"אצל מי אתם בסדר?"

קורותיה של משפחה אלמונית על מונית בליל הסדר התשל"א
סימן שאלה
תמונה:Selena Wilke commons.wikimedia.org

חג הפסח כבר מאחורינו, וכעת אפשר לבחון בנחת את הפולחן לקראת החג. את הסיפור כתבתי לפני כמה וכמה שנים. הוא נותר רלוונטי. החלק הטכני של הפולחן הוא החלק הקל: מקרצפים את הבית מן המסד עד הטפחות, קונים בגדים חדשים וכלים נאים. החלק הטורדני יותר, הוא פולחן ה"אצל", המתחיל בקול דממה דקה ונמשך בקרשנדו הולך ורועם: "אצל מי אתם בסדר?".

חקירה תוקפנית זו, כמוה כְּחַתִיַּת גחלים על ראשי דיכפינים ודִיצריכים, אשר נגזר עליהם לחזר על פתחי נדיבים עד שיֵאַמֵּר להם "כָּל דִכְפִין – יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ – יֵיתֵי וְיִפְסַח. מפאת דיכפינותם, אין טעם שיהיו נדרשים לשאלה זו.

אנחנו משפחה צנועה ואלמונית. שמחותינו וצערינו שמורים הם עימנו, ומבחינתנו אין בהם משום עניין לבריות. ובכל זאת, בכל שנה עולה גם בסביבתנו השאלה: אצל מי נהיה בסדר הפסח?

בימים שבהם מדובר, היו לנו הורים בתקן מלא. אלה בחיפה שבצפון, מקיימים סדר פסח כהלכתו, כפי שדרשה בן-זומא. ואלה שבתל-אביב, במצבים של היעדר ברירה, מקיימים את סדר הפסח בנוסח ר' טרפון ("רבי טרפון, בשעה שהיה משמש את אשתו, היה מכוון לבו לשמים, ועושה כמי שכפאו שד").

כיצד מימשנו את התחייבויותינו לסדר הפסח? מוסכמה היא, שאין עונג גדול יותר להורים, מעריכת סדר פסח כהלכתו, כפי שדרשה בן-זומא, כשכל בניהם, מן החכם ועד לרשע, התם וזה שאינו-יודע-לשאול, מסבים עימם ומונים שלל מכות מצרים על היבשה ועל הים. נראה שמקור דעה מושרשת זו על אודות אושרם ואומללותם של הורים לא נוֹצרה, אלא כדי לנטוע בצעירים רגשי אשם בגין החרבת פסגת אושרם של הוריהם על ידי "בגידה מזדמנת" עם משפחת "הצד השני", ועוד תחת עינם הבוחנת כליות ולב של השכנים.

שני בנים להוריי, ולמחותניי – בת ובן. בסך הכול מערכת משפחתית בת ארבעה זוגות הורים ושלושה צמדי דור ההמשך – מערכת בלתי משוקללת. זוג הורים אחד נותר חסר כסוי סטטיסטי. ברם, לא כאליהו הנביא אנחנו, שיכול הוא להשתתף בכל סדר פסח באשר הוא – בו-זמנית. מי ממערכות ההורים ישמימו בדד בסדר הפסח הקרב ובא, על דגיהם, מרורם, כרפסם וחרוסתם ושאר פשעי המטבח? הוריי בתל-אביב שֶׁיִּנָּטְשׁוּ, או הורי זוגתי אשר בחיפה, או שמא הורי אחת מגיסותיי?

ובאמת, היכן פסחנו או חגגנו את סדר הפסח בשנה ההיא? על דעת הקהל התקבלה דעת המקום כדלקמן: זוגתי ואני – בחיפה עם הוריה; אחי וזוגתו בתל-אביב עם הוריי; גיסי החיפני עם הורי זוגתו וזוג הורים תורן-קיפוח לשנה זו.

אבל אחי, כדרכו, תמיד מוצא פתרונות מוצלחים יותר, מאוחר מדי ועל חשבון האחרים. ברגע האחרון ממש מצא אחי פתרון-פסח העדיף בעיניו על זוועות המטבח של בית הוריי (שכל ארוחה אצלם הייתה מצריכה אישור של "ועדת הלסינקי" ל"ניסויים בבני-אדם"). וההורים הנוגעים בדבר, קמו עלינו כאיש אחד. הוריי התל-אביבים פסקו: "סעו לחיפה כפי המתוכנן והניחונו לנפשותינו!" ואילו ההורים החיפנים אמרו: "הישארו בתל-אביב, נסתדר גם כך". וכך רצוא ושוב עד רדת הערב, והחג יורד על הארץ, ואנחנו בין המְצָרִים, רדופי רגשי אשם מכאן ומשם. גמרנו אומר: הוריי שלי בתל-אביב מבוגרים יותר. לא נותירם ומחצית שִׁיבּוּטַתָם בידם. לבשנו את בגדי החמודות אשר לנו, צררנו את בתנו בחיתוליה, נטלנו שאר הציוד שיש לטלטל עם תינוק, נדחפנו על כל אלה אל האוטובוס האחרון והקשנו על דלת ביתם.

האכן הסִבּונו עם הוריי שלי בליל הסדר? צפינו קבלת פנים מאושרת ואנקת רווחה מגאולתם משיממון הבדידות בליל הסדר. אולם נקישותינו על דלת ביתם נותרו ללא מענה. קראנו והכרזנו כי לא אליהו הנביא, אלא אנחנו, עצמם ובשרם, על המפתן. דומייה גדולה. לבסוף נשמע קול דשדוש דרדסים מעברה האחר של הדלת.

אבי בקול שכמו עולה מתחתיתה של חבית ריקה: "אין שום סדר פסח. מהרו וסעו לחיפה!"

אנחנו: "פתחו את השער!"

הם: "לא נפתח ודי!"

אנחנו: "איך ניסע לחיפה, כבר אין תחבורה ציבורית?"

אבי: "אביא אתכם לתחנה המרכזית ותמצאו מונית שירות או חזרו לביתכם והתענגו על פסחכם"

אנחנו: "פתחו, לפחות נאחל לכם חג שמח!"

הם: "לא חג הוא לנו ולא שמח, סעו פן תאחרו גם לסדר בחיפה!"

וכך אבי, הניצול מאיום סדר הפסח "הַמְטוּרְפָן" (בסגנון ר' טרפון כנ"ל), שמט אותנו ממכוניתו ב"כיכר המושבות", שממנה, בערבי וימי שבתות כתיקונם, מהלכות המוניות לכל עבר. ובכיכר – שבתון. כל היוצאים לדרכם נסעו זה מכבר. רק מונית "דה-סוטו" בודדה, חבוטה ושבעת ימים, רובצת כנטושה באורות עוממים. נהג המונית, משמים, מפהק ומתגרד על יָשְׁבוֹ.

אנחנו: "לחיפה?" הנהג: "אין נוסעים. חכו, אולי עוד יבואו".

בתנו הפעוטה פצחה ביללות מחאה, מרטיטה בקרה ובכפן. הנהג, נתרצה והרשה לנו להמתין במושב האחורי של המונית. הרוח הלכה והתחזקה. מכורבלת בשכבות מלבושים, הגיעה אחות שסיימה את משמרתה. "לפתח תקווה?" ואחינו הנהג: "המתיני, אולי יבואו עוד נוסעים". כעבור עוד מחצית השעה, נקישות עקבים. אדון וגברת הדורים בבגדי חמודות: "לנתניה?", "לאן שיהיו נוסעים, היכנסו והמתינו!", כך אחינו הנהג. נכנסו, התרווחו ומילאו את חלל המונית בניחוח הנפטלין של בגדי החג הממוגנים מעש. הנוסע השישי חרץ את החלטתו של הנהג: "גם לכפר סבא!". 

מנוע המונית הֶעָתיק, מחרחר ומפריח ענן שחור אל תוך החשיכה והמונית חורקת לדרכה בואכה פתח תקוה–כפר סבא–נתניה. "ואז?" שאלנו, "לאן שיהיו נוסעים. מקסימום תחזרו לתל-אביב". פעוטתנו הגיבה בזרזיף חמים. דרכי השרון אפלות, ארוכות ושוממות. כל שנסעו אל מחוזות חפציהם כבר עומדים ב"קדש ורחץ" בעוד אנחנו – יושבים. יושבים – אבל לא מסובין. מאוד נשתנה הלילה הזה מכל הלילות…

המונית אצה לדרכה בעסק גדול, הרבה רעש ועשן ומעט מאוד מֵרוץ. בכפר סבא, לעת "ארמי אובד אבי" נצטרף חבר לאודיסיאה המתניידת ופניו בואכה נתניה. קנתה לה המונית שביתה במרכזה של העיר חדרה. הנוסע הבא יחרוץ דיננו אם בחזרה לתל-אביב או נמשיך להפליג צפונה אל תוך הלילה המואפל בשמיכת עננים עבה. רענו ושותפנו החדש, שהצטרף לשורותינו, היה מטושטש וניכרו בו מלוא ארבע הכוסות ומעלה, שלגם במצוות סדר הפסח, שלגביו כבר היה שייך לזמן עבר. זולל האפיקומנים הלז, נתחב אל בינותינו יחד עם זוגתו המכורפסת שבחיקה צרוּר סיר ובו שאריות ציר דגים, שניחוחו מתאבך בחלל המונית יחד עם תרומתה הניחוחית של בתנו מוכת-הכפן, שבעת המסעות וּבְאוּשַׁת החיתול. באשמורת הלילה התיכונה, חרחרה מוניתנו בשערי חיפה. שותפינו לקטע המסע האחרון נטשו לדרכם בטירת הכרמל.

כמה אנשים יהיו בסדר שלכם? (המשך חידון המחתרות של טרום הפסח)

אנחנו, חלוצי ואחרוני הנוסעים במסע. שקלנו לידי אחינו הנהג סכום נוסף, שעלה בהרבה על ערכה של גרוטאת המונית, סכום אשר בתמורתו גנחה המונית במעלה הכרמל, ושמטה אותנו מול בית הורי זוגתי שהאפיל מולנו בחלונותיו קורני השיממון הלילי. "מי זה דופק בדלת?" תמהו בפליאה הוריה של זוגתי שניטרדו משנתם… 

ואלה היו קורותיה של משפחה אלמונית על מונית, מוכת רגשי האשם בליל הסדר, שנת התשל"א.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

7 תגובות

  1. נתי כבודה,
    זה לא מקרי שכך זה נשמע לך. אני כימאי בעל תואר שלישי ללא שום קשר לעולמה של ספרות. רק לאחר התפנסיותי, בגיל 73 שלחתי טלפי במקלדת. אני איש חסר דמיון לחלוטין ובעל זכרון חולני לכל מה שפגשתי בו בחיי חיי הממושכים. רק אז נתגלו כישורי החדשים: עברית כהלכתה, ויכולת לספר סיפור (לא מתמיה שמי עבר לפני התיבה כמרצה בכיר בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב, יודע לספר סיפור).

    ויש גם הרבה סיפורים אמיתיים לגמרי אותם לא סיפרתי.

  2. הצלחת להעלות חיוך על פני למרות התקופה הלא נעימה בכל התחומים

  3. נסיעה ךחו"ל והמצאות רחוק מנפתולי הצירופים של ליל הסדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן