שקר מקדם שלום

התנגשויות בין ערכים הן תופעה נפוצה בתלמוד. אחת מהקשות שבהן היא זו העוסקת בשקר למטרות שלום. מתן הכשר לשקר עלול להשחית את המידות. מן הצד השני, הימנעות משלום משמעה מלחמה חברתית ואף סכנת נפשות של ממש. להלן נקודת המוצא לדיון שלנו:

א"ר אילעא, משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אָבִיךָ צִוָּה וגו' כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא וגו'. ר' נתן אומר מצווה, שנאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וגו'. דבי רבי ישמעאל, תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו. דמעיקרא כתיב: וַאדֹנִי זָקֵן, ולבסוף כתיב: וַאֲנִי זָקַנְתִּי (יבמות סה, ע"ב).

ר' אילעא פותח את הדיון בטענה ולפיה מותר לאדם לשנות את פני הדברים למטרות שלום. דהיינו, כאשר אדם מתבקש על ידי עמיתו לספר על מציאות מסוימת, הוא רשאי לספר דברים שלא כהווייתם לצורך קידום השלום. נשים לב שעדיין לא נזכרה המילה שקר בדיון הזה. לעומת ר' אילעא, טוען ר' נתן שלא מדובר ברשות לכופף את המציאות אלא שזוהי מצווה, כמובן בתנאי שהמטרה היא שלום. כל אחד מהחכמים סומך את דבריו על פסוקי מקרא. הראשון על סיפור יוסף ואחיו. האחים חוששים מנקמת יוסף לאחר מות אביהם, יעקב. כדי למנוע את האסון הם מצטטים כביכול צוואה של אביהם אל יוסף "שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם" (בראשית נ, יז). האחרון, ר' נתן, סומך את דבריו על סיפור אחר. שמואל מצוּוה על ידי האל להמליך את דוד תחת שאול, בעוד שאול יושב על כס המלכות. שמואל חושש לצאת למשימה פן יבולע לו משאול. או אז מכופף האל בעצמו את סיפור המציאות כדי להונות את שאול באמתלה ששמואל רק בא לזבוח לאל עֶגְלַת בָּקָר (שמואל א טז, ב). מכאן אנו יכולים להבין מדוע ר' נתן רואה בשקר הלבן מצווה. הוא מציג בפנינו דוגמה אולטימטיבית, האל בעצמו נוהג כך.

הברייתא מבית רבי ישמעאל מוסיפה ואומרת שבמקרה נוסף האל בעצמו שינה דברים, במטרה לשמור על שלום הבית בין שרה לבין אברהם. כאשר שרה שומעת שהיא אמורה ללדת את יצחק היא צוחקת, קודם על עצמה – "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה" (בראשית יח, יב) – ואחר כך על אישהּ אברהם "וַאדֹנִי זָקֵן" (שם). משמע דבריה, היא זקנה בלה והוא קשיש אימפוטנט. כאשר האל מדבר אל אברהם, הוא איננו מצטט את שרה הטוענת לקשישותו של אברהם, אלא רק "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (בראשית יח, יג), דהיינו, רק אני, שרה, זקנתי. שוב הקב"ה מכופף את סיפור המציאות לטובת השלום ולכן הוא המודל של האדם, בבחינת מה הקב"ה משקר שקר לבן, אף אני אשקר שקר לבן. מכאן שיש להתייחס אל השקר הלבן כאל מצווה. אדם חייב לומר שקר לבן בנסיבות של קידום השלום.

כיצד ראו המתרגמים והמפרשים של המקרא את השקרים הלבנים הללו? הנצי"ב מוולוז'ין מחדד את הקושי: הוא תמוה, שהרי יוסף לא זזה ידו מאביו בשעת מותו. ואיך צווה והוא לא ידע? (העמק דבר, בראשית נ, טז). התרגומים, יונתן וירושלמי, מייחסים את השקר הלבן רק לאחי יוסף מצד בלהה, שפחתה של רחל. זאת אומרת, שקר לבן מצומצם יותר, רק לחלק מהאחים ורק לבני השפחה. מבני שפחה לא ניתן לצפות לאמתות מוחלטות. רש"י הולך בעקבות האמור למעלה ביבמות: "שינו בדבר, מפני השלום" (רש"י על הפסוק). במקרה של שמואל ושאול, טוען הרד"ק: "וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה, אף על פי שהיה הולך במצותו, והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם" (רד"ק על שמואל א טז, ב). השקר הלבן של הקב"ה בא לשמש כתחבולה להצלת שמואל משאול ולקידום המטרה של המלכת מלך חדש. גם כאשר האל מתערב במציאות, הוא עושה זאת בדרכים שהמציאות מתנהלת בהם. הקב"ה משנה את סיפור המציאות אך לא את המציאות עצמה, מאחר שמנהג העולם החברתי לתחבל ולשקר. במקרה אחרון, בעניין זקנותו של אברהם, ברור למפרשים כי יש כאן שינוי סיפור המציאות: "שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה: ואדוני זקן" (רש"י על בראשית יח, יג). אך חלק מהמפרשים אינם מסוגלים לסבול את העובדה שדווקא האל או שליחיו יאמרו דבר שקר, ואפילו שקר לבן. הן אבן עזרא והן הרמב"ן קובעים כי במקום שנאמר ואני זקנתי, "דבריו אמת". כאן לא שינה האל מאומה מן האמת. אלא שהוא לא אמר את כל האמת, ובמקרה זה כל האמת הייתה ששרה טענה כנגד אברהם שהוא זקן (זקן מכדי לקיים מצוות פרו ורבו). בעלי התוספות מוסיפים ומחדדים: "ויש מי שאומר חלילה שישנה המקום, שהרי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניו" (דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית יח, יג). רבנו יוסף בכור שור מסביר מדוע נאלץ הקב"ה לשנות את סיפור המציאות: "לא היה דרך הארץ לגלות לו שקראתו "זקן" פן יקפיד" (רב"ש על הפסוק). אילו היה האל מגלה את אברהם ששרה חושבת שהוא זקן אין אונים, עלול היה אברהם להקפיד – לכעוס עליה – וזה הרי סותר את עקרונות השלום בין אישה לאיש.

נשוב אל הדיון בקטע התלמודי ונפנה אל מפרשי התלמוד. הרב יעקב אטלינגר מבין את הביטוי "לשנות" במשמעות של "שקר", ולכן הוא תמה: "באמת איך מותר לשקר, הא כתיב מדבר שקר תרחק?! ועוד, מה לשון לשנות? [היה לו לומר] מותר לשקר מפני השלום" (ערוך לנר על יבמות סה, ע"ב). הוא מציע שדברי אחי יוסף לא היו בבחינת שקר בוטה אלא "שהם אמרו לישנא דמשתמע לתרי אפי" (שם). לשון המשתמעת לשני פנים, אמנם איננה אמת צרופה, אך גם איננה שקר מוחלט. ההליכה המהוססת על קו התפר שבין שקר לאמת באה לידי ביטוי באפשרות נוספת: "דמותר לשנות, אינו לומר שקר גמור, אלא לגנוב דעת" (שם). גניבת דעת, שאף היא אסורה מעיקרה, היא בבחינת גרסה רכה יותר של השקר. הרב אטלינגר מעלה אפשרות נוספת, בעיקר בהקשר שליחותו של שמואל הנביא: "דלמא מפני אימת פקוח נפש שדוחה כל [מצוות לא תעשה] שבתורה" (שם). אם שמואל מסתכן בנפשו מפני שאול, הרי שהוא חייב לשקר להצלת נפשו. מכאן שבכל מקום שבו קיימת סכנת נפשות – הכרח לשקר (ראה: משאת מלך בראשית נ, יז). חכמים שואלים: "ומי שרי להו לצדיקי לסגויי ברמאותא?" ומשיבים: "אין" (בבא בתרא קכג, ע"א). לצדיקים כדוגמת אברהם ויעקב אבותינו מותר לרמות. על כך מוסיף ר' נתן שטרנהרץ: "כִּי הַצַּדִּיק כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁאֵין אֱמֶת בָּעוֹלָם הוּא מֻכְרָח לְהַעֲלִים הָאֱמֶת בְּכַמָּה דְּרָכִים כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ. וְדַיְקָא עַל-יְדֵי זֶה הוּא מַכְנִיס הָאֱמֶת בָּעוֹלָם… כֵּן הַצַּדִּיק הָאֱמֶת מֻכְרָח לְשַׁנּוֹת וּלְהַלְבִּישׁ הָאֱמֶת בְּכַמָּה לְבוּשִׁים כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם" (ליקוטי הלכות יו"ד, הלכות ריבית הלכה ה). הרב שטרנהרץ טוען שהשקר הוא אמצעי להישרדותו של הצדיק, שאם לא כן, לא יהיה מי שישכין שלום בעולם.

מנחם המאירי טוען ששינוי תמונת המציאות הוא בבחינת התנהגות בלתי הולמת לנציגי היהדות: "ואף על פי שאין ראוי לתלמיד חכם לשנות במה ששמע, ולומר דבר שאינו בדבר השלום, מיהא מותר לשנות…" (המאירי על בבא מציעא פ, ע"א). גם הוא, כמו אחרים, כמו נאלץ לקבל את העובדה שמותר לשנות. רבנו יוסף חיים מציין שבמקרים שבהם ניתן להשיג שלום בדרכי אמת, הרי שעדיף: "אך יש אדם שהוא נח לרצות, ואין צריך לשנות ולשקר לפניו כדי לעשות שלום, אלא השלום יהיה על פי דברי אמת, ובודאי זה משובח יותר מהיות השלום ע"י השקר, ועל זה נאמר והאמת והשלום אהבו" (בניהו בן יהוידע על יבמות יד, ע"ב). הוא מבין שבעבור מי שמקבל על עצמו משימת תיווך בין שני צדדים נצים השקר הוא כלי עבודה הכרחי: "שזה מתווך השלום יהיה מוכרח לשקר אצל זה ואצל זה כדי לעשות שלום ביניהם, וכמו שאמרו רז"ל במדרש על אהרן הכהן ע"ה שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שישנה דבריו אצל זה ואצל זה, ואז כשיתראו זה עם זה נעשים אוהבים" (שם). ובכל זאת יש הבדל מה בין תלמיד חכם או מתווך בשירות השלום המשקר למען תועלת הציבור לבין מי שמשקר לתועלת עצמו. במקרה האחרון מתנוסס ספק מעל ניקיון כפיו כאשר הוא משנה את סיפור המציאות.

רבנו יוסף חיים מבקש להרחיב את הכלל למקרים אחרים. הוא סומך את דבריו על סיפור מותו של ר' אליעזר: "כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו… נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי" (סנהדרין סח, ע"א). הרב חיים מבין שתלמידי ר' אליעזר לא דיברו אמת. הם לא באו עד כה משום שהטילו חרם על רבם, ר' אליעזר הגדול, כתוצאה של פרשת תנורו של עכנאי (בבא מציעה נט, ע"ב). מכאן הוא מסיק: "נראה, כשם שמותר לשנות מפני השלום כן מותר לשנות מפני הכבוד" (בניהו בן יהוידע על סנהדרין סח, ע"א). הרחבה זו היא חלק מנטייה של חכמים רבים להעדיף את ההיבט האנושי על פני האמת הצרופה. ידועה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בעניין האופן שבו יש לשיר לפני הכלה. בית שמאי קובעים שיש להתאים את השיר למצבה של הכלה. אם היא נכה בחלקי גופה, אין לשקר ולומר לה שהיא נאה. ואילו בית הלל קובעים שבכל מקרה יש לשיר לה כלה נאה וחסודה, ומסכמים: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" (כתובות יז, ע"א). להיות מעורב עם הבריות, משמע להפגין יחס אנושי ורגישות למצבו החברתי, הנפשי והרגשי של הזולת. במקרה שאדם עלול להיעלב מאמירת האמת: "מותר [אולי הכרח] לשנות בדבר השלום ולערב דעתו עם דעת הבריות" (סמ"ג חלק מצוותה עשה מצווה קז). מכאן אנו למדים שאנשי-האמת, האומרים כל דבר דוגרי באופן בוטה וישיר לפרצוף, מסוכנים לחברה ויש לחסוך במספרם.