד בשמש ובגשם" (עמ' 90); לכאורה, תמונה חסרת שחר – וכי זמן יכול לצעוד? ובכן כן, הזמן חולף כל הזמן גם בשמש וגם בגשם, הוא חולף תמיד ללא הפוגה.

הזמן מקבל בקובץ זה דיוקן שטני, כמו בשירת ימי הביניים: "מאכלת הזמן" (עמ' 36).

הזכרתי בפתח הסקירה את הארמז ל"הכניסיני" של ביאליק – בשיר אחר "כבר עיני ההר מועמות" (עמ' 30) יש ארמז ללשון המראות בפואמה "הבריכה" של ביאליק: "… מנסה / לפענח את קסמי שפת / האבנים והצבעים".

שרה פלד משתמשת בשיריה בסינאסתיזיה (ערבוב חושים): "נושמת הד / הנס" (עמ' 23); "המחשבות מטפטפות עצמן לדעת" (עמ' 20); "רסיסי עצב שקוף" (עמ' 85). כן, ניתן למצוא בקובץ אנאפורות (חזרה על מילה בראש שורה) (עמ' 35, 92). בכמה שירים יש חרוז חלקי (עמ' 47, 58, 89), המשך לספרה הקודם "געגועים טורפים" (גן נעול, 2013), שכמעט כולו מחורז. אילו הסכימה המשוררת להטות אוזן לעצתי, הייתה מוותרת על דרך פרוזודית זאת, שהרי אין דרך להתמודד עם החריזה הווירטואוזית של נתן אלתרמן, ומה שפחות מזה נראה על פניו עילג.

בספר יש כמה שירים על אשפוז (האם, האב, הדוד) במחלקה גריאטרית, המשך לתוכן העיקרי של "געגועים טורפים" שהוזכר לעיל, שם יש מעקב אחרי הידרדרות האם ובני דורה אל עמעום הזיכרון ושאר תחלואי הזקנה. בלא ספק: "באור הכול נראה אחרת" עולה לאין שיעור על "געגועים טורפים".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. הניתוחים המדוייקים והמבוססים שלך ממש מעניינים.

  2. כשאגיע לספר, אני כבר מצוידת בתשתית של ניתוח מקצועי. תודה.

  3. מי שמעונין.נת בספר אני יכולה לשלוח בדואר. לא מוכרת. נותנת מתנה. 0524847971

  4. באתר שלכם יותר ויותר יצירות מקוריות ויותר ויותר ניתוחים מקצועיים של יצירות בעברית, גם שירה וגם ספרות. עלו והצליחו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך