עד כמה נֵיטרלית הטכנולוגיה?

כאשר דנים במתן אפשרות חוקית לכל אזרח לשאת נשק (למשל בארצות הברית, הכואבת כעת את אובדן 19 ילדיה) צצה סוגיית הניטרליות של כלי הנשק אפילו בניסוח הטענה "לא האקדח הורג אלא האדם שיורה בו". כנגד טענה זו טוענים המשוכנעים מן הצד השני כי נוכחות של נשק בבית מעלה את הסיכויים לשימוש הרסני בו, בהתאבדויות או בתאונות. שלא לדבר על הכתבות והמאמרים הרבים מספור המדגישים את הטענה שהטכנולוגיה היא בהחלט לא ניטרלית. כלומר לאקדח עצמו יש תכונה שמשפיעה על בעליו לירות ולפגוע בעצמו או בבני אדם אחרים. במידה ניכרת כלי הנשק מעידים שניטרליות של הטכנולוגיה היא אנטי-תזה לרעיון שהטכנולוגיה משפיעה עלינו. כלומר אלה המאמינים שהכלים ניטרליים, מאמינים שלכלים אין שום השפעה עלינו.

אם נבדוק את טענות המאמינים בהיעדר הניטרליות של הטכנולוגיה, נגלה שהם משתמשים במונח "טכנולוגיה" במשמעות שחורגת מהמשמעות המקורית של המונח כפי שהוכנס לשימוש בשפה האנגלית (דנתי במשמעות המונח "טכנולוגיה" וגורלה במאמר קודם). אבל המשותף לכל המשמעויות האלה הוא שמדובר ביצירה של האדם שיש לה שימוש מעשי. כאשר אדם יוצר כלי, הכלי מיועד לשימוש כפתרון מגמתי לבעיה ממשית מסוימת. המגמתיות הזאת, כך טוענים מתנגדי הרעיון שהטכנולוגיה ניטרלית, משפיעה על יוצרי הכלי בתהליך יצירתו, ולכן גם על תוצאות השימוש בכלי בכיוון מימוש המגמה של יוצריו. הם משוכנעים לחלוטין שהכלי עצמו משקף את המטרות והנטיות של יוצריו וכל שימוש בו מממש מטרות ספציפיות שנקבעו ביצירתו. עמדה זו סותרת את האפשרות שהמשתמש בכלי חופשי לבחור אם להשתמש בכלי ובאיזו דרך. עמדה זו סותרת גם מקרים רבים בהיסטוריה של הכלים שבהם חרגו המשתמשים ממגמות היצרנים. אחת הדוגמאות העסיסיות ביותר בדורות האחרונים הייתה סטיית המשתמשים מכוונת יוצרי הרשת "ט֢לט֢ל" בצרפת. הרשת נוצרה כדי לאפשר חיפוש הודעות של הרשויות ומאגרי מידע מוכנים, אך המשתמשים העדיפו ליצור תקשורת עם יצאניות. אם תרצו לקרוא על כך מפי הוגה דעות צרפתי, חפשו ברשת את שתי המילים "Minitel Feenberg".

במאמר של קארל ברייטר ומרלין סקרדמליה משנת 2008, על הטיות פדגוגיות של טכנולוגיות חינוכיות, בתחילת המאמר הכותבים מסבירים שהיות שכלים מקילים על המשתמש ליצור תוצאות מסוימות ומקשים עליו ליצור אחרות, בשימוש בהם הנטייה תהיה לבחור ביצירת התוצאות הקלות. זה תומך בביקורת כנגד ההרשאה הסוחפת החוקתית בארה"ב לשאת נשק, כי הלחיצה על ההדק קלה מאוד.

אם כך, האמונה באי-ניטרליות הכלים היא אמונה בהשפעה הכרחית ובלתי נמנעת של יוצרי הכלים על הכלים עצמם וגם בהשפעה של הכלים על המשמשים עצמם. בכמה מאמרים קודמים שלי דנתי בקושי השיטתי בחקירת גורמים וסיבות ובקושי במחקר אמפירי בכלל על השפעת הכלים על המשתמשים. כמו כן ציינתי את העובדה שהמדעים המצליחים נמנעים מנגיעה בסוגיות סיבה ותוצאה. הפילוסופים אהבו להתחבט בהן, אך עד כה לא הצלחנו לסלול דרך לידיעה מבוססת מחקרים של סיבות ותוצאות. למעשה, במאמר קודם כבר הצגתי את הקשיים המתודולוגיים בביסוס אמפירי של השפעת הכלים.

במרכז לטכנולוגיה הומנית, שהוקם על ידי דאגלס ראשקוף ועמיתיו, פורסמה בחודש מרץ השנה כתבה נחרצת כנגד המיתוס של הטכנולוגיה הניטרלית. הטענה המרכזית בכתבה הייתה, בהדגשה מרובה, "אנו מעצבים את הטכנולוגיה והטכנולוגיה מעצבת אותנו". כדי להסביר כיצד זה מתרחש, הוצג תרשים תלת-קודקודי שמוצג כאן (השרטוט בכלי השרטוט של וורד):

כלומר החברה משתמשת בבני אדם כדי שיעצבו טכנולוגיות והן משנות את החברה. לבני אדם אין שום תפקיד יצירתי במודל הזה. זה איננו שקול לטענה של מקלוהן שאנו מעצבים כלים והכלים מעצבים אותנו, כי אנו לא בודקים היטב את הכלים שאנו יוצרים ולא מבינים אותם. ובמקום הפלא של השפעה לא ברורה של מכשירים על בני אדם, שהעסיקה את מקלוהן, במרכז לטכנולוגיה הומנית מאמינים שהמכשירים משפיעים לא על בני אדם אלא על החברה. בתפיסה של המרכז לטכנולוגיה הומנית מתגלים שרידים של התפיסה המרקסיסטית, שראתה בחברה מערכת הנוצרת מכלי הייצור.

בשנת 1963 למדתי בקורס על התהליכים הפסיכולוגיים המעורבים בשימוש במכשירים (במסגרת לימודיי לתואר השלישי). המרצה הציג לנו תרשים של שתי מערכות שלובות זו בזו, של נהג ושל מכוניתו. התרשים היה סימטרי לחלוטין ולא תפסתי אז את משמעות הסימטרייה הזאת. כמו בתרשים של המרכז לטכנולוגיה הומנית, עולה השאלה "מי הגורם האחראי כאן?" כאשר מדברים על כך שבני אדם מעצבים את המכשירים שהם יוצרים, נראה כאילו גילינו מי אחראי לתכונות המכשירים. אבל אז, בתרשים של המרכז לטכנולוגיה הומנית מופיעות שאר ההשתלשלויות ומעלימות את גורם האחריות בכלל.
לפי מבנה התרשים שהציג לנו המרצה שלנו, אין בסיס להאשמת הנהג. אם האקדח אחראי לרצח, האם יש להאשים אותו ולא את מי שלחץ על ההדק?