שנת תשע"ה או שנת תעש"ה?

השנה החדשה שאנו מצויים בה החלה ורובה ככולה עדיין לפנינו. כמובן, זה הזמן לתהות ולעשות חשבון נפש, שבעיקרו ומעצם טיבו הוא נבירה בעבר. מה עשינו לא נכון? איך נהגנו כלפי הזולת? כלפי החברה? כלפי המשפחה? ואפילו כלפי עצמנו? זאת במישור המעשי ואפילו במחשבה ובהרגלי חשיבה שהביאונו לעשייה לקויה. אבל לא פחות חשוב ואפילו כדאי מאוד שבסופו של חשבון הנפש והנבירה נגיע למסקנות באשר להווה ולעתיד. כיצד ייראה העתיד אם נסיק את המסקנות המתבקשות מהטעויות שעשינו? במאמר זה לא בחשבון נפש עסקינן, זה עניין אישי ופרטי וכל אחד ודרכו שלו לעשותו. אני כן מבקש לעסוק בעתיד, כלומר במה שעתיד להיות… אינני נביא ולא בן נביא, אבל כפי שהקורא יראה מיד הדברים מעוגנים בתפיסות ובמתודות יהודיות מסורתיות. וכדי להפיס את דעתם של החוששים, אינני מתכוון לחשב את הקץ ואף לא להגיד עתידות. ברם, אני כן מתכוון לעודד לחשיבה עתידית שיכול להיות לה ערך מוסף לקורא ברמת העשייה ואפילו ברמת החשיבה.

כיוון שאני גם נושא את התואר ד"ר במדעי הרוח, הנראות והגילוי הנאות חשובים כאן. לפיכך הריני מכריז שבמסגרת זו אני חפץ להתנתק במכוון מהעיסוק המחקרי ומהמתודות המחמירות שלו ולהיכנס לעולם היצירה. שהרי החוקר מתבונן בתופעות ומתאר אותן לקורא בצורה נאמנה ככל שניתן. אם נטל דרור לעצמו ועסק גם בפרשנות התופעות, הרי שאז הוא מצווה לעשות זאת בכלים מדוקדקים ובזהירות שמא יטה את העובדות לנטיות לבו. ב'משחק' החשוב הזה שנקרא מחקר, החוקר בעיקר מתבונן ומדווח על ממצאיו, הוא בפירוש איננו שותף לתהליך היצירה של מושא מחקרו (כמובן מבלי להיכנס לתפיסות שונות ובעיקר חדישות של המחקר), כי מרגע שהוא שותף לתהליך היצירה הוא מאבד את אמינותו כמדווח אובייקטיבי של מושא מחקרו. מבחינה זו החוקר והעיתונאי יש ביניהם קווי דמיון. יש לקוות שעיתונאי שמדווח על אינתיפאדה איננו משתתף בה הלכה למעשה, ואם כך העיתונאי על אחת כמה וכמה החוקר. לעומת זאת, בתהליך היצירה היוצר הוא שחקן בעלילה עצמה, אין הוא מנותק ממנה, הוא חווה אותה ומשפיע עליה במכוון, שהרי הוא חפץ ליצור דבר חדש, משהו הנובע מפנימיותו. לא קל לעבור מהמתודה המחקרית אל המתודה היצירתית, ולעתים אלו שפוסחים על שתי הסעיפים נחשדים על ידי קהילת החוקרים בהטיה מזה ומואשמים על ידי היוצרים בדוגמטיות יתרה מזה. עצם ההרחבה המרובה בהקדמה זו מלמדת על החשש הזה בדיוק. אם כן לא רק שקשה לעשות את המעבר בין מתודה אחת לרעותה, אלא שלמעבר מסוג זה יש מחיר שצריך להביאו בחשבון. עם זאת, שימוש שקול בשתי המתודות יחדיו בשלבים שונים של היצירה יכול להניב פירות נאים מהסינתזה. הגישה המחקרית יכולה להעניק ליוצר בסיס איתן ועוגן עובדתי שממנו הוא יכול לצאת אל היצירה מתוך תחושה שיש ליצירתו בסיס עובדתי שכבר נחקר. או אז יצירתו איננה בבחינת מגדלים הפורחים באוויר. הגישה המחקרית גם מעניקה ליוצר אבן בוחן לבדוק בעזרתה את יצירתו כל אימת שירצה בהעמידו אותה מול העובדות שלפניו. האם הרחיק לכת בדמיונו? האם הגזים וכבר הוא מנותק לחלוטין מהעובדות? ובאיזו רמה של נתק הוא חפץ, אם בכלל? כמובן, כל זאת אם הוא חפץ להישאר בדיאלוג עם העובדות ועם המציאות ברמה זו או אחרת. כל האמור כאן איננו מתיימר להיות תקף לכל תחומי המחקר. כוחו יפה בעיקר במדעי הרוח והוא כמובן בסיסי מאוד וכללי ביותר. אולם למטרותינו כאן, אני מאמין שהוא מספק. לסיכום, כחוקר שהחליט לעשות את המעבר הזה, תחילה חובתי להתריע על כך בפני הקורא, שידע הקורא שאינני מדווח כאן על עובדות אלא יוצר משהו חדש. ועתה משעשיתי זאת אני מבקש לפנות אל מלאכת התיאור, תחילה תיאור אובייקטיבי ככל שניתן של העובדות ומשם לפנות אל הממד היצירתי, ואני מבטיח להתריע בפני הקורא כשאעבור מהאחד לשני.

נתחיל בעובדות הידועות במחקר של מחשבת ישראל בסוגיית תפיסת בריאת העולם של המיסטיקה היהודית, מה שלעתים נקרא 'קוסמולוגיה קבלית'. כפי שהסביר אבא בנדויד במאמרו הקצר, התמציתי והיפה באתר האקדמיה ללשון, ראש השנה הוא יום הורתו של העולם, כלומר יום לידתו ובריאתו של העולם. לכן הוא מכונה 'היום הרת עולם' בפיוט היפה הנאמר מיד אחרי תקיעת השופר בראש השנה. אם כן, זהו הזמן הנכון להתבונן מעט בשאלת מהות הבריאה ואופיה. רבות נכתב על הסוגייה הנכבדה הזו, ולכן אצטמצם כאן לגישה מיסטית אחת לבריאת העולם ואבחן מה ניתן להפיק ממנה מבחינה אישית בשנה הנוכחית, שנת תשע"ה.

בתמצית, התפיסה הקבלית גורסת שהאל ברא את עולמו באמצעות השפה. תפיסה זו רואה בשפה את כלי הבריאה האלוהי. אך המיסטקנים, בדרכם שלהם, אינם מסתפקים באמירה זו בעלמא, הם אינם מדווחים בלבד, אלא הם ניגשים אל המשמעות הנסתרת בדברים או המתבקשת מהדברים באשר למעשהו של האדם בעולם הזה. כיוון שכך, המיסטיקן שחוקר ולומד את הכלי הזה יכול לעשות בו שימוש יצירתי ולברוא בעצמו. אחד הטקסטים החשובים ביותר במיסטיקה היהודית נקרא 'ספר יצירה' וכשמו כן הוא, הוא עוסק בבריאת העולם מזווית שונה מעט ממה שמצוי בספר בראשית. ספר בראשית מספר לנו בעיקר על ה'מה', כלומר על התהליך של הבריאה – מה נברא ומתי – ומתייחס במידה מועטה מאוד ל'איך' – איך וכיצד נברא העולם. בהקשר זה, ספר בראשית אומר לנו רק שהאל ברא את עולמו באמצעות האמירה, הדיבור: "ויאמר ה' יהי אור ויהי אור" (בראשית א, ג). לעומת זאת ספר יצירה לא מסתפק באמירה הכללית הזו שהעולם נברא באמצעות הדיבור או השפה, אלא מבקש לחדור לחלקים שהשפה מורכבת מהם, בבחינת מדען שחפץ להכיר את חלקיו הבסיסיים ביותר של כלי היצירה שהאל השתמש בו בעת שברא את עולמנו. מובן שבימינו כותב ספר יצירה לא נתפס כמדען, אבל בעיני רוחו הכותב תופס את עצמו כמי שמאמין שאם יכיר את הכלי שבאמצעותו נוצר העולם, יוכל להשתמש בו ולקבל תוצאה זהה; והרי זו האמירה של המדע בכל הזמנים, ידיעת הגורם לתוצאה מסוימת פירושה להצליח לחזור על פעולה ולקבל תוצאה זהה פעם אחר פעם, כלומר לגלות את הגורם הנכון או את הכלי הנכון לחיקוי התהליך כולו. כותב ספר יצירה, אם כן, מבקש לשחזר את אבני היסוד של שפה, כאילו אומר אני רוצה לדעת בדיוק מהו המבנה המדעי של השפה ואיך היא מורכבת. למה? כי אני חפץ להבין כיצד אני בעצמי אעשה לבורא ממש – כמובן מתוך צניעות ובהכרה מלאה בפער הקיים ביני ובין האל, ובכל זאת מבקש הכותב להפעיל את האלוהי שבו ולהידמות לבורא במעשה הבריאה. וכך פותח ספר יצירה: "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ה יהו"ה צבאות את עולמו בשלשה ספרים בספר ספר וספור" (ספר יצירה, פרק א, משנה א) ובהמשך הוא מפרט למה הוא מתכוון ומהדברים מסתבר ש-32 נתיבות החוכמה הפלאיים אינם אלא 22 האותיות של השפה העברית ועשרת המספרים מאחד עד עשר. כלומר כלי העבודה של האל במעשה הבריאה אינם אלא עשרים ושתיים האותיות ועשרת המספרים. זהו כמובן פשוטו של כתוב, והספר נכנס לרבדים עמוקים יותר, אבל לענייננו די בכך כדי לתאר את תכונתה של השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. על בסיס ההבחנה הזו שעושה ספר יצירה מתפתחת ספרות ענפה שספר יצירה עצמו משתתף בה ובעצם משמש כפורץ הדרך לה, ספרות העוסקת בצירופים שונים של האותיות העבריות וערכן המספרי כדי לתאר מצבים שונים בחייו של האדם ובחיי האומה והיקום. יש שהרחיקו לכת לחיזוי הקץ ממש ולניבוי את שעשוי להתרחש בעת זו או אחרת. כותב שורות אלו מודה ומתוודה שהוא לא נמנה על אלו שממש מטילים את יהבם על מחשבי ומנחשי הקצים למיניהם, אבל אין לי התנגדות עקרונית לתרגיל לשוני שיוצר תפיסה חדשה או מאיר זווית מסוימת במציאות. בעיקר כשמדובר בפרשנות חיובית ולא מזיקה, פרשנות שמעודדת לעשייה חיובית ושכל הנוגעים בה יוצאים ורווח בידם אם הם מאמינים ואם אינם מאמינים. בעקבותיהם אני פוסע ובחרתי להיות יוצר ברוח הדברים שהוזכרו למעלה משל הייתי מקובל מודרני בעצמי. ובעודי מדמה לעצמי את המקובל במלאכת הצירוף והפרשנות הלשונית והחשבונית, מצאתי את עצמי מעלה את השאלה המתבקשת בתחילתה של שנה חדשה והיא מה משמעותה של השנה הנוכחית? האם ניתן ללמוד מאותיותיה וממספריה משהו על תכונתה? וכיצד היא תתפתח? האם ניתן להעצים את עצמנו במסר חיובי כל שהוא מגילוי 'עובדות' באותיותיה? והנה אני ניגש בדחילו ורחימו לנסות לענות על שאלות אלו ואשתף את הקורא במה שנגלה לנגד עיניי בשעה שנכנסתי לנעליו של הדרשן המקובל.

כידוע השנה היא תשע"ה, ששווה בערכה המספרי לשנת 775. ואולם אנו יודעים שהשנה איננה 775 אלא 5775, שהרי על פי היהדות ימי חייה של הבריאה הם חמשת אלפים שבע מאות ושבעים וחמישה. מכאן שהשנה איננה תשע"ה, אלא התשע"ה, ואנו נוהגים לקצר את הה' בתחילה כי ידוע לכל שהעולם נמצא באלף השישי להורתו. לאור זאת תהיתי מה המשמעות הפשוטה של המילה התשע"ה, הרי היא נשמעת כשאלה, כי הה"א בתחילת מילת ציווי ממיר את המילה לשאלה, לתהייה. כלומר 'התשעה?' במשמעות של 'התדחה?' את המעשה שאתה חפץ או חפצת לעשות כבר זמן מה והתמהמת מסיבות שונות. אפשרות נוספת היא לקרוא את המילה כ'התעשה?' – האם סוף סוף תגשים את אותו חלום שזה זמן רב אתה חושב עליו ומסיבות שונות לא הוגשם, יהא זה תואר שרצית ללמוד, שפה חדשה שרצית לרכוש, עסק חדש שחשבת לפתוח, או במישור האישי לפתוח דף חדש עם חבר או קרוב משפחה, ילד, הורה וכדומה שכבר זמן רב אינך משוחח עמם ואתה חושב על כך לא מעט, אולי זה הזמן לעשות. באופן כללי, האם תהיה בעשייה בשנה הקרובה? כלומר על פי משמע אותיותיה השנה הזו עומדת בסימן של תמיהה – אם היא שנת דחייה או שנת עשייה ותנועה להגשמה של יעד ישן או חדש. יש כאן התלבטות ולו רק בשל העובדה שידועים במסורת ישראל ימים שלא מומלץ לעשות בהם מסחר או להתחתן וכיוצא בזה. לפיכך, השאלה באשר לשנה הבאה היא אם להשעות, לדחות את החלום שהיה לנו לשנה אחרת, או שמא לעשותו בשנה הזו. הבחירה בידינו – לדחות או לעשות. אבל מהי התשובה? מה נכון לעשות? או שמא לא לעשות? האם יש לנו מקור נוסף שממנו נוכל לדלות תשובה?

מהאותיות בלבד קיבלנו את השאלה שעלינו לשאול, אולי למספרים של השנה הנוכחית יש התשובה לשאלתנו. ובכן, שנת 5775 מורכבת מהספרות חמש בקצוות ושתי שביעיות באמצע. לפענוח המספרים אנחנו נזקקים לשיר ידוע מההגדה של פסח והוא השיר 'אחד מי יודע'. כידוע, בשיר זה חמש מייצג את "חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה" ואילו השבע מייצג את "שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא", כלומר ששת ימי העשייה שבסופם בא השבתון ביום השביעי. אם יש כאן רמז לתשובה אפשרית, הרי שהוא נעוץ במשמעות הרחבה של המילים, תורה מזה וימי העשייה שבסופם השבת מזה. נבחן תחילה את המילה 'תורה' בהקשרה הרחב והכללי. תורה במשמעה הלשוני מכוונת לגוף של ידע, תחום של לימוד. בלשוננו שגור השימוש ב'תורה' לא רק בהקשר הדתי אלא גם בהקשר של כל ידע, כמו 'תורת הקוואנטים', 'תורת היחסות', 'תורת המשחקים', 'תורת האבולוציה', 'תורת המספרים' ועוד כהנה וכהנה שימושים שכולם מציינים גוף של ידע. ובאשר לשבעת ימי העשייה והמנוחה העניין פשוט יותר. הדברים ברורים: האל בבריאתו 'עבד' במשך השבוע וסיים ביום השביעי, כאמור: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב). איזו מלאכה עשה? את מלאכת הבריאה כמובן. מתי? בששת ימי בראשית. נמצאנו למדים שהעשייה היא מרכז הפעילות השבועית ומכאן המונח 'שבוע עבודה'.

אם נצרף אפוא את שתי המשמעויות העולות מן המספרים, עולה מסר אפשרי והוא שהשנה הבאה עומדת בסימן של עשייה ושל פעולה, שכן המספר שבע המורה על העשייה מופיע בה פעמיים, ממש במרכזם של המספרים. אך את המרכז העשייתי הזה מקיפים המספרים חמש וחמש, שכפי שהערתי לעיל משמעותם תורה, היא הלימוד. כלומר העשייה מוקפת בלימוד. אם כן מאותיותיה של השנה הנוכחית נמצאנו למדים משהו על מהותה: היא שנת העשייה, אבל, וזה אבל גדול מאוד, לפני שיוצאים לפעולה יש ללמוד היטב את העשייה, ולאחר שפעלנו שוב ללמוד ולבחון שאכן מה שנעשה היה נכון וראוי. כללו של דבר, ממדרש לשוני זה עולה הנוסחה: לימוד (=5), עשייה ועוד עשייה (=77) אבל אחרי כל עשייה תמיד לימוד נוסף (=5), בחינה, הסקת מסקנות ושיפור.

שיתפתי חבר במדרש המודרני שלי הזה הנסמך במידת מה על מקורותינו, והוא נלהב כל כך שאף הוא תרם למדרש את תרומתו. וכיוון שאני חסיד של האמרה 'האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' אשתף אתכם בתרומתו של חברי קובי עובד. קובי הבחין שהמספרים 5775 עומדים בסימן של פעולה, שהרי ארבעת המספרים, על פי הסדר, מייצגים את האותיות הזזה, משמע לנוע. הנה לכם סימן נוסף שהשנה היא שנה של תנועה, של פעולה ולא של דחייה. הוא המשיך ותהה מה משמעות המספר 24, שכן זהו סכום הספרות 5775, ועניתי שזהו מספרם הכולל של כתבי הקודש, כאילו אמרנו 'זוהי כל התורה כולה ואידך זיל גמור', ברוח האמירה הידועה של הלל הזקן. הנה, עיניכם הרואות, שיתוף מרחיב את הדעת ואת התרומה. אם חשתם שהדברים תרמו לכם במשהו שתפו אחרים, ואולי גם הם וגם אתם תוכלו להניב תרומות חדשות לכם ולזולתכם. אם כן אשמח לשמוע מכם.

ולסיום, אם השנה הנוכחית היא שנה של עשייה שנגזרת מאותה תמיהה שבה פתחנו – 'התעשה' – הרי שהשנה הבאה היא שנת תשע"ו – התעשו ברבים – ואם כך, השנה הנוכחית נועדה לעשייה הפרטית, וגם אם היא נעשית עם אחרים היא מיועדת להגשמה אישית, ואילו השנה הבאה אולי עומדת דווקא בסימן עשייה ציבורית, שיתופית.

שתהא השנה הנוכחית מלאה ופורייה במעשים שיניבו פירות ראויים לעושיהם.

אזהרה ידידותית – אין לראות מדרש מודרני זה בבחינת ייעוץ או נבואה, ויש לצמצמו למקום הראוי לו, בבחינת ישחקו הנערים לפנינו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה.

*

ד"ר ציון זוהר, שימש כפרופסור בשתי אוניברסיטאות במיאמי במשך 15 שנה. באוניברסיטה הבין-לאומית של פלורידה הוא ייסד את התכנית ליהדות ספרד והמזרח על שם הנשיא החמישי של מדינת ישראל מר יצחק נבון ועמד בראשה. כיום מנכ"ל מיזם חדש להעצמה אישית וקבוצתית המבוססת על שנים של מחקר ושל הוראה בתחומי הרוח והייעוץ ובעל הכשרה בתחומי ייעוץ ואימון מגוונים.