מצעד החיים, מצעד זילות השואה

ביקורת על הצורך במצעד החיים
סימן איקס
commons.wikimedia.org

מצעד החיים שמתקיים על אדמת פולין ביום השואה, הוא לדעתי מפגן כוחני המבזה את זכר השואה. זהו אירוע ראווה וולגרי, קרתני, בעל אופי לאומני ואין בו שמץ של ענווה, רק גבהות רוח. המצעד מנוהל ומובל על ידי פוליטיקאים וסלבריטאים, שנהנים מנסיעה ממומנת לחוץ לארץ, ומסתמן כאירוע של בילוי ברשות השואה.

והרי מצעד החיים האמיתי הוא חיי השגרה במדינת ישראל. עצם העובדה שאנשים חיים פה ביום-יום, קונים, אוכלים, לומדים, מבלים, מטיילים – זהו מצעד החיים הגדול ביותר. לא צריך יותר מזה.

אז מי יעצור את התופעה הבזויה הזו? הרי כל אנשי הכוח והשררה רוצים להיות מוזמנים או שכבר היו מוזמנים לאירוע המביש. הם כולם אוהבים את חוץ לארץ ואת הפרסום ואת החוויה המרטיטה כביכול.

ולראיה, השנה, מלבד כל הידוענים הרגילים המובילים את מצעד החיים, הוזמנו גם שני זמרים מפורסמים. הוזמן גם ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, שהחליט להפוך את האירוע למופע ראווה של ירושלמים והוביל משלחת גדולה שכללה את כל חברי מועצת העיר, מנהלי בתי חולים, מנהלי מחלקות בעירייה ועוד ידוענים ירושלמים, כולל אביו של ליאון. הכול כדי להקנות למצעד החיים פרסום בזוי על חשבון משלם המיסים.

כל הפוליטיקאים והידוענים הללו הניפו את דגלי ישראל וצעדו על אדמה זרה, כאילו כובשים הם את פולין, ורק חסר היה מטס, שגם אותו כבר קיימו פעם. הם שרו שירים, הזילו דמעות תנין, כשמבטם מופנה למצלמות כלי התקשורת השונים, מוּנעים על ידי תאוות הפרסום והחוויה האקסטטית.

מצעד החיים הוא יוזמה פרטית שזוכה לגיבוי ממלכתי וסיקור תקשורתי עצומים, ואינו אלא שילוב של מוטיבים קומוניסטיים ופשיסטיים. צעדות עם דגלים. המנונים. נאומים חוצבי להבות ורגשנות מעושה. תרבות של "אנחנו עוד נראה להם". התנהגות של נובורישים שלא התבגרו וזקוקים להוכיח לעצמם ולעולם שהם קיימים. למעשה זהו עוד אירוע שמשניא אותנו על אומות העולם, אולם אין מי שיגנה את המצעד, פן יתויג כאנטישמי.

מצעד החיים הוא עוד חוויה אקזוטית על חשבון השואה. מתי נתבגר? כשמצעד האיוולת הזה יבוטל. כי ביטולו של מצעד החיים הוא קיומו. וצריך שיהיה גבול לבושה, לקרתנות ולניצול הציני של השואה להאדרת הסלבריטאים והפוליטיקאים, מצעד החיים הוא פורנוגרפיה של השואה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

12 תגובות

  1. לרב דב הלברטל הנכבד,
    מאמרך האגרסיבי בגנות "מצעד החיים" עורר בי תחושה קשה.
    אמנם לא השתתפתי באף "מצעד החיים" אולם נפלו בחלקי 3 הזדמנויות לבקר בפולין במסגרת פעילות אקדמית.
    משיחות רבות ומעמיקות עם עמיתים פולנים בניתי לעצמי תובנות על השקפת עולמם של פולנים משכילים ועל הגישה שעלינו לנקוט כלפי שימור זיכרון השואה והנחלתו לדורות הבאים. על כן התעוררה תמיהתי לנוכח הגדרות שהעלית במאמרך דנן:
    המצעד הוא שילוב של מוטיבים קומוניסטיים ופשיסטיים?
    התנהגות של נובורישים שלא התבגרו שצריכים להוכיח לעצמם ולעולם שהם קיימים?
    אירוע שמשניא אותנו על אומות העולם?
    מצעד החיים הוא פורנוגרפיה של השואה?
    לא הבנתי מה פירוש המשפט: "כי ביטולו של מצעד החיים הוא קיומו". מה פירוש? לא התבלבלת קצת?
    כנראה שזעמך התעורר לנוכח אירועי פרסומת כאלה או אחרים שהתקיימו השנה במצעד.
    אבל בשל כך לבטל כליל את הטקס המדהים הזה שיש לו ערך היסטורי וחינוכי יוצא מהכלל?
    אולי לשנות את מתכונת המצעד, או אולי להכניס בו תכנים אחרים?
    האם, לאחר מחשבה נוספת אינך חוזר בך לפחות מהביטויים הבוטים שאת חלקם ציטטתי לעיל?

    1. שלום רב,
      קולי מנסה לפחות להשתלב עם קולה של המסורת היהודית. האם אתה מעלה בדעתך שכדי לשמר את זכרון ט' באב, יעשו מצעדים או יבקרו משלחות סלבריטאים וגם לא כאלה, באתרים כאלה או אחרים? זה משהו עמוק הרבה יותר. זה מסורת. זה חינוך. זה דבקות בעקרונות. האם זכרון השואה מחייב מצעד באושוויץ? כמה עלוב הדבר. ומה עם חינוך? עם קריאה מעמיקה של חומר על מאורעות ונוראות השואה? הדבר הקשה ביותר במצעד הוא גם המסר שלנו. כמה אנורכוניזם ורגשי נחיתות מובעים בו. הרי זרם החיים המכים במדינת ישראל, הוא מצעד החיים. אין צורך בשום הוכחה פשיסטית אחרת. וזה תמיד מחשיד שכל היוזמה באה רק כדי להאדיר את יוזמיה ואת כל המוזמנים הידוענים שם. חבל שמישהו חושב שמסע כוחני ועלוב כזה בעיקר הוא משמר את זכרון השואה.

  2. לצערנו, זה אפייני כמעט לכל ארוע בעל חשיפה רבה לתקשורת, שסלבריטאים, פוליטיקאים ושאר לא שייכים לעניין משתלטים עליו. השאלה היא האם אפשר לנקות את מצעד החיים, שבעיקרון הוא דבר נכון ומוצדק מכל הדברים הטפלים שנדבקו אליו. אני חושש שלא. זו דרכו של עולם וכמובן אין שום סיכוי שיפסיקו אותו.

  3. אני אוהב את מאמריך הנחרצים, בלי תרגילים דיפלומטיים

  4. כדאי שמשבחי המסע יבדקו מה עושים תלמידי התיכון לפני ואחרי המסע כאשר הם בפולין. מה החוויות העיקריות שנשארות להם מפולין.

  5. יותר מידי סיפורים שמעתי על מה שקורה כשצעירים נוסעים לפולניה. סיפורים שמבזים את ישראל ואת זכר השואה. כנראה שאי אפשר לנקות את הנסיעות ו"המצעד" מכל מה שנדבק עליהם. מוטב אולי לשמור את זכר השואה בדרכים אחרות. ביקורים ביד ושם בירושלים. לימודים בבית הספר , פגישות עם ניצולים (כל עוד יהיו כאלה שיכולים לדבר על מה שהיה).

  6. כל הכבוד על המאמר החשוב. נכון שהנושא רגיש. אבל חייבים לדבר ביושר.

  7. רבים מרגישים או חושבים כמוך. הרוב הגדול שותקים. לא רוצים לחטוף על הראש.

  8. חשיבות המאמר היא בעצם העלאת הנושא מזוית אמיצה של מי שאינו רואה את כוחה הנפשי והמוסרי של אומה בהנפת דגלים.
    אני מסכים שהנפת דגלים אינה אקט פשיסטי,אלא הפגנת כבוד לאומי בדרך המקובלת על אומות העולם.
    דב הלברטל אינו יורה מהמותן אלא יוצר פרובוקציה המכריחה אותנו לחשוב על זכר השואה שנסחף ולא מחמת גסות לב דווקא, והפך,למפגן כוח על אדמה מקוללת ונטש במידה רבה את הצד העיוני של לימוד הרוע בדרך המתחייבת מכתבי פרימו לוי,ניצול השואה .
    חוסן לאומי שצריך לקחת את הזיכרון הנוראי ולהפכו לזיכרון מכונן לא יווצר בטכס מהסוג הזה דווקא.
    כפי שידוע עד היום מעלים אומות העולם דגלים וניסים בגליפולי ובנורמנדי ובמוסקווה לזכר המאורעות הקשים. השואה דורשת מאתנו כבני העם שהיה פעם עם של ספר וההגות קצת יותר ממפגן חיצוני .
    בוודאי שאין דרל מלך סחולה ובדיונים כאלה לפחות עולה הנושא הצורה מעניינת ומעוררת מחשבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של בורוכוב

סכנת נעילה

על הסכנה שבנעילת מכשירים ממרחב הסייבר