מלחמת הדגלים

הסכנה בסכסוך יהודי-אסלאמי
דגל ישראל

יום ירושלים נחוג אחרי מלחמת ששת הימים כביטוי לאחדותו של העם סביב ירושלים והעלאה על נס את איחודה, פרי תוצאות המלחמה.

בשנים הראשונות נטלתי חלק באירועי החג, שעליהם ניצח טדי קולק ראש העיר ירושלים באותה תקופה. הקמנו אז לובי לענייני ירושלים שעמדתי בראשו, ועימי היו חברי כנסת גם מהימין, כגאולה כהן, וגם מהמחנה הדתי, כזרח ורהפטיג. חתרנו אז יחדיו לדו-קיום בתוככי ירושלים כולה.

ככל שתכפו השנים כך נסתלקו החוגגים שאינם דתיים ממעגל מניפי הדגלים. הפגנת הדגלים, שהייתה סמל לקונצנזוס פוליטי, הפכה במרוצת השנים להפגנת הימין הקיצוני, הדתיים הלאומיים והמתנחלים.

אט אט חדרה המציאות לחיינו. הפנמנו שהדתיות הלאומנית שואפת לתת ל"יום ירושלים" משמעות דתית, אף שרוב הציבור חיפש בו משמעות לאומית. הבנו שההפרדה בין ירושלים המזרחית לשאר שטחי הגדה המערבית (אין לי כל בעיה עם המונח "יהודה ושומרון") היא מלאכותית ואין לה דבר עם מציאות החיים בעיר, שהרי תושביה הערבים מבינים שהם חיים בעיר תחת ריבונות ישראלית אבל רואים עצמם כפלסטינים לכל דבר.

לדעת בצלאל סמוטריץ' וחבריו, ירושלים כולה היא עיר יהודית-דתית. בעיניהם הסממנים המוסלמיים והנוצריים של ירושלים מנוגדים לתהליך ההיסטורי ובעיקר מעכבים את "התהליך הגאולי", שהוא נשמת אפם של הרבנים המשיחיים, כרב דב ליאור, וצאן מרעיתם.

עם חוגגי יום ירושלים נמנים חוגי "נאמני הר הבית", שמוכנים להיות שותפים למלחמת דת שממנה ברחנו בכל כוחנו. לדעתי שום ממשלה שתקום, בכל הרכב פוליטי, לא יכולה להפוך את אל אקצא לאזור עימות, לא גיאוגרפי ולא אידיאולוגי.

עד לפני שנים לא ייחסתי משמעות יתר לאירועי יום ירושלים, גם אחרי שרבים הדירו רגלם ממנו. כיום המציאות מורכבת יותר. הימין הביביסטי הופך דתי יותר ולאומני יותר. מירי רגב ושלמה קרעי אינם שונים בהרבה מסמוטריץ' וחבריו.

הפארסה בהלווייתה של שירין אבו עאקלה לא הייתה קשורה בניסיונות שלנו להקשות על נושאי הארון אלא בניסיונות לעקר כל סממן פלסטיני מתמונת ההלוויה. למעשה השוטרים נלחמו בדגלי אש"ף, לא במשתתפי ההלוויה.

המאמץ המושקע להדיר את הדגלים הוא משגה והוא ביטוי לראייה אנכרוניסטית, כי כיום דגל חמאס מונף ברמה. החמאס על דגליו מבקש להפוך את נושא אל אקצא לנושא הסכסוך. הוא יודע שהפיכת העימות לאסלאמי-יהודי תקל עליו לגייס תמיכה שהוא איננו יכול להשיג בנושא הישראלי-פלסטיני.

הריבונות הישראלית בירושלים היא ריבונות מדינתית, לא הריבונות הדתית שאליה שואפים מניפי הדגלים, שמוכנים למלחמת הדת שמבקשים חמאס ותומכיו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

20 תגובות

  1. כל הזמן ההתרחשויות מוכיחות עד כמה שגויה הגישה של מדינה אחת לשני עמים. אבל בפועל הימין הולך הפוך מהעובדות ומקצין טת דעותיו והתנהגותו.

  2. מאמרו של עוזי ברעם מעלה סוגיה שעימה אנחנו חיים מזה כמה עשרות שנים, שהחלה כאשר בכמה כפרים ערביים בשטח מדינת ישראל הניפו בהזדמנויות שונות את דגל אש"ף. בתחילה התגובות היו חד משמעיות, והדגלים הוסרו אפילו בכוח. אך השמאל הקיצוני, הציג כדוגמא את הזכות המוקנית לאזרחים אמריקניים לשרוף את הדגל האומה במסגרת חופש הביטוי שם, ובכך הלך ודעך הרצון לפעול בעניין. כיום, מוצגים בארץ, דגלי אש"ף והחמאס באירועים שונים. רק שההבדל בין ארה"ב לישראל, הוא שדגלי חמאס הם דגלי אויב, שהדעת אינה סובלת שיוצגו ללא תגובה ראויה, ורצוי שתהיה מעוגנת בחקיקה. אשר להשתלטות הדתית על אירועים לאומיים, חשוב לציין כי בשנים האחרונות הפכה המילה לאומיות ל לאומניות שמשמעותה בקרב קבוצות חילוניות מסוימות אפליה ואף גזענות. תופעה זו מסוכנת, משום שהיא נותנת לגיטימציה לקבוצות מיעוט לבטל את הצורך להגדיר את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. ואכן המילים לאומיות ולאומנות נשמעות באוזני רבים במשמעות זהה. המילה הנכונה ללאומיות היא 'פטריוטיות' שיש בה משמעות חדה של מוכנות לעשות מעל ומעבר כדי להגן על חזונו המתגשם של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל להקמת מדינה יהודית. חבל לאבד זאת.

    1. לשמחה סיגן היקר
      קראתי פעמים אחדות את תגובתך שלעיל למאמרו של עוזי ברעם, כפי שאני קורא את כל תגובותיך למאמריו של עוזי. ההשוואה בין לאומיות ל- לאומנות היא במקומה. גם ההתייחסות להגדרת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית הפכה מזמן לאנאכרוניזם. עניינים אלו למעשה נמצאים בשוליים של העניין המרכזי והדומיננטי ביותר – מאבק בין שתי קבוצות אתניות על טריטוריה. אגב, כך זה מתנהל בהרבה מקומות אחרים על גבי כדור הארץ. מזלנו הגדול הוא שהנאבקים נגדנו הם ערבים. מכאן הכל נגזר (מלשון גזירת גורל). לכל השאר נמצא בערבית ביטוי מתאים – "קאלאם פאדי". כאשר מבינים את עיקר הדברים מסתבר שההבדלים בין מירי רגב, סמוטריץ', איילת שקד, גדעון סער ועוד רבים אחרים בתוכנו בטלים ב- 6660. גם ההבדלים ביחס למדינה היהודית בין איראנים,סורים, לבנונים ועוד רבים אחרים בתוכם בטלים באותם 6660. זה שורש הדברים. שורש זה לא ניתן לעקירה באמצעות מילים, השקעות בתיירות, תשלומי ביטוח לאומי לאוכלוסיית השטחים שסופחו לירושלים וכדומה.

  3. עוזי.. היית צריך להוסיף כמה הרבה משאבים הקצית לירושלים כשר התיירות וכמה הרבה פעילויות נעשו בירושלים ,גם בירושלים המזרחית , תוך תאום עם כול הגורמים מכול הזרמים והדתות ובשיתוף פעולה מלא ועם הצלחות לא מבוטלות. התנהלות שיכולה וצריכה לשמש דוגמא לדרך בה ניתן להתנהל . חבל שהריבונות הדתית כפי שתארת היא המובילה כיום.

  4. מלחמת קיצוני דת משני הצדדים פוטניאל אדיר לסכנה גדולה

    1. אורי אייל ברשותך אשיב
      נכון רוב מלחמות באירופה עד המאה ה-19 היו מלחמות דת בין הפרוטסטנטים והקתולים ביבשת אירופה היו העקבות מחלוקות דתיות ונגררו גם למלחמהאירלנד אך מלחמות המאה ה- 20 לא היו על בסיס דתי- למעט המלחמות האכזריות ביותר בתוך העולם המוסלמי שהופנו גם כנגד היהודים והנוצרים במזרח התיכון. אבל לא נכון לאמר שמדינת היהודים גזרה מלחמת דת נגד המוסלמים עד עצם הום הזה. יתר על כן, ישראל כבר ויתרה על אושיות המונמנטים הדתיים בגדה כמו קברי אבות האומה במערת המכפלה, קבר רחל, עיר הבירה שומרון ואין ספור ישובים עבריים. דבר אחד נותר- הכותל המערבי והעיר העתיקה בירושלים.
      מנגד- העם הפלסטיני המוסלמי מאוחד ונאמן למצוות האיסלם ודוקטרינת הג'יהאד שיש לשחרר את המזרח התיכון כולו מכול ריבונות יהודים שהם בני מוות לכן ההשוואה בין "הקיצונים היהודים" ל-קיצונים המוסלמים"- עושה עוול לציונות החילונית שהקימה את מדינת ישראל.
      ובמישור הפרקטי, ככול שישראל מוותרת על נכסיה הלאומיים – כך הצד השני מפרש זאת כוויתור על הזכאות הישראלית למדינה ריבונית, כי מי שמוותר על קברות אבותיו- לא שייך למקום! זה שרבים בקרבנו חושבים שכך ראוי ("זה בסהכ גל אבנים שלא שווה להילחם עליו" – מעודד את הצד השני ליותר תקווה ותוקפנות כפי שלמדנו באירועי "אל אקצא" שהם בדרך הנכונה להשגת יעדיהם הדתיים והלאומיים. עכשיו- צא וחשוב

  5. תגובה קצרה של אורי אייל אבל היא קולעת לשורש מאמרי. ההנהגות הישראליות כל השנים כולל נתניהו הבינו שעל ישראל החובה לתת לסכסוך אופי לאומי-מדיני.
    הסכסוך משנה פניו וחמאס רוצה להפוך אותו לסכסוך יהודי-מוסלמי שבמרכזו הר הבית.הבעייה שלנו שיש נתח פוליטי לא מבוטל שרוצה שהסכסוך ייסוב על הר הבית ואלאקצא כשבעומק זה הסכסוך שלא יכול להפתר סביב "הזכות" על המקומות הקדושים.איחוד מוסלמי נגדנו זו סכנה גדולה .אינך נאבק מול פלשתינאים שהוגלו מבתיהם הפעם זה מאבק של יהדות מול איסלם.לא הייתי נוקט מול הערבים במילות זלזול כפי שהשתמע מדברי דגני.מאז מלחמת ששת הימים ויש אומרים יום כיפור יש/ראל לא יצאה על העליונה בשום עימות גם מול חמאס.די לנו בבעיותינו עמם איננו רוצים ביוזמתנו להגדיל את מעגל האיבה.ברור שאנו שנואים ברחבי העולם המוסלמי אבל עלינו בשום שכל להמנע מעימות כולל.

    1. עוזי היקר
      הערות קצרות לדבריך: קצת היסטוריה – ששת הימים ויום כיפור היו למעשה מלחמה אחת שהסתיימה בניצחון ישראלי אדיר.
      אם ישראל "לא יצאה על העליונה על פי מה שיש אומרים", כדבריך – לא היינו כאן. ההפך הוא הנכון.
      אם השתמע מדבריי זלזול בערבים, הרי שהוא השתמע בדעתך, כנראה בשל השקפת עולם מנותקת מהמציאות.
      לאמיתו של דבר התבטאתי בלשון המעטה. לא יעזור – זו המציאות וגם הערבים יודעים את זה.

      1. דברי כי בשום עימות לא נצחנו מאז ששת הימים שפרשנים מודרנים טוענים שלולי השמדנו את חיל האויר בתחילת המלחמה בהישג אדיר היו פני הדברים אחרת.דבריך על תוצאות יום כיפור נמצאים בויכוח של גדולי צה"ל והפרשנים שמעלים סימני שאלה.אני בתגובתי כללתי את יום כיפור כהצלחה צבאית.מאז לא נצחנו ממש בשום מלחמה לא בלבנון ולא בעזה לכן התרעתי על דברי הזלזול שלך.אבל הזלזול שלך איננו לוקח בחשבון את המלחמות הבאות כאשר תמונת המצב הפלשתינאית וגם של חלק מערביי ישראל משתנה.השקפת עולם בלתי מציאותית תמצא אצל בן גביר וסמורטיץ שהם מאמינים בסיפוח כל הגדה בחסד גאולי של בורא עולם..המיליטריזם שמשתקף במאמרך הוא טעות לא בגלל מה שאומר יצחק בריק אלא רוב הארנה הפוליטית.מדוע כל יחידות הבטחון שבכ מוסד אמן צהל שוללים את בקשת בנט לחסל את ראש החמאס?.כי הוא רוצה צעד מרתיע פופוליסטי והם רואים את מאזן האימה המתפתח.אני כיום מעריך יותר מאי פעם את בן גוריון ופרס שבנו את היכולת הגרעינית של ישראל. למרות שהיא חלק ממאזן האימה היא לא פותרת את המצב שנוצר.כל מי שעיניו בראשו מבין שההתלהמות בישראל איננה תשובה אמינה.במקום לחשוב על דיאלוג שהוא הכרחי חושבים על הכרעה שהיא בלתי אפשרית.אסיים הציטוט משיחה שהייתה לי עם פרס בשנה האחרונה בחייו.כנשיא הוא שכנע את נתניהו לנהל מו"מ עם אבו מאזן והוא הסכים להיות המתווך.הוא נסע ונפגש הוחלפו טיוטות נתניהו הסכים למהלך והתחרט ברגע האחרון כאשר פרס היה בדרכו לירדן ששותפה במו"מ ונתניהו עיכב אותו בדרך וחזר בו.אינני מאשים את נתניהו בדבר כי אינני יודע פרטי ההסכם אני רוצה לומר שעד שלא השתלטה הרוח האמונית על מחנה הימין גם נתניהו היה ריאלי ממך ואתה עוד חושב שאתה רלבנטי יותר ממני.לקהל הימני-כן למדינת ישראל ועתידה-אינני בטוח

        1. עוזי היקר
          תודה תשומת לבך ועל תגובתך הארוכה לדבריי. לגבי מלחמות העבר – אנחנו כאן. הם, כולל הסובייטים, לא הצליחו להכריע אותנו.
          אין בדעתי להיכנס לוויכוח על המלחמות הבאות. ברור לי לחלוטין שפער העצמה בין ישראל לכל אויביה, כולל איראן, לא מצטמצמים. קרא בבקשה את תגובתו של דודי ירון למאמרי האחרון על אוקראינה. עוד – אנו מכים באיראנים חזק והרבה והם לא מגיבים. הם גם לא כל כך מתקרבים לגרעין. קרא בבקשה את דברי האלוף ידלין שהתפרסמו לאחרונה על עניין זה.
          נכון טענת שתמונת המצב של הפלסטינים, כולל חלק מערביי ישראל משתנה. כנראה שלא לטובה. חלק מזה בשל הפוליטיקאים שלנו. אפשר בהחלט להניח שתהיה התפרצות נוספת של אלימות. אם הם יגזימו כנראה שהנכבה של 48 לא הייתה אלא קדימון לנכבה הבאה. ואל תגיד לי ש"העולם" לא ייתן. בשל התגברות הטרור האסלאמיסטי ב"עולם" בכלל רק יצפו מאתנו שנכה בגורמי הטרור כראוי.
          לגבי ההערכה לבן גוריון ופרס – אני שותף מלא להערכתך אותם. אצלי זה לא חדש. בעיקר ההערכה לבן גוריון. לא רק בגלל האטום.
          ולגבי "הזלזול" שלי בערבים – אנא ראה מה שמתרחש כיום בסוריה, לבנון, עיראק, לוב ועוד. כך מתנהלים עמים במדינות מוסלמיות?
          ראה גם איך מנהלים ערביי ישראל את חייהם. מזלם שהם חיים במדינת ישראל. האם דבר זה לא ברור לך?
          לצערם של רבים המערכת הפוליטית בישראל עלתה על שרטון. הגם שכך זה נמשך כבר כשלוש שנים (כולל קורונה) המדינה מתנהלת לא רע. הכלכלה, הביטחון, האקדמיה, התעשייה, היצוא, היתרות בבנק ישראל, שביעות רצון תושבי ישראל מחייהם ועוד בהחלט מרשימים.
          זאת למרות אופן התנהלות המפלגות הכנסת והממשלה. יש לקוות שכאשר משפחת ביבי תסתלק מהפוליטיקה בישראל המצב ישתפר.
          ודבר אחרון – נכון שחלק מראשי מערכת הביטחון בישראל לא ממליצים לטפל בעזתים ביד יותר קשה. יש לכך סיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהם. אולם בהחלט יתכן שהעזתים שוב יאבדו את הצפון. אזי צפוי להם גורל יותר גרוע מ"גורל הדאחיה" בבירות. הם יודעים זאת ולכן הנהגת החמאס לוחצת על כל חמומי המוח שם להיות בשקט.

  6. הסדקים בסכר רבים ודולפים. רק ענין של זמן והממשלה הזאת תקרוס, וממשלת הימין תגיע לצערינו

  7. הערות לשמחה סיגן א. אתה טועה בהנה מה כתב הרצל. הרצל כתב בפירוש שבמדינה שהוא חוזה יהיו זכויות שוות לכל התושבים ללא הבדל דת גזע וכדומה. באלטנוילנד הוא תיאר מפלגה "יהודית גזענית" שרוצה לשנות את זה, אבל מפסידה במערכת הבחירות.
    ב.סמוטריץ' והרבנים המשיחיים שמאחריו מאמינים כנראה שמן השמים יבואו מרכבות אש ויילחמו לצידם, והערבים ייעלמו. רוב הדתיים לזרמיהם מבינים שזה לא ריאלי. זה לא קרה אלפיים שנה.

  8. זו לא מלחמת דגלים. גם לא מלחמת דתות. הרי הרבה מדינות מוסלמיות אתנו בהסכמי שלום. זה פשוט אוסף של מתוסכלים שאין להם הווה ובטח לא עתיד. ומנהיגיהם מחפשים אויב משותף שאפשר לשנוא ולהפנות אליו את כל התסכול. ולאחד את כולם נגדו.

  9. הואיל ובישראל אין הפרדה בין הדת והמדינה הלאום היהודי הוא לאום אם כיפה, הלאום הפלסטיני הוא לאום עם מוחמד או עם ישו. יש להבין שהנצרות והאסלם הן מבוססות על היהדות לכן הרבה מקומות הקדושים ליהודים ובראשם כל ירושלים ההסטורית הם קדושים גם למוסלמים ולנוצרים. אצלם הקדושה היא דתית אך כאשר מדינת ישראל מלבישה את הדת על כל לאום הסכסוך הדתי הופך ללאומי. יש בעולם אתרים שיש להם ערך רגשי ליהודים ולישראלים כגון רובעים יהודים (בפרג למשל), האתר באומן, מוזאוניום יהודיים, אתרים להנצחת השואה, וכו'. בשום מקום בעולם לא מתייחסים ליהודים שמבקרים באתרים אלה כפולשים או כפוגעים בריבונות המדינה המארחת גם שמניפים דגלי ישראל או עוטים טליתות ומתפללים. רק בארץ בין הים והירדן נוכחות יהודים באתרים קדושים להם מהווה התגרות באוכלוסיה הלא יהודית ששוכנת בסביבתם. שהייתי בירדן ביקרתי בהר נבו ולירדנים היה טבעי שיהודים יבקרו באתר ולא היה אכפת להם אם מתפללים שם. הצרוף של הקונפליקט הלאומי לשונות הדתית היא שורש הבעייה.

  10. מסכימה עם מר קימל
    אני יהודיה אבל לא דתיה בכלל
    למה אנחנו צריכים לתום דרך הקיצונים הדתיים שלנו, להפוך את המאבק לדתי
    שזה מעמיד אותנו מול ציבורים אדירים בסביבה ובעולם.

  11. בהתחלת הדרך הציונות נולדה שאלטרנטיבה לשליט הדתית. היא העמידה את הלאומיות בראש. כיום הדתיים כבשו את הציונות וחברו אותה לדת. כך נולדה לאומנות.

    1. אבל גם המנהיגים החילונים אשמים. ראשית שמתחילת קיום המדינה אין הפרדת הדת מהמדינה. כתוצאה מכך כל החגים והסמלים הלאומיים שלנו הפכו לחגי וסמלי הדת היהודית. ברוסיה ובברית המועצות עם רוב נוצרי פרבוסלבית תאריכי החגים של המדינה כמו 1 במאי, יום הניצחון על גרמניה, ראש השנה האזרחי וכד' נחגגים לפי התאריכים הבינלאומיים (לוח גרגוריני) בישראל יש לנו חג העצמאות, יום שחרור ירושלים וכל מיני ימי זיכרון למלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, הכל לפי הלוח העברי. בכך הפכו את החגים הלאומיים לחגים דתיים של העם היהודי. למה שנצפה שמוסלמים ונוצרים יזדהו עם חג שחל בה' באייר ונחגג גם בבתי כנסת? אם ציונים דתיים רוצים לחגוג חגים לאוממים בבית כנסת שיהיה להם ה' באייר זכרון לתקומת המדינה כיום תפילה כמו פורים וחנוכה, אך המדינה הכוללת מוסלמים, נוצרים ודרוזים תחגוג ב 15 במאי.

  12. הדבר שאנחנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי להמנע ממנו זאת מלחמת דתות במגרש הביתי שלנו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי