שניצל לשבת

סיפור קצר על החלטה אמיצה ועל הבחירה בטוב, בשבילי
תמונה של צביה
צביה גולן

שתים עשרה שנים.

כשאני חושבת על זה, אני לא יכולה שלא לחייך למול האירוניה העולה כשאני נזכרת בסרט "שתים עשרה שנים של עבדות" שראיתי פעם.

אני מחייכת לעצמי, אבל רק לרגע. אין שום קשר בין הסרט ההוא לבין החיים שלי. הכול היה כל כך מושלם, עד שאולי הייתי צריכה להבין שזה לא אמיתי. עבדות בטח לא הייתה שם. בסרט ההוא הגיבור גם היה רעב. ממש רעב.

אצלנו בבית אף אחד לא היה רעב, אף פעם. לא היה חסר כלום, וריח הבישול היה הופך את הבית שלנו לקן חמים ונעים.

ובכל זאת חייכתי רק לרגע.

חיוך די מריר, יש לומר.

אבל שתים עשרה שנים חלפו. עובדה.

ואז החלטתי להשמיט את "לוי" משמי, ולחזור לשם נעוריי, מורן גרין. זו לא החלטה פשוטה, אבל זהו, החלטתי. ידעתי שחיי ישתנו עכשיו מן הקצה אל הקצה.

לא שרציתי שינוי. במשך שתים עשרה שנים כמעט, חשבתי שהכול בסדר בחיים שלי. לא יודעת, אולי זה נכון שלפעמים אנחנו טומנים את הראש בחול, ולא רואים מה שקורה ממש מול העיניים שלנו. אולי כל הקלישאות על האישה שיודעת אחרונה, הן נכונות.

אולי.

אבל חשבתי לעצמי שלחיות איתו הלאה זה קצת כמו להיות כמו אישה מוכה. לא, הוא מעולם לא הכה אותי. הוא היה בחור עדין, שנראה והתנהג כמו ילד טוב. גבוה, רזה, נאה, ממושקף. אוהב לקרוא. אוהב מוזיקה קלאסית. חלומה של כל אחת.

אבל להמשיך ככה, אחרי מה שקרה, באמת הרגשתי כמו אישה מוכה, אפילו שהוא מעולם לא הרים עליי יד.

להיפך.

הייתה לו יד מחבקת.

אבל בסוף התברר לי שהיד הזו לא אמיתית.

ההחלטה לשים לזה סוף הייתה החלטה של רגע, אבל לא החלטה פזיזה. את ההחלטה הלא פשוטה הזו קיבלתי בעצמי, מבלי להתייעץ עם אימא, ומבלי לשמוע את הניגון על מיתרי המצפון שלי: הילדים יגדלו בלי אבא, ייגרם להם נזק בלתי הפיך, ומה יגידו במכולת. הבנתי שהנזק לתדמית המשפחתית המפוארת יהיה גדול, אבל לא עצרתי לחשוב על כלום, מלבד על העלבון הנורא שחוויתי.

היה די קשה להסביר לשלושת הילדים ששֵם משפחתם עומד להשתנות, ועוד יותר קשה היה להסביר להם לאן ייעלם אביהם. הם היו די צעירים עדיין, יעל הבכורה הייתה רק בת עשר. הם, מצידם, בהחלט לא התכוונו לשתף פעולה עם ההחלטה הזו שלי. יכולתי להבין אותם. משה היה אבא נפלא, לפי כל הדעות.

לא הייתי מחליטה החלטה כל כך גורלית, אילולא השניצל. אני יודעת שזה נשמע מופרך, אבל אסביר. לפחות לעצמי. כי לילדים לא הצלחתי להסביר למה ולאן נעלם אבא שלהם.

משה, האבא הנפלא שלהם, לא נעלם לשום מקום. הוא פשוט עזב עם הבגדים שלו ועם מעט חפצים שנתתי לו לקחת, והלך לגור אצל חבר שלו. הוא ממש לא רצה להתגרש. היה לו די נוח לחיות איתי, לעשות מה שהוא רוצה מצד אחד, ולהמשיך לחיות בבית הנוח שלנו מצד שני.

אבל לא התכוונתי להיות האישה הסולחת, זו שמגישה את הלחי השנייה.

עם דמעות בעיניים נזכרתי איך ראיתי פעם את בעלה של עופרה, החברה הכי טובה שלי, עם איזו ברונטית בחוף הים. הוא ראה אותי, ואפילו לא מצמץ כשאמר לי:

"לא ראית אותי, אהה…?"

הכעס שלי עלה על גדותיו, אבל הוא צחק בקול מתגלגל ואמר שוב:

"לא הייתי פה, נכון..?"

"למה?" שאלתי אז את עופרה, אחרי שסיפרתי לה כמובן, "למה?"

והיא משכה בכתפיים וענתה: "כולם בוגדים, מורן, מה את חושבת. לפחות אני לא חיה בגן עדן של שוטים".

ככה היא אמרה, ואני ממש לא הסכמתי איתה.

אבל למרות זאת, היה לי לא קל כשאמרתי למשה ללכת.

אופיר בת הארבע לא הפסיקה לצרוח, יובל בן השש הסתובב בבית ודיבר עם משה כאילו שהוא שם, ויעל פשוט הפסיקה לאכול. עשיתי ניסיונות נואשים לא לשנות הרבה מההרגלים שהיו בבית, המשכתי להכין אורז, בישלתי מרק ופתיתים, ולא שכחתי לטגן שניצלים לשבת.

אבל כלום לא עזר.

אני לא יכולה להסביר, אפילו לא לעצמי, מה עשו הריחות לנפש שלי.

משה הרי כל כך אהב את השניצלים שטוגנו ברגע הזה. זה היה כמעט טקס של יום חמישי, להכין שניצלים לשבת. הוא היה מתגנב מאחוריי, ביד אחת מחבק לי את המותניים, וביד השנייה נועץ מזלג בתוך המחבת, ושולה משם שניצל עסיסי, שטיפות שמן נוטפות ממנו. הוא היה מחכה רגע או שניים, שיתקרר קצת, ואז בולס את השניצל כאילו מימיו לא ראה אוכל. בכל הזמן הזה, הייתה היד המחבקת שלו סביב המותניים שלי, לפעמים מעל ולפעמים מתחת לחולצה. הוא לא דיבר תוך כדי, חוץ מהפעם ההיא שהוא אמר: "הריח שלך מטריף אותי…" ואני חייכתי ועניתי: "זה הריח של השניצל, טיפשון…"

לא ידעתי אז שעופרה, החברה הכי טובה שלי, מטגנת שניצלים יותר טובים משלי.

עכשיו, אחרי שאמרתי לו ללכת, המשכתי לנסות לשמור על השגרה. הרי ידוע שאין כמו השגרה המבורכת.

אז כן.

אורז, מרק, פתיתים.

שניצלים לשבת.

כלום לא עזר.

בסוף, מרוב ייאוש, ומרוב עייפות נפשית מההחלטה הכבדה הזו, התחלתי להזמין מדי ערב פיצה "משפחתית" מסניף הפיצה הקרוב לביתנו. זה היה די צורב בנשמה להזמין "משפחתית" למה שכבר לא כל כך הוגדר כמשפחה, אבל התגברתי על כך. בפועל, אופיר אכלה בדממה את משולש הפיצה שלה, ותלתה בי מבט שואל שהיה קורע לי את הלב, יובל פשוט היה מניח שני משולשי פיצה בצד "עד שאבא יבוא", ויעל המשיכה לשבות שביתת רעב.

שבוע שלם, ערב אחרי ערב, ניסיתי לגרום להם לאכול פיצה, מה שבוודאי שימח מאוד את סניף הפיצה, אך הבנתי שילדיי לא יוכלו יותר בחיים להסתכל על משולשים. קפצתי אל אימא שלי להביא שניצלים. לא היה לי הכוח הנפשי לטגן אותם בעצמי.

שתים עשרה שנים של שניצלים כל שבת, למה שלא נאכל שניצלים גם באמצע השבוע?

משה ישב שם, בסלון של אימא, ומירר בבכי.

האמת היא שלא ממש שמעתי מה אימא אומרת. הרגשתי כאילו אני בתוך סיר של חמין, בוערת מחום, והמכסה הולך ונסגר מעל ראשי ולא מותיר לי אוויר לנשימה. הסתכלתי במעורפל אל משה שישב וניגב את הדמעות, והדבר הצית בי כעס נורא על כל אותן דמעות ששפכתי אני לריק.

כעס על העלבון הצורב.

כעס על כך שהייתי כל כך עיוורת.

כעס על כך שחשבתי שהיד המחבקת שלו היא יד אמיתית.

כעס על כך שריח של שניצלים היה מבחינתי ריח של זוגיות.

אין לי הסבר מדוע המשכתי לשבת שם, לשמוע את הקולות ולא להבין את המילים, ובתוכי מאבק ענק בין העלבון שלא עבר, לבין מה שריתק אותי למקומי ולא אִפשר לי לקום וללכת. מבעד לערפול שמעתי את אימא אומרת:

"את תתני לו עוד הזדמנות, את שומעת?"

לא הגבתי ואימא המשיכה: "הוא ישתנה מעכשיו, הכול יהיה בסדר".

כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, כשאימא הוסיפה: "הכנתי גם תפוחי אדמה, תיקחו קצת לשבת, זה הולך יופי עם השניצלים".

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. אוי שניצל שניצל בסך הכול חתיכת בשר מפגר תרנגולת שמבאיש ומסריח. שגרם לה להרס משפחתה. ע"י בולס שהעדיף שניצל מאחרת.
    סיפור מצויין ומרגש של צביה, על שניצל ואהבה.

    1. הדברים הקטנים, שנראים הכי לא חשובים, מנהלים לנו את החיים לפעמים

  2. לצביה גולן המדהימה,
    את כל פעם מצליחה להפתיע מחדש. עופרה יודעת לטגן שניצלים יותר טובים? אגדה אורבנית.
    איך היום? את לא חושבת שאימא של מורן גרין צדקה?
    הדעת נותנת שאחרי כמה שניצלים אצל עופרה משה היה מגלה שהשניצלים אצל מורן יותר טובים?

    1. חחח
      אז ככה:
      אני טבעונית כבר שנים, אז אין אצלי שניצלים בכלל…
      אימא של מורן גרין טעתה בגדול. אסור להישאר יחד רק "בגלל הילדים." הם גדלים ולומדים אמיתות שגויות על זוגיות ואהבה.
      ו…נניח לרגע שמשה היה קולט פתאום שהשניצלים של מורן טובים יותר,
      האם זה היה מוחק את תקופת הזוהר של השניצלים של עופרה?
      אני בספק….
      אלפי תודות על התגובות שלך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי