לפני ימים אחדים ציינו את יום השואה. במשך כל אותו היום האזנתי לשירים בתחנות הרדיו השונות. מישהו אמר לי ששמע שיר ביידיש, אני לא שמעתי כזה אבל גם אם הושמעו שיר אחד או שניים – זהו חריג המדגיש את הכלל.
כתבתי בעניין זה מכתב קצר לעיתון הארץ, והרי הוא לפניכם: "למה לא משמיעים שירים ביידיש ביום השואה? תחנות הרדיו שלנו משמיעות שירים בשפת האם של יהודים בני גלויות שונות (למשל, שירו של שמעון בוסקילה "מאמה"). יידיש הייתה שפת האם של מרבית הנספים בשואה ושל מרבית ניצולי השואה (הוריי ביניהם). יש שירים נהדרים ביידיש שמתאימים במיוחד ליום הזה, למשל, "העיירה בוערת" של איציק מאנגר ושירים שנכתבו בתקופת השואה על ידי נספים וניצולים. אם יש יום בשנה שבו צריך לתת כבוד לשפה ולמורשת האלה, זהו יום השואה. למרות זאת לא שמעתי היום (אולי פספסתי) אף שיר ביידיש בתחנות הרדיו. אני מקווה שזה יתוקן בשנה הבאה".
אי-השמעת שירים ביידיש היא רק סימפטום לתופעה רחבה יותר. בני העלייה הראשונה והשנייה מאירופה ובעיקר החלוצים האידיאליסטים של העלייה השנייה, רצו ליצור דמות של יהודי חדש – גאה, זקוף ושזוף, עובד אדמה ודובר עברית. שונה ככל האפשר מהסוחרים היהודים ולומדי התורה במזרח אירופה. הם ביקשו למחוק את מורשת הגלות ולהקים במקומה מורשת ישראלית חדשה. המגמה הזאת המשיכה ביתר שאת גם במחיקת מורשתם של העולים מתימן, התגברה אחרי השואה (לא אצל כולם) ואף התחזקה כשנטען בטרוניה כלפי יהודי אירופה ש"הלכו כצאן לטבח", ואחר כך יושמה מחיקת מורשת הגלות גם כלפי העולים מארצות ערב ובהמשך גם כלפי העלייה הרוסית המאוחרת יותר. המשמעות של "כור היתוך" וקיבוץ גלויות הייתה מחיקת העבר המבדיל למען החדש המאחד. בן-גוריון, למשל, דרש מכל עובדי המדינה לעברת את שם משפחתם.
אני זוכר את עצמי כילד וכנער שותף לעשייה הזו. הוריי, עולים חדשים ממוצא פולני, קראו את העיתון "לעצטע נייעס" (ידיעות אחרונות ביידיש). לעיתים נהגתי לזרוק את העיתון הזה ורצתי לקנות "מעריב" או ידיעות אחרונות", כדי "לחנך" אותם להיות ישראלים ולא גלותיים, מילה שבפירוש הייתה מילת גנאי. כשהתבגרתי, התביישתי מאוד בהתנהגותי זו…
לאחרונה נשמעות קריאות לשימור המטען התרבותי שהביאו עימם העולים, בעיקר ממרוקו ומארצות ערב, כנראה בגלל מחיקת התרבות שנעשתה על ידי האשכנזים, שהיו המעמד השליט בשנותיה הראשונות של המדינה. אולם את התרבות האדירה של יהדות מזרח אירופה, בעיקר פולין, שהעמידה סופרי ומשוררי יידיש נהדרים, יש פחות קריאה לשמר, לשחזר וללמד.
כשהייתי לפני כמה שבועות במרוקו, הובילו אותנו חברי הקבוצה המטיילת לבתי הוריהם בערים פס ומרקש. לעומת זאת, כשהייתי בוורשה לפני שנים רבות, ביקשתי ללכת לבית סבי, שהיה אחד הרבנים הראשיים שם. ידעתי את הכתובת, אבל מצאתי שם רק שיכון קומתיים קומוניסטי טיפוסי. הגטו היהודי הושמד והפולנים לא שיקמו אותו. לדעתי, אנחנו מצווים לשקם ולשמר את התרבות האדירה של דורות רבים של יהודים, בני כל הגלויות. רב-תרבותיות יהודית רק תעשיר אותנו ואין בה שום פגיעה בכור ההיתוך הישראלי.
11 תגובות
נולדתי בארץ
אינני דובר אידיש, הורי ידעו שפה זו
שמעתי בבקר תכנית טלויזיה לקראת שבת
זמרת שרה שיר בשפה המרוקאית
חשבתי על כך שלא שמעתי המון זמן בערוצי רדיו וטלויזיה שיר באידיש
ואז קראתי את המאמר שלך
כל מי שרוצה לשמר מסורות אבות אבותיו מוזמן להשתתף בהקמה או תמיכה בארגונים שמשמרים תרבויות מהגולה
אתה בהחלט צודק, דני, אבל הנקודה שלי היא שזו חובה של המדינה, לתקן את העוול שעשתה בשנותיה הראשונות – נסיון מכוון למחוק את מורשת הגלות.
דוקא בפולין, להקות שמשמיעות שירי עם פולנים כוללים לפעמים שירים ביידיש בביצוע הרבה יותר טוב מהזמרים בארץ שרובם הם לא זמרים אלא שחקני תיאטרון.
נכון. הייתי בהופעה בקראקוב של להקת כליזמר וזמרת ששרה ביידיש מצויינת. אחרי ההופעה ניגשתי ושאלתי אם הם יהודים והם ענו לי שכמובן שלא. זוהי פשוט פרנסה – הופעה בפני תיירים יהודים, אמריקאים וישראלים.
דוקא בפולין, להקות שמשמיעות שירי עם פולנים כוללות לפעמים שירים ביידיש בביצוע הרבה יותר טוב מהזמרים בארץ שרובם הם לא זמרים אלא שחקני תיאטרון.
בדומה לנח שמיר, גם הוריי עלו ארצה מפולין וגם אני, כ"צבר" שתמך ב"מחיקת הגלותיות", לחצתי עליהם שיעברו מיידיש ומפולנית לעברית. שכנעתי את אמי לעבור מקריאת ספרים בפולנית – כגון אלה של הנריק סנקביץ' ואדם מיצקביץ' – לספרים בעברית. גרמתי לה להחליף את העיתונים Nowiny Kurier (בפולנית) ו"לעצטע נייעס" (ביידיש) בעיתונים בעברית, בתחילה בעיתון "אוֹמֶר" שהיה מנוקד ובעברית קלה, ולאחר מכן בעיתונים היומיים הרגילים. כמו כן הצלחתי לשכנע את הוריי שכאשר אהיה איתם במרחב הציבורי הם יימנעו מדיבור ביידיש או בפולנית. אבל כשהתבגרתי עודדתי אותם ללכת להצגות ביידיש של דז'יגאן ושומאכר ולא היססתי לדבר איתם ביידיש, הן בבית והן מחוצה לו.
כבר לפני שנים רבות חשבנו שהעדתיות נעלמה. והנה היא עולה ובוערת. מעניין למי היה אינטרס להדליק מחדש טאת המדורה.
עדתיות יכולה להיות מכוערת, כמו שמלבים אותה היום ומפלגים את העם ויכולה להיות גם נהדרת באספקט של תרבות, מורשת ופולקלור.
אצלנו, מסיבות פוליטיות, בעיקר, מתמחים ברע ולא ממש דואגים לטוב.
של כל התפוצות, ובפרופורציה
לא חולק עליך אבל רוצה להגיד שהדגז צריך להיות על יצירת תרבות ישראלית עמוקה ומשמעותית