הסכסוך שלא נגמר

בחלקת האלוהים הקטנה שבין הנהר לים, קיים כבר שנים רבות סכסוך מתמשך בין יהודים לערבים. כל אחד משני הצדדים המסוכסכים מציג ראיות לבעלותו על השטח. זה מדבר על ברית בין הבתרים והשני מנפנף בדפי הקוראן ומצטט את דברי הנביא ולפיהם, חלקת אלוהים זו היא חלק מ"דאר אל אסלאם". מכיוון שדין מוחמד בסיף – המוות הוא לכופרים. אללה הוא אכבר.

אצל האחד ערך החיים הוא דבר מקודש. אפילו את המתאבדים שלו קוברים מחוץ לגדר בית העלמין. אצל האחר – מוות אינו מוקצה מחמת מיאוס. נקמת דם היא ערך מקובל. רצח לשמירה על כבוד המשפחה הוא חזון נפרץ. בכלל, רצח כאמצעי בהסדרת קונפליקטים מסוגים שונים בחברה הערבית-מוסלמית מתרחש, חדשות לבקרים, אפילו במדינת ישראל, שלא על רקע פוליטי-לאומני. מי ימנה את אירועי הרצח בעולם הערבי-מוסלמי במזרח התיכון או את מקרי הרצח שלא על רקע פוליטי-לאומני, בחברה הערבית-ישראלית? על כן אין להתפלא על פרצי חדווה וגיל בריכוזים פלסטיניים, כתגובה פבלובית לרצח שלושה צעירים יהודים, בלב תל אביב, בערבו של יום שישי הראשון של חודש הרמדאן ב-2022.

ניתן להניח שאם עד אוקטובר 1973 התקבעו בעולם הערבי שמסביבנו, ונראה שגם בקרב חלק מערביי ישראל, פנטזיות על חיסול המדינה היהודית, הרי שמאז מלחמת יום כיפור, וביתר שאת אחרי התמוטטות ה"מנטור הקומוניסטי הגדול", החלה לחדור לעולם הערבי ההבנה שהם לא יוכלו לחסל את מדינת ישראל. אולם יחד עם הבנה זו, משאלות הלב של חלק נכבד מהמוסלמים שמסביבנו נותרו במהותן כבעבר. כך, אם לא ניתן, לפחות לא בתקופה הנראית לעין, מבחינתם לחסל את ישראל, כל מה שנותר הוא להרוג יהודים.

במסגרת אידיאולוגית מנוולת זו אפשר לחטוף ולפוצץ מטוסים, לפוצץ שגרירויות ישראליות ולפגוע ביהודים בחו"ל, להרעיל משלוחי תפוזים המיוצאים מישראל (ניתן להבין מי הם המדריכים שהתמחו בהרעלות למיניהן). והנה מסתבר שהשיטות הקלות והזמינות ביותר על מנת להרוג יהודים הן התקפות טרור רצחניות.

ישראל ידעה התקפות טרור לאין מספר. באמצעות ירי מרחוק, שילוח טילים, הצתות, חדירת חוליות מרצחים לריכוזי אוכלוסייה אזרחית, והתקפות מתוכננות או מזדמנות של בודדים על ישראלים בתחנות אוטובוס או בטרמפיאדות, או אפילו בבתי מלון, בתי כנסת, מסעדות ובתים פרטיים. לא משנה מי הם הנפגעים – תיכוניסטים בתור לדיסקוטק, חוגגים בליל הסדר, יושבי בתי קפה, חיילים בבסיסיהם, או נוסעים בשדות תעופה בארץ או בחו"ל. העיקר להרוג יהודים. ואם זה מצליח, חוגגים ניצחון – הרגנו עוד יהודי(ים), כבוד לשהידים, תמלוגים למשפחותיהם, שירי תהילה ועצרות זיכרון למתאבדים. והעיקר תהלוכות רבות משתתפים במרכזי ערים פלסטיניות, קריאות "אללה הוא אכבר" וחלוקת ממתקים למתגודדים. אלה הם האויבים. זה טבעם. זו משנתם החברתית-פוליטית. הרוג יהודי ותזכה למקום כבוד בגן עדן.

על מנת להתגונן ובעיקר לסכל את התקפות הטרור הללו, הקימה ישראל מנגנונים ביטחוניים שהיו לשם דבר בעולם. קיימות חברות ישראליות רבות שעוסקות ביצוא "חומרים ושיטות" למניעת טרור למדינות רבות ברחבי העולם. יצוא זה מכניס למדינת ישראל מיליארדי דולרים, מציל חיים במדינות רבות ומאדיר את שם ישראל בעמים, אולי בבחינת "כי מציון תצא תורה". במסגרת מנגנוני הביטחון הישראלים משרתים גם אזרחים ישראלים שאינם יהודים. דהיינו דרוזים, צ'רקסים, נוצרים ואף ערבים מוסלמים. והנה, לאחרונה, יצא חה"כ איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת בכנסת ישראל (מה זה בדיוק, מה האידיאולוגיה של רשימה זו?), בקריאה פומבית, באמצעי התקשורת, המופנית לכל אלה שאינם יהודים לערוק ממנגנוני הביטחון הישראלים, לזרוק את נשקם האישי ולא לשרת עוד את מערכת הביטחון של החברה הישראלית.

מר איימן עודה אינו בור למרות שהוא עם הארץ. הוא עורך דין במקצועו וחזקה עליו להבין מה משמעותה המוסרית והחוקית של קריאה זו. למעשה זו הסתה למרד המוגדרת היטב בחוק, כולל עונשים חמורים המוטלים על המסיתים. הסתה למרד היא עבירה הרבה יותר חמורה מאשר ריגול, כפי שעשה ח"כ עזמי בשארה. בשארה ברח מישראל למדינה ערבית כאשר חרפתו התגלתה והמשטרה התכוונה לעצרו לחקירה. חה"כ איימן עודה עדיין נמצא עימנו. אומנם הוא ניסה להצטדק ולהפחית מחומרת הדברים, אבל את הנעשה אין להשיב. בעיקר אצל איימן עודה שנודע גם קודם לכן בהתבטאויות חמורות נגד מדינת ישראל.

על הכנסת לשלול את חסינותו של עודה. על המשטרה לעצרו לחקירה. אם יימצא לנכון על ידי פרקליטות המדינה להעמידו לדין ואם תוכח אשמתו – על בית המשפט להענישו כחוק. לא ייתכן שאדם, יהיה מי שיהיה, יכהן כחבר כנסת בישראל כאשר הוא מסית נגד המדינה וקורא לחייליה למרוד. עלינו לעקור מן השורש את העשב השוטה הזה ולא להמתין עד שהוא יחנוק את צמחי התרבות.