פרק ראשון: יאסר ערפאת

מי חיסל את השמאל הישראלי-הציוני? (1)
תמונה של אירה
ד"ר אריה איתמר

לאורך השנים האחרונות ומערכות הבחירות החוזרות ונשנות מסתמנת מגמה: סיום דרכו של השמאל הציוני. צאצאי מקימי המדינה, חלוצי העליות, המעפילים, הלוחמים – "עבודה" ו"מרצ", אחוזי אימה מאחוז החסימה, בדרך לסיום תפקידם ההיסטורי. לשאלה מי חיסל את השמאל הציוני, לרוב הגדול בקרב השרידים יש תשובה שטחית: "ביבי". כמה קל, כמה שגרתי, כל כך נוח, לא צריך לחשוב… אבל צר לי, כאחד שהשתייך למחנה "המחוסל", יש לי תשובה אחרת, קשה מנשוא ומאתגרת: אותנו חיסלו הפלסטינים משני צידי הקו הירוק, כי רובם – לפי סקרים אובייקטיביים – אינם מכירים בקשר שלנו לארץ הזאת ובזכותנו לחיות כאן במדינה עצמאית. והם חיסלו אותנו בכוונת מכוון, כדי למנוע ממדינת ישראל כל אפשרות להתהדר בפנים מתונות, כדי להפוך אותה למדינה קיצונית המפלה מיעוטים והמתנגדת לרעיון שתי המדינות, ובכך להקל על עצמם את מסע הדה-לגיטימציה שהם מנהלים נגדנו ברחבי העולם ואשר מטרתו – חיסול המדינה היהודית. אמנם פוליטיקה אינה מדע מדויק, אך בכל זאת ההנחה הנ"ל מחייבת אי אילו הוכחות. את זאת אעשה בהמשך.

ראשית נפילתו של השמאל הציוני הייתה בהסכמי אוסלו. משני צידי המתרס עמדו הנהגות שונות לחלוטין במנטליות, בהגינות ובעיקר – במטרות. בצד הפלסטיני עמדה הנהגה מניפולטיבית, מלאת שנאה, עם הרבה דם על הידיים, ובראשה הנוכל הבין-לאומי יאסר ערפאת. מטרתה הייתה – והימין טען זאת בצדק – להיכנס פנימה ולנצל זאת להמשך מלחמת הטרור נגד מדינת ישראל עד לחיסולה (וגם זה דורש הוכחה – בהמשך). מנגד, בראשות רבין ופרס, עמדה הנהגה מתונה, פרגמטית, מתנגדת לארץ ישראל השלמה ומוכנה לפשרות כואבות למען השלום. בניגוד לפרס – ששגה באשליות, לרבין לא היו כאלו. הוא ידע בדיוק עם מי יש לו עסק, הוא ידע בדיוק מי זה ערפאת; אך הוא היה הומני ביסודו, הוא האמין בטוב, הוא האמין במין האנושי, הוא האמין שעל אפו ועל חמתו של ערפאת וחבר מרצחיו, הוא יצליח למשוך אחריו – לעבר חזון השלום, הנורמליות והחיים – את העם הפלסטיני, וזאת הייתה טעותו הגדולה.

בהתחלה נראה היה שזה הולך בכיוון הרצוי: התחילו שיתופי פעולה, מפגשים של רצון טוב, מנהיגים מתונים כמו פייסל חוסייני וסרי נוסייבה נתנו את הטון. אך ערפאת, שהריח את "הסכנה הנוראה" של שלום ופיוס, לא הרים ידיים. בקריצת העין שלו, בדלת המסתובבת המפורסמת ובהצהרותיו על "שהידים בדרך לירושלים", הוא נתן אור ירוק לטרור ולשנאה, וכך, בגלל האוטובוסים המתפוצצים והפאבים השרופים ובהם עשרות של קורבנות חפים מפשע, כך עלו בעשן התקוות שלנו – רק שלנו! כי הפלסטינים צקצקו בלשון, אך רובם למעשה תמכו במעשי הרצח. מעשי הטירוף הללו הביאו עימם את התמוטטות חזון השלום של השמאל הציוני, ערערו את הביטחון שלו בצדקת דרכו וכתוצאה מכך נוצרה מבוכה, רפיון, שבעקבותיהם רבין הופקר ללא טבעת הגנה תומכת להסתה של הימין המשתולל. נכון שהסתה זו נתנה ליגאל עמיר את הלגיטימציה לרצוח, אבל צר לי, את התחמושת לאקדח שלו סיפקו הפלסטינים.

כמובן אפשר לטעון שזו חוכמה בדיעבד, וזה נכון, אך זוהי התוצאה – חיסול השמאל הציוני. בכל זאת, אין זה אומר אוטומטית שהימין צודק ושארץ ישראל השלמה זה דבר נכון, אך זה נושא למאמר אחר. השאלה היא, האם ניתן היה לעשות אחרת? שוב כחוכמה בדיעבד, אפשר לומר שכן, ובכל זאת ראוי לבדוק איך ניתן היה לעשות אחרת, כי אולי מתישהו תהיה עוד הזדמנות.

כבר מההתחלה המוטיבציה של ערפאת וחבר מרצחיו הייתה ברורה לחלוטין, הכתובת הייתה על הקיר: לקראת הטקס בבית הלבן דרש הגנרל דה-לה-שמטע להופיע עם מדי הצבא המצועצעים שלו ועם חזה מלא מדליות, כלומר אלה שקיבל בעבור "מעללי הגבורה" שלו: כביש החוף – 35 מדליות, בית הספר במעלות – 27; משפחת הרן – 4 ועוד ועוד "מדליות" מהסוג הזה. וזה בטקס שאמור להיות תחילתו של שלום… רבין, איש הצבא, הלוחם, התקומם נגד ההצגה הזאת, הוא הבין בדיוק מהו המסר שערפאת שולח לבני עמו – המשך המלחמה. ואז הגיעו ל"פשרה" – בלי "מדליות" אבל עם החליפה המצועצעת. אנשי פרס לחשו לרבין שאלו אינם מדים אלא "חליפת ספארי"… רבין ויתר, הסכים לפשרה, חשש לפוצץ את המהלך בגלל מה שנראה לו כדבר שולי. זו הייתה טעותו הראשונה. ערפאת, בסמליות של מדיו המצועצעים, הצליח להעביר לבני עמו את מסר השנאה והמשך המלחמה. אסור היה לרבין לוותר ואפילו במחיר פיצוץ ההסכם. אם ערפאת היה נכנע ומופיע בבגדים אזרחיים, גם זה היה מסר – לא שלו אלא של רבין.

טעותו השנייה של רבין הייתה ביום כניסתו של ערפאת לארץ. היה הסכם כתוב וחתום, מי ייכנס איתו ומי לא. על כמה מהרוצחים הכבדים רבין הטיל וטו ולא הסכים לכניסתם, וערפאת כביכול נכנע וחתם על ההסכם. ואז, במרצדס המפוארת, הוא נכנס ישוב לא בנוח במושב האחורי… כי במקום מושב מרופד כרעו שם שני מרצחים שאסור היה להכניס אותם, וערפאת ישב עליהם… אנשינו ראו היטב את המחזה המביש הזה, את יחסו של ערפאת לחתימה שלו ובכלל לכל הנושא. כל עם ישראל ראה הכול ברגע ההתרחשות. רבין היה צריך לעצור את השיירה, להחזיר אותה לאחור להודיע לנוכל הזה שאם הוא רוצה להיכנס עליו להיפרד משני הרוצחים כמוסכם. אך רבין שוב ויתר, הוא שוב חשב – ובטעות – שגם זה עניין זניח. אך לא כן, כי במעשה הזה ערפאת העביר מסר, שלא רק שאין ערך לחתימה שלו (והוא הוכיח זאת כמה פעמים בהמשך), אלא שוב, שהמלחמה נמשכת, אין שלום, הוא מכניס פנימה את אלו שינהלו את ההמשך. אילו היה רבין מתעקש, הוא היה מוכיח לפלסטינים ששום טריקים לא יעזרו – המלחמה הסתיימה, ומי שינסה לחדש אותה – יתגלה במלוא קלונו. אך כאמור הוא ויתר, וגם התקשורת שלנו המעיטה בערך המחזה הזה.

את מרבית הפרק הבא נקדיש לתקופת שלטונו של אבו מאזן

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

21 תגובות

  1. איתמר
    יפה טענת! אלא שאני לא מאשים את ערפאת, כמוסלמי הוא פעל למימוש חזון דוקטרינת הג'יהאד ברוח הסכם חודייבה, כל מי שעוסק בתחום משא ומתן חוצה תרבויות- ידע והתריע גם אז (אני בינהם)
    האשמה היא כולה על השמאל הישראלי שעיוור עצמו לדעת, תוך שהוא מתבשם בניחוח חזון השלום הגלובלי ש"הינה קרב ובא". נכון שפרס הוקסם ממשק כנפי ההיסטוריה, והוביל אחריו את רבין אף שחשדנותו התריעה- לא יכול היה להתאפק פוליטית להשאיר את הבמה לפרס- ונגרר בחוסר חשק בולט להרפתקה, שאת מחירה ישראל תשלם עד קץ הימים, ורציחותו -גם סיפקה את התירוץ של ערפאת להפסקת המשא ומתן (אף שהשכל אמר שיכול היה להיות בדיוק ההיפך), והשמאל עדיין משתמש ב"תירוץ" זה עד היום "כהוכחה" לאשמת ישראל- הונאת הדעת !!

  2. ממש לא מקבל את התיזה הזו. ערפאת אכן היה פרטנר גרוע, אבל זה מה שהיה. את הסכמי אוסלו הרג רצח רבין והפסד פרס בבחירות. לא שלט נעשו טעויות בדרך, אבל הסכם אוסלו לא קיבל צ'אנס של ממש ואכן ביבי הרג אוןתו.
    בימי אולמרט/אבו מאזן היה סיכוי של ממש להגעה להסדר, אבל השחיתות של אולמרט דפקה את העסק.
    כל הסיפורים על המדים ושאר סמלים הם זוטות לא משמעותיות. את השמאל הרג משהו אחר לגמרי (ראה מאמרו של עוזי ברעם, כאן), אבל זה דיון אחר. קל מאד להטיל את האשמה על הצד השני ולרחוץ בנקיון כפיים.

    1. ממש לא להאמין.
      ביבי הרג את אוסלו? ביבי גם אשם ב- 1200 "קורבנות השלום"? ערפאת היה בכלל פרטנר? רק רמז: על נאום דרבן שמעת?
      בימי אולמרט כבר היה הסכם. הוא היה מוכן לתת עוד הרבה. איך השחיתות של אולמרט דפקה את העסק?
      פרס הפסיד בבחירות בגלל רצח האם וילדיה ביריחו. להזכירך – כך עברו כמה עשרות אלפים להצביע עבור הליכוד וזה גמר את פרס.
      מהסכם אוסלו ה"שמאל" החל להתדרדר. עשה שיעורי בית, בחן את תוצאות הבחירות מאז – והתמונה תתבהר לך.
      נכון שגם משהו אחר השתתף "בהריגת השמאל" כפי שאתה כותב – השחיתות.
      שיהיה ברור – אשמה מוטלת רק על הצד השני. אצלנו היו וישנם תמימים שמעוותים את ההיסטוריה, לא מתוך רצון רע אלא מתוך התעלמות מהנרטיב.

      1. למגיב:
        אני, תודה לאל, יודע להבחין מתי דין עם איש ימין הופל לחסר תוחלת.

        1. כאן יש להסכים אתך ב- 100%. דיון עם איש שמאל הנו חסר תוחלת, באשר השמאלן מרחף בעולם דמיוני חסר בסיס ושורשים.

          1. דו השיח הקצר הזה מראה הייטב את ההבדל בינינו. אני לא התייחסתי למגיב האלמוני ולא השמצתי אישית. רק ציינתי את חוסר התועלת בהמשך, כשאין בסיס הגיוני לדיון. התגובה הלא מכובדת שלך אפיינית בהחלט.

  3. לד"ר אריה איתמר
    כל הכבוד. קראתי ולמצער אני מסכים עם כל מילה שכתבת. ותודה לד"ר יוסי ביילין.

  4. למה אויב חיצוני אשם בשינויים פוליטיים פנימיים בישראל?

  5. מעניין לאןנאתה מוביל
    פוליטיקה או סיפור?
    ואני חושב שאתה תענה לי שגם וגם?
    ולא בטוח שאני ישתכנע

  6. מה שמתןאר כאן בסוף הכתבה כטעות שניה , באמת קרה , לא שמעתי על זה

    1. לשואל הנכבד – מה שמתואר בסוף הכתבה בהחלט קרה. שמעתי על עניין זה אישית מפי האלוף יום טוב סמיה, שהיה בעת ההיא מפקד אוגדת עזה וכניסת ערפאת ו"חבורתו" מסיני לעזה התקיימה תחת פיקודו. כשנתגלו שני הטרוריסטים במכונית של ערפאת, סמיה התקשר לרבין לדווח לו על כך – שערפאת מפר את ההסכם מיד עם תחילת ביצועו – ושאל אם לעצור את המחבלים הללו. רבין הורה לו להתעלם מההפרה הבוטה הזו באמרו: לא כדאי לפוצץ את ההסכם בשל שני המחבלים הללו.
      בקיצור – הדיווח של ד"ר אריה איתמר נכון בהחלט.

  7. עאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו לפני הכל
    אבל לא לצפות שהצד השני יחשוב כמונו
    הם רואים זאת מהעמדה שלהם שהיא כמובן הפוכה

  8. בדיעבד קל לדעת רטרואקטיבית מי טעה ובמה. נראה מה יעזו ממשלות הימין הבאות ולאן זה יוביל את המדינה ואת או ן מפלגות. הנה נתניהו מתקשה כבר הרבה פעמים ךהשיג הכרעה לטובת מפלגתו

  9. לתת סיכוי ולהיכשל זה פחות גרוע מאשר לא לתת הזדמנות בכלל. כך אפשר להסיק מסקנות ולקבל לקחים

  10. אומרים שהימין יכול לעשות שלום כי אז השמאל מצטרף אליו בחדווה והשמאל יכול לעשות מלחמה כי אז הימין עומד לימינו. אריק שרון היה 100% ימין וכאשר הוא ביצע את ההתנתקות השמאל חיבק אותו. אבל העם שלנו לא טיפש. לאחר שעזה פנתה לנו עורף והפכה להיות צרה צרורה הוא חדל להאמין לחזון של אדריכלי ההתנתקות והתחיל לתמוך באלה שמראש לא הסכימו עם המהלך הזה. השמאל הצטמק וקדימה נעלמה. התוצאה היא תזוזה ימינה אירוורסיבילית. מה שמרכך קצת את המכה לשמאל הוא ההתנגדות האישית לנתניהו שעם כל היכולות הפוליטיות שלו הוא לא הצליח לשכנע חצי מהעם שהוא לא מושחת. אבל בשורה התחתונה הפלשתינים חיסלו את השמאל הציוני.

    1. לגיורא
      נכון מאד. הפלשתינים חיסלו את השמאל הציוני. אבל הפרדוקס בכך הוא שהם הזיקו לעצמם. ישראל זזה ימינה, והימין מפעיל מדיניות הרבה יותר אגרסיבית כלפי הפלשתינים.

      1. יצחק דגני אתה צודק, עובדתית זה מה שקרה, אבל… הפלשתינאים רוצים בימין ובאגרסיביות שלהם, כי זה מתדלק את מסע הדה לגיטימציה שהם עושים לנו ורואים בזה את האמצעי לחיסולנו. לשרידי השמאל הם בזים ורואים בהם אידיוטים מועילים וכנ"ל בימין, המשחק לידים שלהם

  11. מבלי לפגוע בכבודו של רבין ז"ל, אין ספק שהוא טעה. וכדאי לשים לב לנאמר לגבי שת הטעויות היסודיות הנזכרות במאמר הנ"ל, כדי להפיק לקחים ולצמצם את מספר השגיאות בעתיד.

  12. שלום לכל המגיבים, תודה על התגובות. פה ושם עניתי, אך הגעתי למסקנה שאין טעם בתגובות פרטניות ואחבר טכסט תגובה על כל ההערות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך