בדידותו של לואיס שניצל

הרהורים של המטייל הרעב בגרמניה
לוח זיכרון
לוח זיכרון וגינוי לאנטישמיות ולקורבנות השואה למרגלות כנסיית האם ויטנברג

תבליט מימי הביניים נמצא גבוה על כותל כנסיית האם בעיר ויטנברג בגרמניה, ומכונה "חזירת היהודים". התבליט מתאר יהודים היונקים מפטמות חזירה ורב המביט אל עכוזה של החיה הטמאה ליהודים. מוטיב זה, שהינו בבירור ביטוי אנטישמי, היה נפוץ בחלקים אלה של גרמניה ומאז נעלם, הוסר, אך דווקא בעירו של לותר, הרפורמטור הידוע, מתרגם התנ"ך לגרמנית, נותר על כנו.

בית משפט פדרלי דחה עתירה של יהודי תושב ברלין, ערעור על פסק דין של ערכאה נמוכה, שקבע כי אין להסיר את התבליט והותיר אותו על כנו על אף תוכנו. למרגלות התבליט הוקם אתר זיכרון המגנה את האנטישמיות, ובכך מצא בית המשפט כי מדובר ברכיב היסטורי שאין מקום להסירו משום שהושג איזון בין רכיב היסטורי וגינויו.

דעת הקהל באנגליה עסקה החודש בפסק דין אחר – הזיכוי של "חבורת קולסטון", צעירים שהועמדו לדין פלילי על הפלת פסלו של אדוארד קולסטון, שהיה מאזרחיה הנכבדים של בריסטול ועסק בין היתר בסחר עבדים. החבורה, שהפילה את הפסל הציבורי "מטעמי מצפון" ולא המתינה שהעירייה תעשה זאת, זוכתה בדין. בתקופה האחרונה מתנהל ויכוח ציבורי בעולם המערבי בדבר הלגיטימיות של הנצחת העבר גם כשהוא מכבד היסטוריה פוגענית, גזענית, קולוניאליסטית.

אבל נשוב לברלין, לגרמניה, ארץ החזירה מויטנברג, שבשרה היה מרכיב מזון עיקרי בתזונת תושבי אשכנז. בעת שיקומה של גרמניה המערבית, "הנס הכלכלי" לאחר המלחמה, נעזרו הגרמנים ביבוא "עובדים אורחים", בעיקר טורקים מוסלמים. רובם לא חזרו לארצם ונותרו בגרמניה והחלו בשינוי הארוך של תרבות האוכל הגרמנית. הטורקים אינם אוכלים בשר חזיר, ולכן החלו להיפתח חנויות דוכנים ומסעדות בטעמי איסטנבול והמזרח, ה"קבב דונר" צצו בכל עיר וכפר גרמני. החזירה הגרמנית כבר לא הייתה נחוצה כל כך למטבח הגרמני.

האייסביין והקרטופל – שוק חזיר ותפוחי אדמה – נסוגו בפני הטחינה, הפלאפל והשווארמה. לאחר הטורקים הגיעו לגרמניה אלפי סיציליאניים במסגרת הסכמים המאפשרים תנועה חופשית וזכות לעבוד בכל רחבי האיחוד האירופי. הפיצרייה השתלטה על הרחוב הגרמני. לא עוד לחם שחור כבד, לא עוד נקניק דם, מעתה ייאמר בחוצות: פסטה, אנטי פסטי ומלכת השולחן – פיצה סיציליאנה.

והחזירה הגרמנית, זו שדמותה עדיין ניצבת בכנסיית האם בויטנברג? היא נותרה שם מבוישת. אך בכך לא הסתיימה השפלת החזירה. המגיע היום לברלין תמה על שפע מסעדות ודוכני מזון וייטנאמיים. במקום כל מסעדה או בית אוכל גרמני שסגרו שעריהם הוקמה בזריזות מסעדה וייטנאמית. במקום כיסאות הסבה נוחים מוצבים ספסלי עץ קשוחים נטולי מסעד או משענת אל שולחנות סגפניים ללא מפה צחורה, והגרמנים צובאים על הפתחים, ללחך מפנכות הווייטנאמים מאכלים שאת שמותיהם קשה לבטא.

מהיכן הגיעו למעלה מעשרים אלף וייטנאמים לברלין ועוד אלפים רבים לכל רחבי גרמניה? שתי קהילות וייטנאמיות מתקיימות בברלין. האחת מצאצאי ה"עובדים אורחים", שהמזרח גרמנים קיבלו כעובדים אורחים מצפון וייטנאם, שאז הייתה "האחות הקומוניסטית של ה-D.D.R", לביצוע עבודות נחותות שהגרמנים הסוציאליסטים לא הסכימו לעבוד בהן. כשנפלה החומה ושני חלקי גרמניה אוחדו, הסתבר כי אלפי עובדים וייטנאמים וצאצאיהם, שחיו בתנאים לא משופרים, כאלה שאפילו את השפה הגרמנית לא דיברו, שהורחקו מהציבור הגרמני, חושקים בגרמניה המאוחדת ובמנעמיה. חיש קל התאקלמו האנשים מאסיה בכלכלה הפורחת, ומסעדות, חנויות מכולת, ועסקים אחרים החלו להתנהל על ידם. קהילה נוספת הם הווייטנאמים מהדרום שנסו מווייטנאם, אנשי הסירות שחיפשו ומצאו מקלט בגרמניה והתאקלמו בה. בשוק האסיאתי ברובע ליכטנברג בברלין אלפי סוחרים ועסקי יבוא המזון האסיאתי פורחים. והחזירה? רגליה נדחקו.

עדיין נותרו חובבי שניצל מיותמים. אלו שבאים לברלין ללגום בירה ולאכול שניצל מבשר "לבן", והם אנה יבואו? אותו ציבור מבוגר שלא גדל על צמחונות וטבעונות ופירותיות ועשביות, אלה שטעם הלוף עוד מעלה בהם זיכרונות, אלה המתגעגעים לסטייק לבן בפיתה של נלו, כל אלו לאן יביאו את שוועתם?

ובכן, המוסד של לואיס, בית השניצלים אקסטרה לארג' – שרד! כדי להגיע אל המקום של לואיס, הניצב כבר עשרות שנים ברובע בנויקלן, בשכונה ושמה ריקסדורף, חולפת המונית על פני הסיוט של החזירה, רחוב שאוכלים בו רק "בשר חלאל", הרחוב הארוך זוננאלה, הרחוב השמשי, שהוא רחוב ערבי לחלוטין, שפליטי סוריה וקודמיהם מארצות ערביות אחרות מנהלים בו מסעדות וחנויות לממכר מצרכים המוכרים לנו, בני הארץ, וכשאתה חולף על פניו אינך מבחין בינו לשוק רמלה, לוד, עכו או יפו.

מסעדת השניצלים של לואיס היא כאי למשייט רעב בים גדול, מפלט ומזור לאוהבי שניצל מבשר לבן. בריקסדורף , שהוקמה לפני שנים רבות על ידי מיעוט בוהמי נרדף, הקים לואיס, גם הוא מהגר שהגיע לברלין מוינה, מקדש לתרבות השניצל.

ההלך, אם חשקה נפשך בשניצל בגודל של האי קפריסין, לך שמה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אם הבנתי נכון,
    הכתיתה
    היא שארית הפליטה
    של אנוסי חזירה
    לטוב ולרע.
    מקצווי העולם
    שמרו על נפשם
    מכתיתה כה דקה
    שאני אוכל בשקיקה.

  2. החיבורים בין עבר להווה, בין מקומות בכדור הארץ, בין נושאים, מעניינים

  3. אולי בגרמניה האוכל המזרחי ניצח את השניצל (לא בטוח)
    אבל בישראל אין ספק שהשניצל ניצח
    תראו מה אוכלים הילדים

  4. המשך הסידרה הקלילה שאני קוראת בחיוך, אבל יש לה גם תובנות מעמיקות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך