הבדל דת, גזע ומין

האם מגילת העצמאות מיושמת?
תמונה של קימל
פרופסור גיורא קימל

ציטוט ממגילת העצמאות: "מדינת ישראל … תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

כאשר קבוצות מסוימות של נשים חשו שבישראל אין שוויון זכויות בין גברים ונשים, הן החלו לפעול בשיטתיות ובהתמדה לשיפור המצב. אחד ההישגים הבולטים הוא הסרת המחסומים לשירות נשים ביחידות צבאיות רבות, בעיקר קרביות, שבעבר סברו שאין בהן מקום לנשים בשל הפער בין הכוח הפיזי של גברים ושל נשים. מובן שהיחידות הצבאיות הכוללות בנות מוכרות ומתוקצבות על ידי המדינה, כמו כל יחידה אחרת בצה"ל. בשוק האזרחי אין היום כמעט מחסומים להעסקת נשים. אם אישה לומדת לנהוג בכלי רכב כבד, כגון משאית או סמי-טריילר, ועוברת את מבחן הנהיגה – אין מניעה שתקבל רישיון שמוסמך על ידי המדינה. אישה יכולה להיות מוכרת כנהגת מונית או אוטובוס, וכמובן המדינה מכירה בנשים כשופטות, עורכות דין, רופאות וכו'.

במקום אחד יש אפליית נשים גורפת. בישראל אין הפרדת דת ומדינה. לפי מגילת העצמאות המדינה צריכה להבטיח שוויון זכויות לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, כולל חופש דת, מצפון ותרבות. בפועל המדינה כופה את הדת על רוב האוכלוסייה על בסיס גזעי ובשילוב הדרת נשים בלתי נסבלת. האסלאם נכפה על כל צאצא לאב מוסלמי אפילו אם הוא חילוני, לעולם לא מבקר במסגד, אוכל חזיר ואינו מתנזר מאלכוהול (כל זה חל כמובן גם על נשים). כאשר הוא או היא ירצה או תרצה להינשא או להתגרש – חובה לעשות זאת באמצעות קאדי שמוסמך על ידי המדינה. קאדי לא יכול להיות אישה אלא רק גבר, והמדינה תומכת באפליה הזאת.

אצל היהודים הסטייה ממגילת העצמאות חריפה יותר. לא רק שלא מתחשבים בחילונים (איפה חופש המצפון?), אלא שהמדינה מכירה רק בענפי דת יהודיים המדירים נשים. שלוש קהילות דת יהודיות שבהן אין הדרת נשים – הרפורמים, הקונסרבטיבים והיהודים המשיחיים – אינן מוכרות על ידי המדינה. לעומת זאת היהודים האורתודוקסים, הקראים והשומרונים, כולם מדירי נשים, נתמכים על ידי המדינה.

מגילת העצמאות מבטיחה פלורליזם – חופש לכול – ואין בה שום רמז להיצמדות למסורת מסוימת. לא כתוב אפילו שמדינת ישראל תהיה כפופה לצביון יהודי. כתוב שמדינת ישראל תהיה בית לאומי (לא דתי) ליהודים ושכל היהודים (האתנים) בעולם זכאים להיות אזרחי המדינה. אפשר לומר שמדינת ישראל היא בעצם מקלט לפליטים על רקע השתייכותם לעם היהודי, כי לרובם אין ארץ אחרת שתקלוט אותם. לכן חוק השבות לגיטימי, כאפליה מתקנת, כלפי הערבים, שיש להם מדינות רבות (למשל סוריה, שלאחרונה התפנה שם המון מקום). אפילו ברית המועצות הבינה שהטריטוריה של אזרחיה העבריים היא ישראל. חוקי שבות דומים קיימים במדינות רבות. אזרחים רוסים ממוצא גרמני מורשים לחזור לגרמניה, אף שהם רוסים מדורי דורות. אפילו יהודי ספרד ופורטוגל שגורשו לפני מאות שנים מוזמנים לחזור. בכל המקרים האלה הדת איננה נחשבת. דווקא בחוק השבות הישראלי, אף שאינו פוסל חילונים, יש הסתייגות מיהודים מומרים.

לסיכום, כל הדיבורים על הצורך בשמירת הצביון היהודי של המדינה תוך כדי תמיכה בכפייה דתית הכרוכה גם באפליית נשים מנוגדת לרוח של מגילת העצמאות.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. נכון
    זה ההבדל בין אידולוגיה ובין המציאות, כאשר לצורך הקמת קואליציה במשטר הדמוקרטי בישראל- צריך לעשות "התאמות", והפער בין "הרצוי למצוי" הוא פונקציה של הכוח האלקטוראלי של מפלגות סקטוריאליות שמדינת המהגרים היהודית- רוויה בהם

  2. לחךוטין מסכים עם הדברים. הגיע הזמן להפריד דת ממדינה וכל אחד יפעל לפי מצפונו הדתי בחייו הפרטיים.

  3. לא מיושמת. כאשר חיברו אותה הרוב היה ציוני. כיום הכוח של הדתיים בכל הכיוונים התעצם. לכן הדמוקרטיה שלנו מתרחקת מהכוונה המקורית התמימה.

  4. הפרשנות של המפלגה הגדולה בארץ לגבי מגילת העצמאות, סותרת את הכוונות המקוריות של מגילה זאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך