אהבה נטו

הספר "ירושלים אשר אהבנו – מסה על ירושלים, שירים על ירושלים" (הוצאת שלהבת ירושלים תשפ"ב, 140 עמ') של הרצל ובלפור חקק הוא ביטוי לאהבתם הגדולה של השניים לעיר ירושלים. אני מקנא באחים התאומים על אהבתם הכנה לירושלים. העיר שקיימת כבר מעל 3000 שנה היא באמת כלילת יופי, ויש בה אתרים עכשוויים והיסטוריים מעוררי התפעלות, אלא שבליבי הולכת ומתחזקת התחושה המטרידה על מעמדה של עיר זו בסכסוכי הדמים לאורך כל אותן שנים ועד ימינו אנו.

בכול אשם אותו דויטרונומיסט, הסופר בעל השקפת העולם הדברימית (ספר דברים), שקבע כי מאחר שיש רק אל אחד, ורק אמת אמונית אחת – הפולחן של אל זה חייב להתקיים רק בעיר ירושלים. את המהפכה הדתית הזאת חולל אותו דויטרונומיסט עלום שם בימיו של המלך יאשיהו, והיא שגרמה לכך שגם הנצרות קבעה שהאל שלה הוא האל האמיתי האחד שאין בלתו, וכי מקום הפולחן שלו חייב להיות בירושלים. באותה הדרך חשב ופעל גם האסלאם, והנה שלוש דתות, שכל אחת בטוחה שרק האל שלה הוא אל האמת, ולכן חובה שהפולחן שלו יתקיים בעיר היחידה בעולם שנבחרה בוודאות על ידי האל. שלוש אמיתות הסותרות זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת שהובילו לשפיכות דמים למען האמת האחת והיחידה שאין בלתה.

הרצל ובלפור חקק אינם מתעלמים מכך שירושלים היא סלע מחלוקת של שלוש הדתות (וגם בתוך הכתות הפנימיות של שלוש הדתות, ראו עמ' 121 ואילך; 127), אבל במבטם הטוב, ובאופטימיות שלהם הם משוכנעים שאף על פי כן ניתן ליצור הרמוניה בעיר המפולגת הזאת. דוגמה לכך הם רואים ב"שבת אחים גם יחד" בקבר דויד, שמעליו חדר הסעודה האחרונה הנוצרי, ומעליו מסגד נבי דאוד (עמ' 9-8).

שני האחים מביעים אהבה לירושלים, להיסטוריה שלה לאתריה ולתושביה, ובראש ובראשונה למשפחתם. מרנין את הלב לקרוא את הערצתם לסבים, לסבתות, לאב ולאם, שידעו אגדות מהתלמוד, ושכמהו לירושלים. הם מצטטים את אמרותיהם החכמות של הסבים וההורים, שכולן אהבה גדולה למסורת.

הם מתארים באהבה את החיים הפשוטים שנועדו להם בעיר הזאת בילדותם – כל המשפחה התגוררה בחדר אחד, בית שימוש אחד שימש את כל דרי החצר, המים נשאבו מבור במנואלה (עמ' 102), כל השכונה אפתה בתנור אחד, המקרר היה ארגז קרח, האוכל בושל בפרימוס, כתשו בעלי ומכתש, האירו בעששית נפט ("למפה"), התרחצו בגיגית, המגהץ היה עם פחמים; בימי ילדותם התהלכו בחוצות ירושלים זגגים, מחלקי בקבוקי חלב, משחיזי סכינים, מוכרי תירס חם, צמר גפן מתוק ותפוח מסוכר, מדליקי פנסים, מצחצחי נעליים, סנדלרים (עמ' 14, 19, 93). מה שיכול להתפרש היום כחיים עלובים, הרי בעיני המחברים היה זה עולם מלא פלאות (עמ' 24).

התאומים חקק עוברים משכונה לשכונה בירושלים, מזכירים באיזו שנה נוסדה כל שכונה, ומאילו עדות תושביה. מתארים את אופייה של כל שכונה, את בתיה, את בתי הכנסת שבעיניהם היו מקום של קדושה והתרוממות הרוח, מפגש עם נשמת העם (עמ' 96). המחברים מתארים את בתי הספר "אליאנס לבנים" ו"למל", ואינם מסוגלים להסכין עם כך שבית הספר האהוב נהרס, ובמקומו נבנה מגדל – קניון "מרכז כלל" (עמ' 67, 118).

המחברים מזכירים גם את המושבה הגרמנית ואת בית קברות הטמפלרי, וכן את נהייתם אחר האידיאולוגיה הנאצית (עמ' 47), להודיע לקורא שלא נעלמה מהמחברים המורכבות הרת הסכנות של עיר הנצח ירושלים. הם נזכרים בערגה בבית "זהרי חמה" שנבנה עבור המקובלים, לשם הגיעו השניים עם הסבים (עמ' 54). הם מתארים הליכה עם סבא יצחק חבשה ליד גיא בן הינום, שם בימי קדם הקריבו ילדים למולך, ולכיוונו של מקום זה היה הסב יורק (עמ' 60).

חוויה מיוחדת במינה, אשר כנראה קבעה את עתידם של האחים חקק, היא המפגש עם בית הדפוס (עמ' 61) – הם היו סבורים שפועלי הדפוס הם סופרים, וכמהו להיות כמותם. הם למדו להכין תבליטי אותיות מהופכות, והפיקו עיתון שהפיצו בין ילדי בית הספר. מהחוויה הילדית הזאת נבעה המוזה שהפכה את השניים למשוררים ולסופרים, שנועדו לשיר שיר הלל לירושלים, שירים המשובצים לאורך כל הספר שלפנינו.

המחברים אינם מתעלמים גם מחלקה האפל של ירושלים, שבה פוגשים עיוורים, פיסחים, מצורעים, והם מבכים את נידויים של הללו מן החברה (עמ' 109-107); הם פוגשים שורדי שואה הנושאים את שקי הסבל שלהם על שכמם (עמ' 136-134).

הרצל ובלפור חקק הם מומחים בלשון העברית, בתנ"ך (חתני תנ"ך עולמיים), בדברי ימי ישראל וירושלים, וברזי הספרות העברית, ומזכירים בספר סופרים הקשורים בירושלים: עגנון, שהעירייה קבעה שלט לציבור שלא יפריעו לו בכתיבתו (עמ' 64), א"צ גרינברג, יהודה בורלא, י"ח ברנר, נתן אלתרמן, ביאליק, זלדה, רחל, אמיר גלבוע, נעמי שמר (הסדר לפי הופעתם בספר).

אפשר לכתוב עוד רבות על ספר מלבב זה, אבל אסתפק בכמה הערות לסיכום: בספר שורה אווירה של קדושה ומסתורין, אווירה שונה לחלוטין מהמקובל אצל יוצרים "מפוכחים"; בספר הזה, כמו בשאר ספריהם, שהיה לי הכבוד לקרוא, חסרה החידה, שהיא חליפת המגן של כל יוצר – אצל הרצל ובלפור – מה שהקורא מקבל, זה בדיוק מה שהכותבים התכוונו אליו. ועוד דבר: השיבוץ התכוף של שירים ליד כל קטע של פרוזה (שירית!) מקשה (לפחות עליי) על הריכוז.

אנחנו רגילים לקרוא אצל יוצרינו ביקורת, לעיתים עוקצנית, על ההוויה החדשה שלנו בארצנו המתחדשת – בספר הזה של האחים חקק אנו מוצאים אהבה נטו לירושלים בפרט, ולארץ ישראל, תרבותה ודברי ימיה – בכלל.