מבט מפוכח אל קורותיו של עם ישראל

על הספר "מצעד האיוולת היהודי" מאת אמוץ עשהאל
תמונה של משה
משה גרנות

חכמי ישראל ומנהיגיו בכל הדורות נהגו, ונוהגים, לטפוח לעצמם על השכם בשביעות רצון לנוכח דברי הימים הארוכים של עם ישראל: אנו עם נבחר, קיבלנו משמיים תורת אמת לפני 3,300 שנים, הבאנו לעולם את בשורת המונותאיזם, שרדנו אלפי שנים לעומת האימפריות הגדולות שנעלמו מעל במת ההיסטוריה, אנשי השם בכל תחומי הדעת הם רבים בעם ישראל הרבה מעבר לשיעור של בני עם זה ביחס לאוכלוסיית העולם, ועוד ועוד. בא הספר שלפנינו ומתאר את הכישלונות לאין-ספור של עמנו לאורך ההיסטוריה כתוצאה של התנהלות פוליטית אווילית של מנהיגיו – בעיקר מנהיגיו הדתיים.

את השם לחיבור חשוב זה שאל מחברנו משם ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת", שראה אור ב-1983, אלא שבניגוד לטיעונים שבספר ההוא – נדמה שבספר שלנו אין אף טיעון מופרך. אצל טוכמן נמצא למשל טענה לגבי הטרויאנים, שבאיוולתם כביכול הכניסו לתוך חומות העיר את סוס העץ שהסתיר בתוכו לוחמים יוונים; אלא שהטרויאנים לא נהגו כך מתוך איוולת, אלא משום התערבות בוטה של השמיים: נחשים-מפלצות הגיחו מהים בפקודתו של אל והרגו את לאוקואון ואת בניו על כך שהעז לטעון שסוס העץ הוא מלכודת. עד כמה שזכור לי מעידה כזאת אין בספר שלנו.

את שורשי האיוולת בעם שלנו מוצא המחבר כבר בתקופת השופטים – יש שבטים מועדפים (יהודה, אפרים), ושבטים מקופחים הנדחים לפריפריה (ראובן, גד, חצי מנשה, שמעון, דן). חלוקה לא צודקת זאת מסתברת כבר במשפחתו של יעקב, אשר לפני המפגש עם עשו מעמיד את נשיו וילדיו כשהמועדפים מוגנים מאחור והפחות מועדפים מוצבים לפנים (בראשית לג, א–ג). אין אחווה בין השבטים בתקופת השופטים: דבורה מוקיעה ומקללת את השבטים המשתמטים; בני יהודה מסגירים את שמשון לפלשתים; שבט דן נאלץ לנדוד צפונה, ואף שבט לא נחלץ לעזרתו; יפתח הורג את בני אפרים המתגרים בו.

בתקופה הזאת, וגם אחר כך, שלטת הדעה הפוליטית המופרכת שאין צורך בשלטון מרכזי, כי השלטון הוא לאלוהים: "לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם" – אלה דברי גדעון לאחר ניצחונו על מדיין (שופטים ח, כג). איך בדיוק זה אמור היה להתבצע? הרי כדי לעמוד בפני האויבים שמסביב, לא ייתכן לגייס כל פעם מתנדבים שמוכנים ללחום, אלא צריך להיות שלטון מרכזי שמגייס צבא קבע המוכן לכל פורענות, וצריך להכין מראש כלי מלחמה – אלתור ברגע הקריטי הוא פתרון גרוע לאיומים מבחוץ. השקפת העולם הדתית הישראלית פסלה שלטון מרכזי כזה, שבדרך הטבע אינו יכול להישמע להנחיות של אנשי הדת. שמואל ממשיך את דרכו של גדעון ומתאר את המלוכה כמפלצת, וכאשר הוא נענה לעם ובוחר מלך, הוא בוחר את שאול מהשבט הקטן והחלש – בנימין, ולימים מעמיד כנגדו מתחרה משבט מועדף – יהודה.

המחבר ממשיך ומתאר את המרידות במלך דוד, שאף שהיה מלך חזק ומוכשר לא היה מסוגל לאחד את העם, ואף את הפילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, שאירע בעיקר משום איוולתו של רחבעם (גם ברברה טוכמן מזכירה איוולת זאת), אבל בעידוד מובהק של אנשי הדת: אחיה השילוני הוא שהמליך את ירבעם בן נבט על ישראל בשם האל (מלכים א יא, כט–לט).

המחבר ממשיך וסוקר את הנבואות ששללו בריתות עם מעצמות זרות (הושע יב, ב; ישעיהו ל, א–ג; לט, א–ח; ירמיהו ב, יח) – הנביאים האמינו שעם ישראל צריך לסמוך רק על תשועת האל, מה שלדעת המחבר שלנו מתויג כאיוולת מדינית.

הגישה שהשליט צריך להיות קצוץ כנפיים אל מול הסמכות הדתית נמשכה גם בימי בית שני ובתקופה הקצרה של שלטון החשמונאים. המחבר מתאר את האיוולת בהתנהגותם של צאצאי ינאי ושלומציון, שנלחמו ביניהם, ובעצם הזמינו את רומא להשתלט על יהודה. הורדוס, השליט העריץ והאכזר, השכיל להפוך את יהודה לבת ברית של רומא שבראשות הקיסר אוגוסטוס, אבל אחרי מותו נסעו חמישים נכבדים לרומא וביקשו שישלוט עליהם שליט רומי, ולא מלך יהודי. המחבר רואה בצעד הזה את שיא האיוולת, כי בסופו הרומאים שדדו את המקדש ואף דרשו להעמיד בו את פסל יופיטר. לאחר מספר שנים התחוללו מהומות איומות בעימותים בין קנאים למתונים, שבסופן אספסיאנוס וטיטוס מחריבים את ירושלים, שורפים את המקדש, הורגים מאות אלפים, מוכרים את הניצולים לעבדות ומוליכים את הנאים שביניהם בתהלוכת ניצחון ברומא. זאת התוצאה כשהאליטות מסרבות למשול, וכשאנשי הזרוע מסרבים שימשלו בהם (עמ' 201).

המחבר מלמד אותנו שפיזור עם ישראל בגולה לא נבע מחורבן המקדש וירושלים בימי טיטוס, אלא התרחש מאות שנים קודם, ומביא עדויות לירידת יהודים למצרים ולבבל כבר בימי בית שני. הוא מתאר את הנדודים של חכמי ישראל מארץ לארץ, את בליל השפות שבהן יצרו בגלות, את העובדה שבעל ידע מדיני וכישרון כמו דון יצחק אברבנאל, אשר היה מקורב לשלטונות פורטוגל, ספרד וונציה – לא עלה בדעתו רעיון של הקמת כוח צבאי ומדיני שיחזיר את העם למולדת, ובמקום זה חישב את הקץ על פי החישובים החידתיים שבספר דניאל.

על פי המחבר שלוש הנחות יסוד גרמו לאנומליה המדינית של היהודים: ההנחה שהאל מוביל את ההיסטוריה, שהעתיד ייוולד מתוך קטסטרופה, ושהעם היהודי הוא עם מיוחד, והאל מצפה ממנו ליותר מאשר משאר העמים (עמ' 315).

המחבר מתעכב הרבה בתופעה שלא ניתן להכחיש כי עם האמנציפציה של העם היהודי בעולם הנאור – אחוז הגאונים בעם ישראל הוא הגבוה מבכל עם אחר – וכל כך משום שתופעה זאת כביכול מאשרת את ההנחה השלישית שהאל מצפה מעם ישראל ליותר, והעם נענה לדרישה הזאת. אלא שהנימוק לתופעה אליבא דמחברנו הוא בכך שבגלות עם ישראל הקדיש את כל מאודו ללימוד, והוא הראשון בעולם שהסדיר חינוך חובה (שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא).

התופעה השנייה המייחדת את עם ישראל היא באחוז הגדול של המהפכנים היהודים, בעיקר בתנועה הקומוניסטית, והמחבר שלנו תולה תופעה זאת בעוינות ההיסטורית כלפינו (בעקבות יעקב טלמון), ובהזיית המשיחיות שדבקה בנו לאורך תולדותינו ואינה נוטשת אותנו גם במולדת (למשל האנרכיזם המשיחי של ישיבת מרכז הרב).

את הפזורה של עם ישראל מדמה המחבר למפץ הגדול ביקום, והוא היה מבקש להיות אופטימי כמו סרג'יו דלה פרגולה, החוזה ריכוז רוב היהודים בארץ ישראל בזמן הקרוב. וגם מסתבר שהציונות למדה את הלקח, והיא כן נשענת על מעצמות זרות, אבל עומדים סימני שאלה באשר לעתיד, כמו פנייתו של אלון ליאל לפרלמנטים האירופיים לפעול נגד מדינת ישראל בכל הנוגע לשטחים – המחבר משווה את המעשה הזה למעשה האיוולת של חמישים הנכבדים שיצאו לרומא לבקש עליהם שלטון זר. סימן שאלה אחר הוא האם יסכימו הרבנים לכפוף עצמם לעליונות הכנסת ובתי המשפט, האם נצליח להתגבר על הפלגנות (למשל כלפי הרפורמים), על המשיחיות ההזויה, על האנרכיזם והפטליזם שהיהודים לוקים בהם כבר דורות רבים כל כך.

הבאתי כאן סקירה לא ממצה של שפע הידע שהספר הזה מכיל, ושפע הראיות בו על כך שבמשך דורות האמונה הדתית ניתבה את עם ישראל אל הכרעות אוויליות. הספר חכם מאוד, וחושף ידע באין-ספור תחומים. הוא מיטיב להשוות את הטופוגרפיה במקורות (תנ"ך, משנה ועוד) לטופוגרפיה של היום, וכך הוא מקרב את הקורא אל המאורעות המסופרים. כן מיטיב המחבר, בכישרון ספרותי מעולה, לתאר הווי ורחשי לב שאינם מופיעים בתעודות שהוא מסתמך עליהן. מדי פעם יש השוואות מחכימות בין אירוע מן העבר אל אירועים של ימינו.

לסיום אני מבקש להעיר הערה: המחבר מסתמך על התעודות המקראיות והאחרות כמות שהן מבלי לנבור בכוונות הנסתרות שלהן. למשל הוא מתייחס לכתובים בספר דברי הימים כאילו מדובר באמת היסטורית (עמ' 97 ואילך), והרי ברור שלמחבר הספר הזה הייתה אג'נדה של הערצה לדוד – הוא מתעלם מחטאיו ומאיין את קורות ישראל. הוא ממציא זכות למנשה "המלך הרשע" שמלך 55 שנים ומת בשלום, וממציא חטאים ליאשיהו "המלך הצדיק" שנהרג על ידי פרעה נכה במגידו – כל זה כדי להצדיק את תורת הגמול ההזויה. איך אפשר לסמוך על דבריו של שקרן לשם שמיים זה? המחבר סבור שבסיפור פילגש בגבעה התאחדו כל ישראל כנגד שבט בנימין שחיפה על אנסי הפילגש (עמ' 104), והרי נקל להבין שהסיפור הזה חסר כל בסיס היסטורי (ולא רק מחמת המספרים האסטרונומיים שהוא נוקט באשר למספר הלוחמים והנהרגים בקרבות), והוא תעמולת זוועה נגד שאול וביתו: הגבעה, עירו של שאול, היא עיר חטאה, שאנשיה מתנהגים כמו אנשי סדום, הלוי מנתח את גופת הפילגש כמו ששאול ניתח את הפרים ושלח לכל שבטי ישראל. העיר היחידה שלא נלחמה בבנימין היא יבש גלעד, העיר ששאול הציל מבני עמון ושאנשיה הסתכנו להביא את גופותיהם של שאול ובניו לקבורה. המחבר סבור שמשה כתב את חוקת המלך בדברים יז, יד–טו, והרי כל תלמיד מקרא יודע שספר דברים כולו הוא מעשה קולמוסו של סופר-כהן שחי בימי יאשיהו (620 לפני הספירה, כלומר 700 שנים אחרי התקופה שבה אמור לפעול משה רבנו), או קצת לפניו, והפסוקים האלה הם מאוצרו של הדויטרונומיסט. הרי עד ימי יאשיהו שום בחיר ה' לא הכיר את התורה: יהונתן, נכדו של משה, סוגד לפסל, יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!), שמואל ישן ליד ארון האלוהים, דוד נכנס טמא מת למקדש ועוד ועוד. המחבר מזכיר את התעמקותו של דון יצחק אברבנאל בחזיונותיו של דניאל כדי לשער את מועד בוא הגאולה, אלא שמסתבר כי המחבר עצמו סבור שמחבר ספר דניאל חי בימי גלות בבל (586 לפני הספירה) ובימי בלשאצר בן נבונאיד שליט בבל (553 לפני הספירה), והרי מדובר בהונאה ברורה, ובנבואות בדיעבד: המחבר של ספר דניאל חי בימי החשמונאים, ויוכיחו המילים היווניות הפזורות בטקסט העברי והארמי, וכן האופק האחרון של "הנבואות" שלו, שמסתיימות בניצחונותיו של יהודה המכבי. הנבואות שלו והחזיונות החידתיים שלו מושמים בפיו של איש שחי כביכול כמעט 400 שנים לפניו.

מוזר שידען מופלג כמו אמוץ עשהאל התעלם מדקויות אלו, אבל צריך להודות שאין בכך כדי להפחית מהחשיבות האדירה של הנחות היסוד של ספר זה – שהשקפת העולם הדתית, המתבססת על שלוש ההנחות שפורטו לעיל, הובילה את עמנו אל הגלות ואל מוראותיה. לא נותר אלא לקוות כי אלה המתיימרים לדעת מה רצון האל, המשיחיים ההזויים והאנרכיסטים השוללים את הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים של המדינה – יקראו את הספר החשוב הזה, ואולי אף יפנימו את מסקנותיו.

"מצעד האיוולת היהודי – איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם" מאת אמוץ עשהאל, ידיעות אחרונות, 2019, 391 עמ'

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

9 תגובות

  1. שכנעת אותי לקרוא את הספר הזה.
    אני חושש שהתקווה שאתה מביע בסיום, אין לה סיכוי ואחיזה במציאות.

  2. שירבוב פה ושם של דעותיך, גם אם בעקיפין, מתבלות את מאמרך

  3. ניתוח כל כך מעמיק של ספר כולל הפלוסים וכולל המינוסים, לא ניתקלתי מזמן

  4. למה תמיד עוסקים בספרים על ההיסטוריה ואפילו הרחוקה. היכן הספרים על ימינו אנו, על התקופה הנוכחית?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מלחמה על הבית

מלחמת הקיום של היום דורשת חשיבה מחודשת

כף רגל

פטריות ברגליים

כף רגל אתלט היא מצב עור שכיח המשפיע על כפות הרגליים. זה נגרם על ידי זיהום של העור עם פטריות. רגל אתלט היא זיהום עור