מבט אל מבוך הזמנים

מה שלוכד את העין עם קריאת קובץ השירים הזה של דליס הוא שפע אימאז'ים שמחייבים התבוננות חוזרת ונשנית. הרי מבחר אקראי: "האם נבין את מבוך הזמנים" (עמ' 14); "הרגע שהתכנס לתוך עכשיו גדול" (עמ' 18); "בית בובות ורוד חבוי בתוך שאון החלומות" (עמ' 21); "הלך הטוב בינינו שאנן" (עמ' 24); "נחשולים לובשים צמות קלועות" (עמ' 42); "בקצה הזמן ראיתי את ספסל האבן / שם, מבחינתי התחיל הזמן / … פרש קוביות של 'ממש' עם קוביות של 'אולי'" (עמ' 46).

בהיגדים אלה ובאחרים מוחשת נטיית המשוררת להתנסח בסינאסתזיה (ערבוב חושים), כמו להלן: "בוקר פותח ריחות" (עמ' 13); "קול השקט שזעקתי בעיניים / …קול הספסל המיותם מול הנוף" (עמ' 49); "השמיכה שעוטפת שתיקה" (עמ' 59); "עורמת מילים שנשרו על רצפה" (עמ' 63).

נוסף לכך ניתן להצביע על היגדים ייחודיים למשוררת זאת: "היקום הרי יודע לשחק בזמנים" (עמ' 14); "סבון העננים" (עמ' 24); "אין מזמורים של חלומות" (36); "אהבה עשינו לפי שעון הלב" (עמ' 47); "אילו הייתה תחתית לרצון" (עמ' 83).

כיוון שפתחתי בנושא פרוזודי, אמשיך בו לפני שאגע באמירה של הקובץ: כצפוי, אין בקובץ שלפנינו חרוז ומשקל, אבל יש שימוש רב באנפורות (מילה חוזרת בתחילת השורות). את האנפורה נוכל למצוא בתשעה שירים (עמ' 31, 49, 65, 82, 83, 84, 84, 86, 87). המשוררת נוקטת לעיתים אליטרציה: "ענן קור, קורן, קורון, קורונה" (עמ' 37), ולעיתים בפזמון, וכיוון שמדובר בשיר ארס-פואטי, ושירים ארס-פואטיים  תופסים חלק נכבד מהקובץ, אצטט את השיר והפזמון:

כתבתי שיר

העיניים בערו

את כאבם פנימה

-כתבתי שיר

הראש הלם

את פעימות הלב

-כתבתי שיר

שקיעה האדימה את האופק

הים מוכה ירח

-כתבתי שיר

הרוח שב

ללטף את פניי

-כתבתי שיר                                          (עמ' 80)

אצטט גם משירים ארס-פואטיים נוספים  – "השראת המשורר" (עמ' 75): "… הדפים נשארים ריקים / על אף תווי הדפוס שממלאים אותם, / את הריק הזה מנסה למלא המשורר / פרחים ולבבות, /  חיצים וחרבות, / וגם גמגומי הברות." (ראו גם עמ' 77, 79, 89).

בשיר זה יש וידוי כואב לכך שלמרות הכישרון של המשורר, הוא איננו יכול לבטא באמת את אשר בליבו, והתוצאה היא "גמגומי הברות". והמשוררת שלנו מרמזת על השאיפה שבליבה בשיר "מלכודת שיצרו המילים" (עמ' 78): "ומה אם התעקשתי להחיות חלום בין המילים, / דף אחד קטן / גם אם חסרות בו המילים המחוקות."

כדי לפלוש למחשבות הנסתרות של משורר או משוררת אני נוהג להתחקות אחרי האישים שהם כותבים עליהם. בספר הזה מצויים רק ארבעה שירים על דמויות מן העבר, ארבעתן נשים, ואלו הן: בת-שבע (עמ' 67), יעל (עמ' 68), אשת פוטיפר (עמ' 69) וזלדה (עמ' 71). כמעט שבניתי תיאוריה לגבי שלוש הנשים הראשונות: בת שבע בוגדת באוריה בעלה, יעל בוגדת במי שנתן בה אמון ואשת פוטיפר משתוקקת לבגוד בבעלה. כמעט שהסקתי מסקנות לגבי רחשי לב כמוסים של המשוררת, אבל ההומאז' למשוררת זלדה, שרחוקה ת"ק פרסה מהנ"ל, הסיג אותי מהספקולציות המחתרתיות שלי.

מעניין ששיר האהבה היפה בקובץ ("האגרטל של אימא", עמ' 50–51) מדבר על האהבה של האם, ובקבוצת שירים נוסטלגיים מוזכרים הסבתא, האם והאב (עמ' 43, 44, 45, 46, 50, 55). שיר נוסטלגי נוגע ללב הוא "ליל סדר" (עמ' 62), ושיר מרגש במיוחד הוא "ילדת גלובוס" (עמ' 64), שמתאר במילים מכמירות לב את אושרה של ילדה כאשר ילקוט בית הספר שלה, שהיה ריק בשל עוניה של המשפחה, התמלא בספר הגיאוגרפיה של יהויקים פאפוריש.

יש עוד הרבה מה לכתוב על ספר שירים מעניין זה, אבל אתרכז רק בעוד סוגה אחת של שירים המופיעים בסוף הקובץ, הלוא הם "פתיתים" – מכתמים הגותיים הבנויים משורות בודדות (עמ' 88–93). האמת היא שהפן ההגותי שולט במרבית השירים שבספר, שכמצוין בכותרת יש בו מבט אל מבוך הזמנים. ההגות של דליס מעניינת ומתנסחת בתבניות ייחודיות ואף מפתיעות.

"אשליה של שקט בענן – שירים" מאת דליס, הוצאת "חדרים" 2022, 96 עמ'