זיכרונות מכוננים

שלוש אפיזודות בלתי נשכחות
צילום: נח שמיר

אם לא תאכל הכול, תחטוף

בשנת 1949 הגענו הוריי ואני, תינוק בן שנה וחצי, לישראל בספינת עולים מגרמניה. נשלחנו מייד למעברת תלפיות בירושלים. לאחר חודשים אחדים קיבלנו בית שהיה רכוש נטוש במושבה היוונית בירושלים. היה זה בית אבן עב קירות בן שתי קומות, עם חצר ובה ארבעה אקליפטוסים ענקיים. הדירה בקומה התחתונה, שהייתה במקורה מרווחת מאוד, חולקה בין שתי משפחות, שכנינו לקומה היו עולים מטורקיה, והקומה העליונה שימשה לשכת עבודה. כבן יחיד היה לי חדר משלי. הקירות היו כל כך עבים שאדן החלון המצופה שיש שימש לי כשולחן עבודה, עד שקיבלתי שולחן כתיבה. עוביים של הקירות הפך את הבניין למעיין תרמוס – קריר בקיץ וחמים בחורף.

גן הילדים שלי, גן חנה, היה במרחק כ-50 מטרים מביתי, ברחוב אסא. הגננת חנה עמיר הייתה רעייתו של הסופר אהרון אמיר, מראשי תנועת הכנענים. חדר העבודה שלו היה בקומה העליונה והוא היה עובר זעוף פנים (אולי הרעשנו והפרענו לו) דרך הגן, מקטרתו בפיו. כולנו פחדנו ממנו.

את ילדותי אני זוכר כמאושרת, אף שגדלתי בצל הורים טראומתיים מהשואה. לידתי הייתה בעיניהם נס, שכן הם ילדו אותי בגיל מאוחר יחסית, ולאחר שהרופאים הבהירו לאימי שלא תוכל ללדת לעולם בגלל קורותיה במלחמה הארורה. הטראומה שלהם התבטאה בחרדה שאני, בנם היחיד, לא אוכל מספיק וחייבים להאכיל אותי בכל דרך אפשרית ואם אני לא מסכים, אז בכוח. חטפתי לא מעט מכות, כשסירבתי לאכול מספיק, לטעמם. ביד, בחגורה ובאמצעים נוספים. היו סותמים את אפי, כדי שאפתח את פי לנשום ואז דוחפים אוכל. ממש האביסו אותי והכול מתוך אהבה ודאגה אין קץ. לגן הייתי הולך בבוקר עם חצי בננה בפי והגננת הייתה משחררת אותי ממנה.

רופאת המשפחה, שהייתה מודעת למצב, המליצה להוריי להרפות ממני ולחכות שאבקש אוכל, והם שמעו בעצתה ואכן עשו זאת. אבל אצלי התהפכו הסיבה והמסובב. אני חשבתי שאין אפשרות שאקבל אוכל בלי שיכו אותי תחילה, ולכן לא ביקשתי ולאחר שלושה ימים התעלפתי. בעיני הוריי הייתה זו הוכחה לצדקת דרכם, ולכן המכות המשיכו. אלבום תמונות הילדות שלי מראה ילד שמן, עד כיתה ד', שאז הם התייאשו והרפו ממני. דפי האלבום הבאים, עד לבגרות, כבר מראים ילד רזה.

הרגליים הלכו ואז חזרו

כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי במחנה היערכות למרגלות הר הרצל בירושלים. הייתי עתודאי בשנה ב' של לימודיי באוניברסיטה העברית ובוגר קורס מ"כים של הנח"ל בשבטה. כיוון שלא הייתה לבוגרי הקורס מסגרת היערכות מובנית, החליטו להפוך אותנו לפלוגות החוד של חטיבת המילואים הירושלמית ולהציב אותנו בגדודים.

תוך כדי הפגזה ירדנית דלילה הסיעו אותנו למחנה שנלר (היכן שהייתה המעברה שבה התחלתי את חיי בישראל) ומשם התקדמנו ברגל לקראת קרב בארמון הנציב. מקטע הדרך, שהיום הוא טיילת ארמון הנציב, היה חשוף לחלוטין ורצנו בו כשהכדורים שורקים סביבנו. הקרב לא התקיים כי הלגיון הירדני נסוג מהמקום, וכשהתמקמנו החלה הפגזה כבדה שנמשכה לילה שלם, לקראת התקפת נגד שחיל האוויר שלנו קטע באיבה. נלחמנו במוצב הנקניק ובצור באהר ובתום הקרבות הוסענו לגוש עציון, שהיה מחנה צבאי שהירדנים נסוגו ממנו ו"כבשנו" אותו ללא קרב.

ביום האחרון של המלחמה הוטל עלינו לאסוף נשק ותחמושת משיירה ירדנית נטושה, שחיל האוויר שלנו הפציץ. הקומנדקר שבאחוריו ישבתי, התחיל להתמלא, ובגלל חוסר מקום עברתי מהספסל לדופן הרכב, ואז קרתה תאונה. גבי נחבט בדופן של רכב ירדני פגוע ועפתי החוצה. הכאב גרם להתעלפות וכשאוששו אותי וניסיתי לקום, רגליי לא נשמעו לי ולא זזו.

הועברתי לבית החולים הדסה בעין כרם כקטוע חוט שדרה באזור המותן, וכך, תחת השפעת מורפיום להקלת הכאב הנורא, שכבתי חמישה ימים. לא טופלתי בימים אלה, כיוון שכנראה הרופאים הניחו שאין מה לעשות ועדיף לטפל קודם, תחת העומס, במי שאפשר להציל אותו. למזלי, לאחר חמישה ימים החליטו לבדוק אותי בקפידה, אלמלא כן הנזק היה בלתי הפיך בגלל נמק. בזמן המועט שבו הייתי בהכרה צלולה, בין מנות המורפיום, התחלתי להתרגל למצבי כנכה ומשותק, וכיוון שידעתי כבר שאני רוצה להיות פיזיקאי נסיונאי, תכננתי עגלת עמידה עם רצפת עופרת (ליציבות) ומנוע, כדי שאוכל לנוע במעבדה צפופה. הסקיצה נמצאת בידי עד היום.

וכך, לאחר חמישה ימים גילו שאני לא קטוע חוט שדרה, אלא שהחוליות זזו ולחצו על כל מערכת העצבים. שלוש שעות על שולחן המנתחים (בלי לנתח) בהרדמה מלאה, ארך מבצע הזזת החוליות, לאט לאט, עד לשחרור מלא. רגליי, ומה שביניהן, ניתנו לי במתנה. אני מניח שלאירוע הטראומטי הזה הייתה השפעה על העובדה שרצתי למרחקים בינוניים עד גיל 54 ולכך שאני עדיין להוט ופעיל בטיולי טרקים קשים למדי.

הספל עדיין אצלי

בשנת 1976 יצאתי לראשונה לטיול ארוך באירופה ששולבו בו סיורים מקצועיים, וסופו היה השתתפות בכנס הבינלאומי למגנטיות באמסטרדם. בכנס הייתי אמור להרצות ולהציג פרק מתוך עבודת הדוקטורט שלי, שהייתה אז בשלבי סיום. שלא כהיום, שאני ממש לא מתרגש לפני הרצאות בעברית או באנגלית ובדרך כלל אפילו לא מתכונן, אז הייתי אחוז חרדה. כנס של כ-1000 מומחים ובפעם הראשונה הרצאה באנגלית. שיננתי ולמדתי את ההרצאה בעל פה, למזלי, כפי שמייד תקראו.

הייתי עם חבורה של עמיתים בכנס. ההרצאה הקצרה שלי (15 דקות) הייתה אמורה להיות במושב שתחילתו ב-12 בצוהריים, ביום הראשון של הכנס, שחל בדיוק ביום הולדתי ה-29. ביום שלפני הכנס הלכתי, כחובב אומנות, למוזיאון ואן-גוך הנהדר, בעוד שעמיתיי הלכו לסיור במבשלת הבירה של היינקן. כשנפגשנו במלון, הם סיפרו לי שבתום הסיור בן השעתיים, מתכנסים יחד באולם, מדריך הסיור שואל למי יש יום הולדת, ומי שיכול להציג דרכון ולהראות את תאריך הלידה, מקבל ספל גדול ויפה של חרסינת דלפט ועליו הכיתוב HAPPY BIRTHDAY. חשבתי לעצמי, איזה צירוף מקרים! מחר יום הולדתי ואם אלך לסיור של שעה 9, אספיק להגיע בזמן להרצאה באולם הכנסים שהיה במרחק כקילומטר ממבשלת הבירה.

הכול התנהל כמתוכנן. בתום הסיור ישבנו, כל אחד עם בקבוק הבירה שקיבל וכבר שתה והשאלה נשאלה. קמתי בשמחה, הראיתי את הדרכון שלי, וניגשתי לקחת את הספל היפה. המנחה אמר "רגע, רגע", מילא את הספל בבירה, והמשיך "רוצה את הספל? בבקשה, תשתה". ממש לא רציתי לוותר והוספתי חצי ליטר (על קיבה ריקה) לשליש שכבר שתיתי קודם. אל אולם הכנסים הלכתי בזיגזגים, שתוי לגמרי. עליתי להרצות שיכור. ממש לא זכרתי מה אמרתי, אבל פחד קהל לא היה לי. כשירדתי מהבמה, שאלתי כמה חברים איך הייתה ההרצאה, והם אמרו לי "האנגלית שלך הייתה קצת מוזרה, אבל בגדול, הבינו את מה שרצית להעביר".

החוויה מההרצאה הראשונה שלי בכנס הבינלאומי כבר מזמן מאחוריי, אבל הספל היפה עדיין על המדף, כפי שאפשר לראות בתמונה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. אפיזודות מרתקות שכתובות בצורה אותנטית ומרעננת.

  2. נוח, ידעתי שאתה יודע לצייר, כעת ברור שאתה גם כותב יפה.

  3. חשוב לאדם להגדיר זכרונותיו העיקריים. כך יבין מה מעצב את דרכו. מה ברך החיוב ומה בדרך השלילה

  4. אותי הקסים יותר מכל הסיפור השני. אירוע לא יאומן. לדעתי מקורו בכח רצון.

  5. יש מה ללמוד ממך וקודם כל מהאומץ שלך לחשוף את מה שכואב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך