מהמילואים היישר לעיקולים

מסיפורי מדינה אחת לשני עמים (1)
תמונה של ד"ר דגני
ד"ר יצחק דגני

אם ישראל תהיה מדינת כל תושביה, האם הסיפור, שמובא כאן בשני חלקים, יכול לקרות? תשפטו אתם.

היה זה יום סתווי קריר. בחוץ נשבה רוח קלה, רוח אשר בסופו של יום מביאה בכנפיה את היורה. ענת הרגישה שעולמה חרב עליה. היא החזיקה בזרועותיה את התינוק הרך, אל רגליה נצמדו בתה בת הארבע ובנה בן השלוש. ענת הביטה בילדיה והחליטה שאין ברירה ועליה לדבר עם בעלה. היא התקשרה למספר הטלפון של יחידת המילואים שלו.

כעבור דקה ענה קול נשי: "הלו, כאן סמלת המבצעים, עם מי אני מדברת?", "זו ענת, רעייתו של שאולי. אני חייבת לדבר איתו דחוף". סמלת המבצעים ענתה בסערת נפש: "גב' ישראלי, אני מצטערת, המפקד לא יכול לגשת עכשיו לטלפון. הוא נמצא בשטח עם חייליו, בדיוק מתרחשת תקרית אש". "לא מעניין אותי", זעקה ענת בטלפון, "אני חייבת לדבר איתו עכשיו". אולם היא חשה שרעייתו של המפקד מדברת מתוך מצוקה רבה ואמרה: "חכי, אנסה להשיג אותו בקשר". מייד אחר כך שמעה ענת את הסמלת קוראת במכשיר קשר: "קודקוד נמר כאן עשר א' חזור אליי עכשיו". היא חזרה על הקריאה פעמים אחדות, עד שקול גברי עמוק ענה במכשיר הקשר: "כאן קודקוד נמר, נא לא להפריע עכשיו, נדבר כשתיפסק האש". ברקע נשמעו יריות מקלע ונשמעה התפוצצות של פגז ארטילרי. הסמלת המשיכה: "קודקוד נמר רעייתך בטלפון, היא נשמעת במצוקה, ודורשת לדבר איתך עכשיו".

שאולי חש שמשהו לא כשורה, אחרי הכול הוא השאיר בבית אישה צעירה עם שלושה ילדים קטנים. ברגע ששודרה סיסמת גיוס החירום של הגדוד שלו בקול ישראל לפני ארבעה חודשים, הוא עלה על מדים, נטל תרמיל עם כמה בגדים להחלפה, ומיהר לג'יפ המעוטר באנטנות שחיכה לו ליד הבית. הוא הורה לנהג שלו אלברט, לנסוע לימ"ח. ומאז הוא שקוע בקרבות ובחילופי אש.

"יובל", הוא פנה לסמלת המבצעים, "חברי עכשיו את רשת הקשר המבצעית עם המרכזייה ותני לי לדבר עם רעייתי". "רות, מבצעת", ענתה יובל. תוך פחות מדקה שמע שאולי את קולה של רעייתו במע"ד של מערכת הקשר הפנימי בטנק המג"ד.

"ענתי, מה קורה?"

"שאולי, אל תשאל, לפני שעה היה כאן פקיד ההוצאה לפועל, מלווה בשוטר. הם הציגו צו של בית משפט חתום על ידי השופט אבו זערור ועיקלו לי את האוטו. הם רשמו מספר עיקולים והודיעו שאם לא אשלם את יתרת הסכום שנכתב בהודעת בית המשפט, הם יבואו עוד עשרה ימים לעקל בפועל ציוד מהבית. אני אובדת עצות, לא יודעת מה לעשות".

למשמע הדברים שאולי נמלא כעס, אבל הוא שמר על קור רוח ואמר בקשר: "ענתי, תישארי עם הילדים בבית, צלצלי לאימא שלי שתבוא מהקיבוץ לעזור לך. אני מטפל פה בתקרית אש. מייד כשהיריות יחדלו אני עולה על הג'יפ וטס הביתה. נטכס עצה יחד ונראה מה לעשות".

כששיחת הטלפון נותקה קרא שאולי בקשר: "משנה קודקוד נמר, כאן קודקוד נמר, עבור". סגנו של שאולי ענה מייד: "כאן משנה נמר, מה קורה?", "כאן קודקוד נמר, נתק מגע, שים את קודקוד שלוש לפקד על הכוח ובוא מייד לפגוש אותי במחפורת שבע עשרה". "כאן משנה קודקוד נמר. היישר. סוף". סגנו של שאולי נע לאחור, יצא עם הטנק שלו מטווח האש ומיהר למחפורת שבע עשרה לפגוש את המפקד.

שאולי דיווח לסגנו על מצב תקרית האש, העביר לו מפות, חיבר אותו עם הקמב"ץ והמפקדה, וכשסיים קפץ לג'יפ ואמר לאלברט: "קדימה, סע אליי הביתה". כעבור כשלוש שעות נכנס שאולי בסערה לביתו. חיבק את ענת ולקח ממנה את מסמכי העיקול.

נסער כולו הוא קפץ בחזרה לג'יפ וביקש מאלברט לנסוע לבית המשפט. כעבור כרבע שעה הגיע שאולי לבית המשפט. בכניסה עצר אותו מאבטח: "היי קצין, אתה לא יכול להיכנס לבית המשפט עם נשק". הוויכוח לא עזר. שאולי ביקש לשוחח עם האחראי על המאבטח.

הקב"ט הגיע ושאל לפשר העניין. "אני מבקש לדבר עם השופט אבו זערור". "אי-אפשר", השיב הקב"ט, "כבוד השופט אבו זערור יושב עכשיו בדין ואסור להפריע לו". "שמע", אמר שאולי, "יש לי בעיה חמורה ואני חייב לדבר מייד עם השופט. הגעתי במיוחד מהמילואים ואני חייב לשוב לשם מהר". "אני מבין", אמר הקב"ט, "תן לי את הניירת, אכנס לאולם המשפטים, אבקש תשומת לב מכבוד השופט ואשטח בפניו את בעייתך". כעבור דקות אחדות חזר הקב"ט ואמר לשאולי: "השופט אומר שזו לא בעיה שלו. אתה צריך לגשת למשטרה, המכונית שלך נמצאת שם במגרש החנייה, ולדבר עם הקצין האחראי. רק הוא יוכל לטפל בבעיה שלך".

שאולי קפץ שוב לג'יפ וביקש מאלברט לנסוע לתחנת המשטרה. בהגיעו, פנה שאולי ליומנאית וביקש לדבר בדחיפות עם הקצין הממונה. היומנאית חייגה לחדרו של מפקד התחנה ואמרה בערבית מדוברת: "יא אוסתאז, נמצא כאן קצין מהצבא שמבקש לדבר איתך". כעבור שתי דקות הגיע לעמדת היומנאית קצין בדרגת רב-פקד. הוא פנה לשאולי בנימוס ואמר: "אני רפ"ק מוסטפה אבו רביע, מפקד התחנה, מה הבעיה?" שאולי התחיל להסביר במה דברים אמורים.

רפ"ק אבו רביע הציע לשאולי להיכנס אליו למשרד, "נשתה קפה עם הל ונראה במה אני יכול לעזור לך". אחרי כמה דקות הפסיק אבו רביע את שאולי ואמר: "זה משפט של רשויות המס. אנו מהמשטרה רק ליווינו את התובע ואת המעקל כדי להבטיח את שלומם. אתה חייב לפנות לפקיד השומה שחתום על כתב התביעה. רק אם נקבל ממנו הנחיה שאנו רשאים לעכב את ביצוע פסק הדין, ולאחר שכבוד השופט אבו זערור יחתום על הוראת פקיד השומה, נוכל לטפל בעניין".

על המשך קורותיו של שאולי בנבכי הביורוקרטיה של מדינה אחת לשני עמים אספר בחלק השני של הסיפור.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. הפרדה צריכה להיות בין מדינה לכל עם
    ובקשר לפושעים ורוצחים, צריך לטפל בהם ביד קשה ללא קשר למוצא שלהם

    1. או. קיי. נפריד. ומה יקרה עם רוצחים (נניח בגרזנים) שרוצחים במדינה היהודית ובורחים למדינה הפלסטינית? מי ואיך יטפלו בהם?

  2. אני מבין לאן אתה מוביל וזה באמת מצ בלתי נסבל. אבל צריך להסביר מה עושים וכיצד

    1. לעובדיה – חכה לפרק השני והאחרון של הסיפור. כמובן שנשמח לקבל את הערותיך. מה לדעתך נצטרך לעשות?

  3. כל ערבוב של שני העמים וטשטוש הגבולות בניהם, והשארת השלטון העל בידי ישראל, רק יסבך את המצב

    1. נכון. אבל אם נשאיר את שלטון העל בידי הערבים המצב יהיה פחות מסובך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך